הנושאים החמים
מספיק עם ה"נהג חדש", ושאפו לחומי על הרשיון!
שבוע שעבר בבוקר אחד, בעוד השמש מתחילה להאיר את השמים הבני ברקיים (וכולם יודעים שהיא מתחילה שם מאוחר יותר מכל מקום), ואני בדרכי לעוד יום עבודה בפרוג. עליתי לרכב במצב רוח טוב, קפה ביד אחת והגה ביד השנייה, מוכן לכבוש את העיר. הכבישים היו פקוקים ומעצבנים כרגיל, אבל מה שקרה באותו בוקר היה קצת יוצא דופן.
התחלתי בנסיעה רגועה, אך משהו מוזר התחיל להתרחש די מהר. לא עברו חמש דקות והתחלתי לשים לב שאנשים עוקפים אותי בפראות. אחד אחרי השני, כאילו אני תקוע במקום ולא זז. ואז התחילו הצפירות. לא הסתפקו באיזה צפירונת חביבה של "יאללה תתקדם", אלא יותר בכיוון של מרתון צפירות רציף"מה אתה נוהג כמו צב?" באוויר עפה לה איזה צעקה או שתיים מאנשים שהתעצבנו ממני, מהנהיגה שלי, מהקצב שלי.... "מי לימד אותך לנהוג", "יוצאים מהבית ולא יודעים לנהוג?" צעק וסימן לי מישהו אחר, בהמשך הדרך נהג אחר זרק לעברי מילה שנראה לי שלא ראויה לכתיבה.
לא הבנתי מה קורה. ניסיתי להחזיק מעמד. "לא נורא", אמרתי לעצמי, "הם בטח ממהרים לעבודה או שהם סתם לחוצים". אבל זה לא נגמר שם. מישהו שעבר אותי מצד ימין עשה פרצוף שלא היה מבייש שחקן בקומדיית מצבים, אחר סימן לי בידיים כאילו אני בא להחנות בתוך התיק שלו, ואפילו הייתה אחת ששלחה לי חיוך משונה כזה, מלא רחמים והבנה, כאילו היא אומרת "אל תדאג, זה יחלוף עם הזמן". אני? אני הרי נהג מנוסה, לא מבין מה גרם לכולם להשתגע על הבוקר.
עברו כמה דקות והצפירות רק המשיכו. לא משנה כמה ניסיתי לשמור על קצב סביר, עוד ועוד נהגים נראו מתוסכלים ממני. חלקם התעצבנו, אחרים פשוט הביטו בי בעיניים מלאות חמלה, כאילו אני טירון על הכביש. התחלתי לחשוב שמשהו קורה – אולי הכביש חסום? אולי יש איזה מחסום שלא שמתי לב אליו? אולי בכלל שכחתי משהו חשוב בבית וכולם מנסים לרמוז לי?
אבל אז זה היכה בי. כשהגעתי סוף סוף לפרוג, ירדתי מהרכב במטרה לנשום קצת אוויר ולהתאושש מהנסיעה המוזרה הזו, ובדיוק אז ראיתי את השלט.
שם, בצד האחורי של הרכב, היה תלוי לו בגאון שלט צהוב עם כיתוב ברור "נהג חדש". השלט הזה, שבני נחומי כנראה שכח להוריד אחרי שהוא לקח את הרכב יום קודם (ומזל טוב על הרשיון של נחומי, כן?).
הכל התבהר לי באותו רגע. האנשים לא חשבו שאני הנהג הנוראי בעולם. הם פשוט חשבו שאני נהג חדש, טירון, שלא יודע איך להתמודד עם הכביש.
אז מה למדתי מזה? הרבה מאוד. האנשים שהגיבו בחריפות מיהרו לשפוט, אחרים הגיבו בסבלנות מוגזמת, אבל כולם התייחסו אליי לפי התווית שעל הרכב. ופתאום הבנתי שזו אותה התנהגות שאנחנו חווים בעסקים, במיוחד בתחום היצירתי שלנו. ישנם מעצבים שתולים על עצמם את השלט "מעצב חדש" – לא שלט פיזי, אלא שלט וירטואלי, כזה שמכתיב את אופן ההתנהלות שלהם מול לקוחות.
הם מסתובבים בעולם ומניחים שאנשים מסתכלים עליהם כאילו הם עדיין מתחילים, חסרי ניסיון, ומפחדים לפעול בביטחון עצמי. וכך, לקוחות רואים אותם בדיוק באותה צורה – כמעצבים חדשים. אבל ברגע שאתה מוריד את השלט הזה מהראש שלך, משהו משתנה. אתה מתחיל לפעול מתוך מקום של בטחון, והעולם מגיב בהתאם.
אז המסקנה שלי פשוטה: תורידו את השלט הזה, "מעצב חדש", ותתחילו לפעול כמו המעצבים המקצועיים שאתם באמת. הלקוחות יתחילו להתייחס אליכם ברצינות, אתם תרגישו את השינוי, והדרך תהיה הרבה יותר חלקה – בלי צפרות, בלי מבטים של רחמים ובלי נהגים שרק מחכים לעקוף.
אה. ובלי קשר אם אתם רואים שלט נהג חדש. תנו כבוד. אל תמהרו לשפוט. סבלנות חברים.
שבוע שעבר בבוקר אחד, בעוד השמש מתחילה להאיר את השמים הבני ברקיים (וכולם יודעים שהיא מתחילה שם מאוחר יותר מכל מקום), ואני בדרכי לעוד יום עבודה בפרוג. עליתי לרכב במצב רוח טוב, קפה ביד אחת והגה ביד השנייה, מוכן לכבוש את העיר. הכבישים היו פקוקים ומעצבנים כרגיל, אבל מה שקרה באותו בוקר היה קצת יוצא דופן.
התחלתי בנסיעה רגועה, אך משהו מוזר התחיל להתרחש די מהר. לא עברו חמש דקות והתחלתי לשים לב שאנשים עוקפים אותי בפראות. אחד אחרי השני, כאילו אני תקוע במקום ולא זז. ואז התחילו הצפירות. לא הסתפקו באיזה צפירונת חביבה של "יאללה תתקדם", אלא יותר בכיוון של מרתון צפירות רציף"מה אתה נוהג כמו צב?" באוויר עפה לה איזה צעקה או שתיים מאנשים שהתעצבנו ממני, מהנהיגה שלי, מהקצב שלי.... "מי לימד אותך לנהוג", "יוצאים מהבית ולא יודעים לנהוג?" צעק וסימן לי מישהו אחר, בהמשך הדרך נהג אחר זרק לעברי מילה שנראה לי שלא ראויה לכתיבה.
לא הבנתי מה קורה. ניסיתי להחזיק מעמד. "לא נורא", אמרתי לעצמי, "הם בטח ממהרים לעבודה או שהם סתם לחוצים". אבל זה לא נגמר שם. מישהו שעבר אותי מצד ימין עשה פרצוף שלא היה מבייש שחקן בקומדיית מצבים, אחר סימן לי בידיים כאילו אני בא להחנות בתוך התיק שלו, ואפילו הייתה אחת ששלחה לי חיוך משונה כזה, מלא רחמים והבנה, כאילו היא אומרת "אל תדאג, זה יחלוף עם הזמן". אני? אני הרי נהג מנוסה, לא מבין מה גרם לכולם להשתגע על הבוקר.
עברו כמה דקות והצפירות רק המשיכו. לא משנה כמה ניסיתי לשמור על קצב סביר, עוד ועוד נהגים נראו מתוסכלים ממני. חלקם התעצבנו, אחרים פשוט הביטו בי בעיניים מלאות חמלה, כאילו אני טירון על הכביש. התחלתי לחשוב שמשהו קורה – אולי הכביש חסום? אולי יש איזה מחסום שלא שמתי לב אליו? אולי בכלל שכחתי משהו חשוב בבית וכולם מנסים לרמוז לי?
אבל אז זה היכה בי. כשהגעתי סוף סוף לפרוג, ירדתי מהרכב במטרה לנשום קצת אוויר ולהתאושש מהנסיעה המוזרה הזו, ובדיוק אז ראיתי את השלט.
שם, בצד האחורי של הרכב, היה תלוי לו בגאון שלט צהוב עם כיתוב ברור "נהג חדש". השלט הזה, שבני נחומי כנראה שכח להוריד אחרי שהוא לקח את הרכב יום קודם (ומזל טוב על הרשיון של נחומי, כן?).
הכל התבהר לי באותו רגע. האנשים לא חשבו שאני הנהג הנוראי בעולם. הם פשוט חשבו שאני נהג חדש, טירון, שלא יודע איך להתמודד עם הכביש.
אז מה למדתי מזה? הרבה מאוד. האנשים שהגיבו בחריפות מיהרו לשפוט, אחרים הגיבו בסבלנות מוגזמת, אבל כולם התייחסו אליי לפי התווית שעל הרכב. ופתאום הבנתי שזו אותה התנהגות שאנחנו חווים בעסקים, במיוחד בתחום היצירתי שלנו. ישנם מעצבים שתולים על עצמם את השלט "מעצב חדש" – לא שלט פיזי, אלא שלט וירטואלי, כזה שמכתיב את אופן ההתנהלות שלהם מול לקוחות.
הם מסתובבים בעולם ומניחים שאנשים מסתכלים עליהם כאילו הם עדיין מתחילים, חסרי ניסיון, ומפחדים לפעול בביטחון עצמי. וכך, לקוחות רואים אותם בדיוק באותה צורה – כמעצבים חדשים. אבל ברגע שאתה מוריד את השלט הזה מהראש שלך, משהו משתנה. אתה מתחיל לפעול מתוך מקום של בטחון, והעולם מגיב בהתאם.
אז המסקנה שלי פשוטה: תורידו את השלט הזה, "מעצב חדש", ותתחילו לפעול כמו המעצבים המקצועיים שאתם באמת. הלקוחות יתחילו להתייחס אליכם ברצינות, אתם תרגישו את השינוי, והדרך תהיה הרבה יותר חלקה – בלי צפרות, בלי מבטים של רחמים ובלי נהגים שרק מחכים לעקוף.
אה. ובלי קשר אם אתם רואים שלט נהג חדש. תנו כבוד. אל תמהרו לשפוט. סבלנות חברים.
