לעמוד במחויבויות בלי להרגיש חנוק – תובנות מקבלת תורה

נקרעים בין רצון להכרח? מפתח עתיק למוטיבציה מאוזנת!

מוכר לכם:
אתם מתלהבים מיוזמה שלכם, אבל כשמישהו מתחיל להציב דרישות - המוטיבציה צונחת.
רוצים לרדת במשקל, אבל כשהדיאטנית אומרת "בלי פחמימות", פתאום מתחשק פסטה.
כהורים, רוצים שהילדים יקראו. אבל כשזה הופך ל"חובת קריאה", הם מתחילים להתחמק.
בזוגיות, אוהבים לבלות יחד. אבל כש"חייבים" ערב זוגי כל שבוע, זה כמו מטלה מכבידה.
בחור ישיבה רוצה ללמוד, אבל כשהישיבה "מכתיבה" סדר לימוד, הוא מחפש לימודים אחרים.

חיים דיין, יו"ר מכון הקשב, חושף במאמר חדש: זה לא רק אתם! כולנו נעים בין רצון פנימי ("אני רוצה!") והכרח חיצוני ("אני צריך!") כשמוצאים את האיזון ("אני יכול"), התפקוד משתפר - במיוחד עבור אנשים עם ADHD, שעבורם איזון זה הוא אתגר יומיומי.

המפתח? לא להילחם ברצון או בהכרח ולקבל את הסגנון הייחודי שלנו. זה מה שלמדנו ממתן תורה: עם ישראל רצה את התורה ("נעשה ונשמע!"), אבל גם הבין שזה הכרחי ("הר כגיגית"). זו לא סתירה - זו השלמה.

טיפים למוטיבציה מאוזנת:
1. זהו מתי אתם חשים "חרדת חירות" (פחד לשקוע במחוייבויות ולאבד אוטנטיות).
2. בדקו אם יש לכם יעדים אישיים, לא רק של אחרים.
3. ראו באילוצים הזדמנויות, לא כפייה.

איך תיישמו את זה בחיים שלכם?
כמה דרכים במאמר המצורף


"אין לי בעייה לשבת וללמוד, אבל שאומרים לי להכנס לבית המדרש כי ראש הישיבה שם, זה מוריד לי את כל החשק", אומר דוד. תמיד הוא היה כזה. רוצה לעשות מה שצריך, אבל בתנאי שהרצון יגיע מתוכו, לא מסיבה חיצונית. כילד, הוא רצה לנסות הכל בעצמו, להבין כל הוראה. ההורים שלו התרגלו לדבר איתו בשפה הזו, להסביר לו, לשכנע אותו, לגרום לו לרצות לעשות בעצמו. כשהוא לוקח על עצמו משימה, למשל לעזור בבית, הוא עושה אותה בצורה יפה. אבל כשמבקשים ממנו, זה לא. הוא לא מרדן, הוא אוהב את הכללים ומתחבר אליהם, אבל רק בתנאי ובאופן שבו שהוא מבין אותם. יש לו משיכה לדברים מיוחדים, למשל ללמוד מסכת שונה ממה שלומדים בישיבה - הרבה יותר מעניין אותו. הוא מצליח לעמוד בכללי הישיבה, אך כעבור זמן מסויים דברים מתחילים להשתבש, הוא מתחזק ושוב נופל וחוזר חלילה.

הסיפור של דוד מאפיין אנשים רבים, במיוחד עם הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD). מה העניין שלו? מדוע הוא רוצה לעשות הכל לבד? שהכל ינבע ממנו עצמו? מדוע הוא לא עקבי? מה פשר היחס הכפול שלו לכללים ומסגרות? למה מצד אחד הוא רוצה אותם ומצד שני הוא פורץ אותם במחזוריות שלא נגמרת?

מוטיבציות יסוד

אדם מניע את עצמו בעזרת שלושה סוגי מוטיבציה: מוטיבציה עגולה (פנימית, חופש) היא הרצון והיכולת לפעול בצורה חופשית, ללא הגבלה כלשהי, מתוך מניע פנימי טהור. מוטיבציה מרובעת (חיצונית, הכרח) היא הרצון והיכולת לפעול מתוך הכרח, מתוך הכרה באילוצים שהמציאות מטילה על בני האדם[1]. מוטיבציה משולשת (משלבת פנימי וחיצוני, חירות) היא היכולת לפעול בהתאם לאילוצי המציאות, למען מטרה פנימית, מתוך תחושת בחירה חופשית. למשל, אדם מוכרח לאכול, אבל הוא אוכל משהו שהוא רוצה בו וכך האוכל נחווה כפעולה רצונית חופשית של האדם. לא רק שאינה מעיקה לרוב, היא מספקת לאדם רווחה נפשית.

כאשר אדם פועל יותר מידי מתוך מוטיבציה חיצונית – הוא חווה חוסר בחירות. הוא כל הזמן פועל מתוך אילוצים ולא מתוך בחירה חופשית. כאשר אדם פועל יותר מידי מתוך מוטיבציה פנימית – הוא גם כן חווה חוסר בחירות, היות שהוא לא יכול להוציא את רצונותיו אל הפועל בתוך מציאות החיים המוגבלת.

כאשר אדם יכול לפעול מתוך המוטיבציה העגולה והמרובעת, אבל אינו יודע לפעול מתוך המוטיבציה המשולשת, הוא מוצא את עצמו בתנועה קיצונית בין מצבים שבהם הוא עושה מה שהוא "רוצה" – בלי להתחשב בדרישות של המציאות, לבין מצבים שהוא עושה מה שהוא "צריך" – בלי להתחשב ברצון הפנימי והאוטנטי שלו.

דוד הוא בעל נטייה לפעול מתוך מוטיבציה עגולה. הוא חש צורך מוגבר בחירות ואוטונומיה (פעולה ללא הכרח חיצוני). הוא רגיש יותר לכפייה חיצונית. הוא זקוק ליותר חופש, הוא עובד הרבה יותר טוב מתוך מניע פנימי מאשר מתוך מניע חיצוני. זו יכולה להיות הסיבה שהוא מוכן לעזור בבית, אבל בעיקר כשהדבר בא מיוזמתו. אולי גם הסיבה לכך שהוא נמשך יותר ללימוד נושאים שהוא בחר בהם, לא מה שהישיבה "מכתיבה לו". הרגישות לכפייה גורמת לו לאבד את תחושת המוטיבציה הפנימית כאשר ראש הישיבה מציב בפניו דרישה כלשהי – למרות שהוא היה עושה את אותו דבר מעצמו. הוא חש כמו אדם שעמד לקפוץ לבריכה, ולפתע מישהו דחף אותו לתוך המים – הוא מאבד את חדוות הזינוק.

לצד זאת, דוד הוא אדם ריאלי, הוא יודע לפעול גם מתוך מוטיבציה מרובעת. הוא מצליח להכריח את עצמו לעמוד בסדרי הישיבה. הוא מזוהה עם המוטיבציה החיצונית בצורה עמוקה – אולי אפילו הוא רואה בה את משאת נפשו. אבל הוא לא מצליח להתמיד בכך לאורך זמן. ייתכן ששורש האתגר של דוד נעוץ בכך שהוא לא מצליח לחבר בין שתי המוטיבציות, הוא מתחבר לכל אחת בנפרד, אך לא לשתיהן יחד. כך נוצר מעגל קסמים: הוא מכריח את עצמו לעמוד בסדרי הישיבה – לפעול מתוך מוטיבציה חיצונית. אבל הלב שלו לא שם, הוא מתחיל לחוש "חרדת חירות" שמתבטאת בתחושת שעמום וריקנות, עצב בלתי-מוסבר או חוסר שקט פנימי. הלב שלו מזכיר לו שהוא שכח את המוטיבציה הפנימית שלו, שהוא מתכחש לעצמו, ואז הוא חותר לפרק את ה"ריבוע" שבנה בעמל רב, והתפקוד שלו יורד. כמובן שמצב זה גורם לו אי-נחת והוא שוב "תופס את עצמו" וחוזר חלילה. התמקדנו בדוגמה מחייו של בחור ישיבה, אך אותו דפוס יכול להתרחש במערכת יחסים זוגית, בתחום תעסוקה, הורות ובעצם בכל תחום בחיינו בו אנו נדרשים גם לשמור על מסגרת וגם לשמור על חיבור.

מה ניתן לעשות?

התבוננות במתן תורה יכולה לסייע לנו למצוא דרכים לחבר בין שתי המוטיבציות ההפוכות הללו. תהליך קבלת התורה היה מורכב משני ההפכים הללו, כדי ללמדנו כיצד לחבר בניהם.

מוטיבציה פנימית – חופש: הקב"ה הציע לישראל את התורה, ובצורה ספונטאנית הם השיבו "נעשה ונשמע". כל כך ספונטאני עד כי לא ברור מה הם תכננו "לעשות" לפני ששמעו מה לעשות. אומות העולם לא הצליחו להבין כיצד מקבלים החלטה בצורה כזאת "פזיזה" וספונטאנית (שבת פח, כתובות קיא). חכמים הגדירו את צורך ההתנהלות הזו באומרם שעם ישראל "הקדימו פיהם לאוזנם". תפקיד ה"פה" הוא להוציא מידע מבפנים לבחוץ, תפקיד ה"אוזן" הוא להכניס מידע מבחוץ לבפנים. עם ישראל נתנו עדיפות לכח הפה – ל"רצון" שדברים ינבעו מתוכם, על פני כח האוזן – ה"צורך" לקבל מידע והוראות מבחוץ. הם התמסרו.

מוטיבציה חיצונית – הכרח: למרות הרצון הספונטאני והאותנטי של עם ישראל לקבל את התורה, "כפה הקב"ה עליהם הר כגיגית... אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו, שם תהא קבורתכם". חכמים מסבירים שהכפייה נצרכה משום שלא ניתן להתבסס רק על מוטיבציה פנימית[2] ולכן הקב"ה הוסיף מימד של "כפייה" - מוטיבציה חיצונית – למרות שהוא פוגע במידה מסויימת במוטיבציה הפנימית[3].

מוטיבציה משולבת – חירות: אין הכוונה שבתחילה היה רצון של ישראל ואחר כך באה כפייה מצד הקב"ה אשר ביטלה את הרצון הראשון[4]. הכוונה שתהליך הקבלה היה שילוב של שני היסודות הללו: עם ישראל ידעו שהם רוצים לקבל את התורה, אך הם ידעו שגם אין מציאות-אפשרית שבה הם לא יקבלו את התורה.

כיצד נעשה הדבר? התורה מתארת את הטיפול העוטף של הקב"ה בעם ישראל: יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר... יְסֹבֲבֶנְהוּ יְבוֹנֲנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ... כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל־גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל־אֶבְרָתוֹ. רש"י מסביר "יסובבנהו - סבבן והקיפן בעננים... סבבן בתחתית ההר כפהו עליהם כגיגית". ה"כפייה" מתוארת כחלק מטיפול מסור ועוטף, לא כאילוץ זר. מבאר רבי יוסף קמחי (הטור הארוך, שמות, יט, יז), "כבר נתרצו ואמרו נעשה ונשמע. ואחר כך כפה עליהם ההר, להראות חיבתו ואמר להם בטוב עשיתם שנתרציתם שאם הייתם מסרבים לא הייתי מניחכם כאשר הנחתי לשאר האומות". במילים אחרות, "לא הייתי מוותר עליכם". ההכרה בהכרח אינה כניעה מתוך חוסר אונים, היא בחירה חופשית לפעול בתוך מסגרת המציאות[5]. כמו שכשאדם אוכל אינו חווה את הצורך באכילה ככפייה, כאילוץ, אלא כדבר שמסייע לו[6]. היחס שלנו אל ההכרח: כאילוץ – "לקיחה", או כהזדמנות, יכול לעשות את ההבדל בין תחושת כפייה לתחושת בחירה וחירות - "קבלה".

האם דוד צריך להשתנות?

למרות שכולם צריכים לחבר בין הרצון להכרח, לכל אחד יש את המינון והאיזון הייחודי שלו. ישנם אנשים עם נטייה גבוהה יותר למוטיבציה פנימית. אם נחזור למונחים של פה – להביע מבפנים לבחוץ, לעומת אוזן – לקבל מבחוץ לבפנים, נאמר שיש אנשים ש"מקדימים ומעדיפים את הפה על האוזן". נוח להם יותר כאשר הדברים יבואו מתוכם, מתוך הרצון החופשי שלהם, לא מתוך אילוצים ושיקולי עלות-תועלת. הם רוצים לנסות בעצמם, ופחות להסתמך על הנסיון של האחרים. הם נוטים להיות יותר משמיעים ופחות שומעים. הם מעדיפים אהבה שאינה תלויה בדבר על פני זו התלויה בדבר. הם חזקים יותר ב"רוצה" מאשר ב"צריך".

לנטייה זו יש מעלות כמו אותנטיות, כנות, מסירות, יצירתיות, מקוריות, עצמאות. אך גם חסרונות, כמו חוסר יציבות, צורך מוגבר בייחודיות שיכול להתבטא בפחות השתלבות בחברה, אי-למידה מנסיון של אחרים ונסיון "להמציא את הגלגל"; תחושה של ריקנות וזיוף כאשר "מוותרים" לאורך זמן על מוטיבציה פנימית, ועוד.

מה דוד יכול לעשות?

במקום להילחם בעצמו, דוד יכול לקבל את עצמו. להבין שהוא זקוק יותר לפעולה מתוך מוטיבציה פנימית. אין משמעות הדבר שהוא "מוותר" לעצמו, אלא הוא מוצא את הדרך הייחודית שלו לאזן בין המוטיבציות. כאשר מודעים לנטייה זו ולא מנסים להתכחש לה, כשמבינים שמעלותיה וחסרונותיה הם שני צדדים של אותו מטבע – מוצאים דרכים לבטא את הייחודיות בתוך מסגרת יציבה. הנה כמה צעדים שדוד יכול לנקוט:

לבחון את היחס שלו השכלי והרגשי כלפי פעולה מתוך מוטיבציה פנימית או חיצונית –

האם וכמה הוא חווה בחירה חופשית בשגרת היום יום שלו? האם הוא מבין את המושג "בחירה" כפעולה שאין בה שום אילוץ[7]- מה שמגביר אצלו תחושה מיותרת של הכרח? באיזו מידה הוא מרגיש שחייו מנוהלים באופן טוטאלי על ידי כוחות מבחוץ לעומת מידת ההשפעה שלו על חייו? האם נוטה לנוע בין הקצוות: או שאני שולט על החיים או שהם שולטים עלי, בלא לעמוד על נקודת האמצע: אני משפיע על חיי?

האם הוא יכול לזהות אצל עצמו נקודות זמן בהן הוא חש חרדת חירות (חשש להיבלע במחוייבויות ולאבד את החירות והאוטנטיות שלו)? האם מנגד יכול לזהות נקודות בהן חווה חירות? מה עוזר לו להפיג חרדה זו?

האם יש לו ייעדים משל עצמו? האם הוא חש שאיפה להשיג אותם או שהוא "מתנהל" בתוך החיים? האם הוא רואה את האילוצים השונים בחייו כהזדמנות או ככפייה? למשל, סדרי הישיבה נחווים אצלו כמי שבאים לקחת לו חופש או כמי שבאים לתת לו מסגרת שתקדם אותו ביעדים שלו?

לבחון את התנהלותו המעשית –

האם הוא יודע לשמור על זמנים/יעדים/תחומים שבהם יש לו חופש בחירה מאילוצים? האם הוא נוטה לקחת על עצמו מחוייבויות גדולות מידי? האם המטרות שהוא מציב לעצמו מתאימות לסגנון שלו, או שהוא מנסה לחיות חיים של מישהו אחר?

---

[1] אם נחשוב על הביטוי "על כרחו", אפשר להבין ממנו שיש באדם איזו יכולת לפעול מתוך הכרח, ואותה פעולה נעשית "על גבי" אותה יכולת.
[2] גם מטעמים פרקטיים: תוספות שבת, שם – שמא יחזרו בהם, וגם מטעמים מהותיים: דרשות מהר"ל (הקדמה לדרוש עה"ת) - כי ברצון פנימי לחוד לא מתבטא קבלת עול שמים. המקורות למאמר זה בקישור: https://beinenu.com/sites/default/files/alonim/1087_34_84.pdf
[3] שהרי אמרו חכמים "מכאן מודעה רבה רבה לאורייתא" שיוכלו ישראל לטעון שלא קיבלו את התורה מרצון. למילה "כפה" ישנה משמעות נוספת – להפוך. בספר בת עין (יתרו) מבאר שכשעם ישראל אמרו נעשה ונשמע (רצון פנימי) הם רצו להיות בראש ההר, בפסגה, בתכלית – ב"רוצה". הקב"ה הפך להם את הסדר כאומר: תחילה תעשו כי "צריך".
[4] שאם כן היו מאבדים את כתרי נעשה ונשמע מייד, ולא לאחר מכן בזמן מעשה העגל. וראו ריטב"א שבת שם.
[5] יתירה מזו, פעולה מתוך מוטיבציה חיצונית אינה אפשרית אם לא שקדמה לה מוטיבציה פנימית. מהר"ל, תפארת ישראל, לב: דאמרינן בעבודה זרה (ב' ב) כלום כפית ההר עלינו? לימא להו: כלום אמרתם נעשה ונשמע קודם כפיית ההר, שאילו אמרתם נעשה ונשמע קודם היה כופה עליהם ההר, שלא יחזרו בשביל האש, אבל כיון שלא אמרו קודם זה נעשה ונשמע, אין לכפות ההר.
[6] בניגוד לאינטואיציה, טבע העולם הוא כזה, שככל שהדבר חשוב יותר – כך יש לאדם פחות חופש בחירה בדבר. למשל תפקוד האיברים הפנימיים של הגוף שנעשה ללא בחירה ומודעות, נשימה ואכילה וכדומה. כך, מבאר מהר"ל שם, שמפני חשיבות התורה אי אפשר שקבלתה תהייה מבוססת רק על נעשה ונשמע. מבחינה פסיכולוגית, כאשר אדם מכיר בהכרח, הוא מכיר בעצם בגופו. ה"אני" שלו אינו רק התודעה שבה יש יותר חופש, אלא גם הגוף שהוא מוגבל כחלק ממערכת טבעית שקיימת בעולם.
[7] טעות נפוצה, כי במרבית ההחלטות יש אילוצים. בגמרא ב"ב מד: אמר רב הונא זתליוהו וזבין זביניה זביני מ"ט כל דמזבין איניש אי לאו דאניס לא הוה מזבין ואפילו הכי זביניה זביני, וגדולה מזו ראו באור שמח יסודי התורה, פ"ה, ה"ו).
ההרשמה לתכנית "מצליחים" קיץ תשפ"ד לקראת סיום