הנושאים החמים
אני כותבת בשם בדוי כדי שלא יזהו אותי אבל אני אחת מכם, אחת שכואב לה.
הכל התחיל ממש מזמן, עוד מימי בית הספר הרגשתי שכולן צועדות קדימה ורק אני נשארת מאחור, תמיד- תמיד מאחור, גם במקומות הישיבה, גם בערבים החברותיים מעולם לא הצלחתי להיות בקדמת הבמה.
לא הייתי עצלנית וגם לא היה חסר לי שכל, אולי קצת שקטה יהיו כאלה שיאמרו, חיוורת, ורק בפנים הכל תסס.
איכשהו בגרתי, סיימתי סמינר, התחתנתי, אח"כ הגיעה הנחת ב"ה. ועבודה? אל תשאלו, לא! לא מצאתי "משהו", התגלגלתי ממטפלת במעון לקופאית למוכרת בחנות ולא מצאתי את מקומי.
ותוך כדי החיים הדוהרים קדימה, הנה כבר עברנו לשלב הבא והחלו להגיע ההזמנות לבר המצווה של הבנים הבכורים.
הנסיך הראשון שהתברמ"ץ היה בנה של חני. חני המוצלחת, חני התוססת, חני תמיד היתה תמיד מספר אחת בהכל, והנה הגיעה זמנה של הנחת הנוצצת הראשונה שלה להגיע למצוות.
בתאריך המיועד התכנסנו באולם כל החברות כמובן בלבוש שהולם את האירוע מכובדות ומחויטות, התיישבנו לשולחן עגול לפטפט ולהחליף חוויות והנה הגיעה השאלה שממנה פחדתי: " נו ,מה איתך היום? מה את עושה?" הלב שלי התחיל להלום, הסתכלתי סביבי: מימיני מירי החברמנ'ית של הכיתה מספרת שהיא רכזת חברתית בסמינר נודע לתהילה במרכז, ולידה - לאה החרוצה רואת החשבון הבכירה, ועוד מעצבת גרפית ועוד אחת מאיירת, ועוד כמה מורות ומטפלות רגשיות ואישה עלובה אחת שרועדת מאימת הדין, דינה של החברה.
הרגשתי נכשלת, אני מתוודה. הרגשתי פחותה מכולן, לא העזתי לספר על העבודה שלי, לא הצלחתי לפתוח את הפה מאימה.
מה אני אגיד? "היי, אחרי שנים רבות של לימודי מקצוע מפרכים, הנה אני, המטפלת של 'מעון הקטנטנים'. מתמחה בניגוב אפים והרמת תינוקות מייבבים. מגרגרת איתם ומחליפה להם טיטולים..."
אני לא צריכה אישור שמדובר בעבודת קודש. אבל אני יודעת היטב שההסתכלות החברתית על מי שנמצאת שם - היא כחסרת השכלה לימודית, או סתם אחת שבחרה להישאר באזור הנוחות האימהי, ופשוט לטפל בתינוקות וילדים.
אולי אני טועה. אבל זה מה שהרגשתי. ועם רגשות - לא ניתן להתווכח.
את נאום הפתיחה המגומגם שלי, קטעה בשלום חביב ומתנגן רחלי, שמעגלתה מציצה תינוקת גדולה מידי, עם עיניים מלוכסנות וחיוך גדול, "תכירו זאת נעמה המתוקה" התפארה רחלי. "נעמה תגידי שלום לחברות של אמא!" נעמה נופפה לשלום לכולן כנדרש, אך רגע לאחר מכן השתחלה מעגלתה והלכה לבדוק מה קורה לשולחן ערוך יפה בכוסות זכוכית גבוהות וארוחת גורמה כשמושכים ממנו את המפה.
בום.
איך לא ידעתי שלרחלי יש ילדה מיוחדת?!
רחלי רדפה אחריה, התנצלה בנימוס, הסבירה ומזערה נזקים, לאחר מכן התיישבה לידי מותשת ולחשה: "אין לך מושג כמה כוחות אנחנו צריכים לאזור בשביל נעמה שלנו וכמה כוחות ממסגרת האנרגיות מתבזבזים בעיקר על ההצגה לסביבה: 'לא, מה פתאום, הכל בסדר, אנחנו מסתדרים מעולה, בוודאי' רק לך ולאנשים כמוך אפשר לספר את האמת ועדיין לצאת בסדר, לא להיחשב כ'מסכנה', כזו ש 'רחמנות עליה, תאמינו לי עם מה אנשים היום מתמודדים, נאבעך' .
על כל החברות כאן צריך לעשות רושם ורק איתך אפשר להרגיש באמת בנח, כי את כזו טובה, פשוטה כזו, אמיתית".
טבעה של האמת הוא, שהיא מדברת בעד עצמה ויכולה לתת אור חדש על המתבונן, אור חדש של סליחה וגאולה, גאולה ממה יאמרו עליו וכמה באמת הוא שווה, אך האור הזה לא ניתן לי בקלות, הוא הגיע אחרי הרבה הרהורים שהחלו בזכות נעמה.
מדוע ריבונו של עולם סובב שהייתה צריכה רחלי להביא איתה את נעמה לבר המצווה? מה היה חסר לה, לו היא הייתה נשארת בבית, במיטתה. תחת השגחתו של אביה?
"מצחיקה אחת" עונה לי השכל ואליו מצטרף גם הלב הגדוש. "הרי את יודעת שנקודת המבט הנמוכה שלך על עצמך, ההסתרה וההשפלה העצמית שאת עושה לעצמך - הם העונש הכי גדול בסיפור! תראי איך רחלי גאה בבת ה'מיוחדת' שלה!!"
אני מודה. לוקח לי זמן רב להשתחרר מהתפיסות שתפסתי את עצמי בהתאם למה שחשבתי שהאחרות חשבו עלי אבל זה היה שווה, כי פתאום נהפכתי לשווה, שווה בפני עצמה, שווה באמת. ו... כן. אני עדיין לא יוצרת או עצמאית ואפילו לא מזכירה של מפעל נעליים. אני מטפלת בתינוקות עם ישראל. הקדושים והטהורים. ביד רחומה ובלב גדוש אהבה. ואני בטוחה בעצמי, שגם אתם יודעים את הערך של המשרה שלי. ומי יודע, אני מסכימה לשתף שיש בי עדיין משאלה קטנה, שאולי יום אחד יקרה כאן מהפך שיתן לתפקיד הנעלה הזה, את הכבוד הראוי לו.
הכל התחיל ממש מזמן, עוד מימי בית הספר הרגשתי שכולן צועדות קדימה ורק אני נשארת מאחור, תמיד- תמיד מאחור, גם במקומות הישיבה, גם בערבים החברותיים מעולם לא הצלחתי להיות בקדמת הבמה.
לא הייתי עצלנית וגם לא היה חסר לי שכל, אולי קצת שקטה יהיו כאלה שיאמרו, חיוורת, ורק בפנים הכל תסס.
איכשהו בגרתי, סיימתי סמינר, התחתנתי, אח"כ הגיעה הנחת ב"ה. ועבודה? אל תשאלו, לא! לא מצאתי "משהו", התגלגלתי ממטפלת במעון לקופאית למוכרת בחנות ולא מצאתי את מקומי.
ותוך כדי החיים הדוהרים קדימה, הנה כבר עברנו לשלב הבא והחלו להגיע ההזמנות לבר המצווה של הבנים הבכורים.
הנסיך הראשון שהתברמ"ץ היה בנה של חני. חני המוצלחת, חני התוססת, חני תמיד היתה תמיד מספר אחת בהכל, והנה הגיעה זמנה של הנחת הנוצצת הראשונה שלה להגיע למצוות.
בתאריך המיועד התכנסנו באולם כל החברות כמובן בלבוש שהולם את האירוע מכובדות ומחויטות, התיישבנו לשולחן עגול לפטפט ולהחליף חוויות והנה הגיעה השאלה שממנה פחדתי: " נו ,מה איתך היום? מה את עושה?" הלב שלי התחיל להלום, הסתכלתי סביבי: מימיני מירי החברמנ'ית של הכיתה מספרת שהיא רכזת חברתית בסמינר נודע לתהילה במרכז, ולידה - לאה החרוצה רואת החשבון הבכירה, ועוד מעצבת גרפית ועוד אחת מאיירת, ועוד כמה מורות ומטפלות רגשיות ואישה עלובה אחת שרועדת מאימת הדין, דינה של החברה.
הרגשתי נכשלת, אני מתוודה. הרגשתי פחותה מכולן, לא העזתי לספר על העבודה שלי, לא הצלחתי לפתוח את הפה מאימה.
מה אני אגיד? "היי, אחרי שנים רבות של לימודי מקצוע מפרכים, הנה אני, המטפלת של 'מעון הקטנטנים'. מתמחה בניגוב אפים והרמת תינוקות מייבבים. מגרגרת איתם ומחליפה להם טיטולים..."
אני לא צריכה אישור שמדובר בעבודת קודש. אבל אני יודעת היטב שההסתכלות החברתית על מי שנמצאת שם - היא כחסרת השכלה לימודית, או סתם אחת שבחרה להישאר באזור הנוחות האימהי, ופשוט לטפל בתינוקות וילדים.
אולי אני טועה. אבל זה מה שהרגשתי. ועם רגשות - לא ניתן להתווכח.
את נאום הפתיחה המגומגם שלי, קטעה בשלום חביב ומתנגן רחלי, שמעגלתה מציצה תינוקת גדולה מידי, עם עיניים מלוכסנות וחיוך גדול, "תכירו זאת נעמה המתוקה" התפארה רחלי. "נעמה תגידי שלום לחברות של אמא!" נעמה נופפה לשלום לכולן כנדרש, אך רגע לאחר מכן השתחלה מעגלתה והלכה לבדוק מה קורה לשולחן ערוך יפה בכוסות זכוכית גבוהות וארוחת גורמה כשמושכים ממנו את המפה.
בום.
איך לא ידעתי שלרחלי יש ילדה מיוחדת?!
רחלי רדפה אחריה, התנצלה בנימוס, הסבירה ומזערה נזקים, לאחר מכן התיישבה לידי מותשת ולחשה: "אין לך מושג כמה כוחות אנחנו צריכים לאזור בשביל נעמה שלנו וכמה כוחות ממסגרת האנרגיות מתבזבזים בעיקר על ההצגה לסביבה: 'לא, מה פתאום, הכל בסדר, אנחנו מסתדרים מעולה, בוודאי' רק לך ולאנשים כמוך אפשר לספר את האמת ועדיין לצאת בסדר, לא להיחשב כ'מסכנה', כזו ש 'רחמנות עליה, תאמינו לי עם מה אנשים היום מתמודדים, נאבעך' .
על כל החברות כאן צריך לעשות רושם ורק איתך אפשר להרגיש באמת בנח, כי את כזו טובה, פשוטה כזו, אמיתית".
טבעה של האמת הוא, שהיא מדברת בעד עצמה ויכולה לתת אור חדש על המתבונן, אור חדש של סליחה וגאולה, גאולה ממה יאמרו עליו וכמה באמת הוא שווה, אך האור הזה לא ניתן לי בקלות, הוא הגיע אחרי הרבה הרהורים שהחלו בזכות נעמה.
מדוע ריבונו של עולם סובב שהייתה צריכה רחלי להביא איתה את נעמה לבר המצווה? מה היה חסר לה, לו היא הייתה נשארת בבית, במיטתה. תחת השגחתו של אביה?
"מצחיקה אחת" עונה לי השכל ואליו מצטרף גם הלב הגדוש. "הרי את יודעת שנקודת המבט הנמוכה שלך על עצמך, ההסתרה וההשפלה העצמית שאת עושה לעצמך - הם העונש הכי גדול בסיפור! תראי איך רחלי גאה בבת ה'מיוחדת' שלה!!"
אני מודה. לוקח לי זמן רב להשתחרר מהתפיסות שתפסתי את עצמי בהתאם למה שחשבתי שהאחרות חשבו עלי אבל זה היה שווה, כי פתאום נהפכתי לשווה, שווה בפני עצמה, שווה באמת. ו... כן. אני עדיין לא יוצרת או עצמאית ואפילו לא מזכירה של מפעל נעליים. אני מטפלת בתינוקות עם ישראל. הקדושים והטהורים. ביד רחומה ובלב גדוש אהבה. ואני בטוחה בעצמי, שגם אתם יודעים את הערך של המשרה שלי. ומי יודע, אני מסכימה לשתף שיש בי עדיין משאלה קטנה, שאולי יום אחד יקרה כאן מהפך שיתן לתפקיד הנעלה הזה, את הכבוד הראוי לו.
