הנושאים החמים
אני נהנה להציק לאחרים - אני לא שטן!
מי לא נתקל בתופעה של הצקות בין אחים? הן מכניסות את הבית לחוסר שקט וגורמות להורים להרגיש חסרי אונים. באופן מפתיע, ה"סובל" הראשון מההצקות, הוא דווקא הילד המציק. הוא מנסה להשיג משהו נעים, אך בתמורה הוא מקבל כעס מהסביבה... מדוע זה קורה, מה ניתן לעשות ומה אסור לעשות?
מאת: חיים דיין עו"ס קליני ודוקטורנט, מומחה בתחום קשב וריכוז והדרכת הורים, יו"ר מכון הקשב
"אני רואה את יוחאי מתעורר בבוקר, ניגש בשקט לכפות הרגליים של אחיו ומדגדג אותו. בפעם הראשונה האח קופץ אינסטינקטיבית וחוזר לישון. בפעם השנייה הוא מתהפך ומתכסה. בשלישית הוא מתחיל להתרגז, אבל יוחאי כמובן ממשיך. אני רואה את הפנים של יוחאי. הוא מאושר. הוא ממש נהנה מהסבל של אחיו. אני לא יודע מה לעשות עם זה. הוא אוהב להציק לאחרים ומחפש הזדמנויות להציק. זה נורא. זה מוציא אותי מדעתי. כל מה שניסיתי והסברתי פשוט לא עוזר".
***
תופעת ההצקות בין אחים/חברים שכיחה ביותר וממררת את חייהן של משפחות רבות. הצקות יכולות להיות מילוליות או גופניות והן גורמות לריבים בין אחים, לאווירת מתח וחוסר שקט בבית ואף לחיכוכים בין ההורים. תופעה זו מצויה במיוחד אצל ילדים עם הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD). ילדים אלו מעורבים יותר בהצקות לאחרים, גם ככאלה שמציקים לאחרים וגם ככאלה שאחרים מציקים להם יותר. העובדה שהצקה היא התנהגות שלילית בהגדרה גורמת לטעויות בגישה כלפיה. ההורים לא מבינים נכון את "הראש" של הילד וכתוצאה מכך, פעמים רבות פועלים בצורה שלא מועילה ולפעמים אף מחמירה את המצב.
מה עובר בראש של הילד?
כדי להתמודד עם הסיטואציה, נפרק אותה לשלושה חלקים: אירוע, מחשבה, תגובה (אמ"ת). אם נחזור ליוחאי, האירוע במקרה הזה די ברור: יוחאי מדגדג את הרגלים של אחיו הישן. התגובה של ההורה גם היא ברורה יחסית: כעס, תסכול, דאגה, נזיפות שלא עוזרות. החולייה החסרה היא המחשבה של ההורה: כיצד הוא מפרש את האירוע? מה המשמעות שהוא נותן לו?
במקרה של יוחאי, המחשבה של ההורה היא שיוחאי נהנה מהסבל של הזולת. במילים חריפות יותר, ההורה חושב שיוחאי הוא סוג של סדיסט שמתענג על הסבל של הזולת. "האם באמת יוחאי הוא סדיסט"? שאלתי את ההורה. "דווקא יש לו לב טוב, הוא רחמן, אוהב לעזור כשיש לו חשק", השיב ההורה. "מצד שני, אני רואה שהוא ממש נהנה לגרום לאנשים סבל. באמת מוזר, אבל אין לי הסבר אחר להצקות שלו", הוסיף ההורה.
מה קורה כשאנחנו מפרשים את הילד לא נכון?
ההנחה הסמויה של ההורה שיוחאי הוא סדיסט, גוררת תגובה רגשית שלילית מההורה. מעבר לסבל הנגרם להורה ולילד, קשה לפעול בצורה שקולה כאשר אנחנו מוצפים ברגשות שליליים. מעבר לכך, פירוש לא מדוייק למניעים של הילד גורם לנו לנקוט בגישה חינוכית שלא מצליחה לצמצם את הבעיה. לפעמים הפירוש השגוי אפילו מחמיר את המצב. כאשר אנחנו מפרשים לא נכון את הילד, אנחנו מעצבים את הילד בצורה שלילית. הילד בעצמו אינו מבין את פשר התנהגויותיו, וכשההורה מתייחס אליו כסדיסט, הוא לומד לחשוב שהוא אכן כזה. הוא עלול להתנהג כך בהמשך. במקרה של יוחאי, ההורה לא מודע למחשבה שלו, הוא גם לא עקבי בתפיסה שלו כלפי הילד, מה שגורם לחוסר עקביות בתגובות שלו ולמעשה מחליש את הסמכות ההורית.
מה עושים?
לאתגר את המחשבה – נשים לב ל"הנחות" שמפעילות אותנו בלי שבדקנו אותן. נשאל את עצמנו, האם יש לנו הוכחה שהילד פועל מתוך מניע שלילי? האם אנחנו יכולים לקרא מחשבות?
הגנה על חזקת כשרות – התנהגות שאינה תקינה לא בהכרח נובעת ממניע שלילי. נצא מתוך הנחה שברוב הפעמים הילדים אינם בעלי כוונות רעות. לאדם יש "חזקת כשרות" ולא נייחס לו מניע שלילי כל זמן שלא הוכח אחרת. גם אם אין לנו הסבר הגיוני להתנהגות של הילד, או שבשעת מעשה אין לנו פנאי לחשוב על המניעים שלו - לא נייחס לו כוונות רעות. ניצמד לכך שיש לו חזקת כשרות. נזכור שפירוש שלילי למניעים של הילד עלול לגרום לו להיות רשע בעיני עצמו ולהתנהג בהתאם. היצמדות לחזקת הכשרות יכולה לעזור לנו לא להציף את עצמנו ברגשות שליליים שיגרמו לנו לאבד שיווי משקל ולגרום נזק. ההבחנה בין הכוונה למעשה עוזרת לנו להפריד בין המעשה לבין העושה שזה בעצם "לדון לכף זכות", ובלשונו של הרב דסלר (מכתב מאליהו, ד, י): "ההבדל בין הפועל והפעולה... על מצב הפועל (-האדם שעושה את הפעולה) אין להרהר או לחשוד ומוכרחים אנחנו להכריע לכף זכות עד מקום שיד היכולת מגעת. ולעומת זה הביקורת על הפעולה לא די שהורשתה, אך גם מחויבים אנחנו בהם". גישה זו מאפשרת לנו להיות "בצד של הילד" ולא נגדו, כך שיותר קל לילד להרגיש מחובר להורה ולקבל ממנו מסרים.
הצבת אלטרנטיבות – נבחן "פירושים" חלופיים להתנהגות של הילד. למשל, יכול להיות שהוא מבקש תשומת לב מאחיו אבל אינו יודע לעשות זאת בצורה מקובלת. ייתכן שהוא סובל משעמום והכעס של אחיו מפיג עבורו את השעמום. ייתכן שהוא סקרן לדעת מה יקרה הפעם כאשר הוא יקניט את אחיו, האם באמת הוא יגיב באותה צורה כמו בפעם הקודמת או שיקרה משהו מיוחד וחדש? ייתכן שהוא מקנא באחיו סביב דבר מסויים (מעמד בבית, רכוש) והוא מנסה להחזיר לעצמו שליטה/מעמד בצורה שלילית. ננסה לתת מענה בהתאם.
חיפוש מניע חיובי - לרוב, לא רק שהמניע אינו שליל, אלא הוא חיובי – רצון להשיג דבר מה בעל ערך. נשאל את עצמנו מה המניע החיובי שעומד מאחרי ההתנהגות והאם אנחנו רוצים לפגוע במניע זה? לדוגמה, אם נגיע להבנה שכך הילד חושב שהוא מקבלת תשומת לב מהמשפחה, נשאל את עצמנו האם היינו רוצים שהילד יפסיק להילחם על מעמדו? או שהבעיה שלנו היא רק עם הדרך שבה הילד נלחם על מעמדו. כדי לעזות זאת נזכור את דברי הכוזרי "כוונתך רצויה אבל מעשיך לא רצויים". אנחנו לא רוצים שהכוונה הרצוייה תלך לאיבוד! איננו מתפעלים מכך שכרגע הכוונה הטובה יוצאת לאור עולם בצורה שלילית.
הבחנה בין הבנה להסכמה – הכרה במניע החיובי של הילד, אינה אומרת בשום פנים ואופן שאנחנו מסכימים עם הדרך שבה הוא מתנהג. אדרבא, הדבר מסייע לנו לשאוב את הניצוץ החיובי מתוכה וכך לצמצם אותה.
התבססו על רגשות חיוביים - לפעמים נדמה לנו שאם לא נכעס ונתקומם, לא נפעיל סמכות נחרצת. האמת היא שההורה יכול לחוש אהבה וחמלה כלפי הילד ומכח זה להיות סמכותי כלפיו ולדרוש להפסיק להציק.
שימת לב לסבל של הילד המציק - ישנה נטייה שלא לראות את הסבל של הילד המציק, היות שהוא גורם סבל לאחרים. למעשה, כאשר ילד שכוונותיו חיוביות נגרר להתנהגות שלילית, הוא סובל הרבה: הוא גם לא מצליח להשיג את מבוקשו החיובי (כמו תשומת לב), הוא גם מושך אליו כעס מהסביבה ופעמים רבות בסתר ליבו הוא גם מאוכזב מעצמו. שינוי היחס כלפי הילד מ"גורם סבל לאחרים" ל"גורם סבל לעצמו ולאחרים" יכול לעורר אצל ההורים אמפתיה ולגרום להם למצוא דרך למלא את מה שהוא מחפש בצורה בריאה, בלי לפגוע באחרים.
הבחינו בין דאגה להיסטריה – הצקות בהחלט מעוררות דאגה, גם לטווח הקצר וגם לטווח הארוך. לפעמים הן מעוררות אצלנו מחשבות מוגזמות המעודדות תסריטי אימה כמו "אף פעם לא יהיה פה רגוע", "הוא לא יסתדר לעולם", "הוא תמיד הורס לי בכוונה את שולחן החג", "לא טוב לו שטוב בבית". האם זה נכון?
העלאת מודעות – צרו שיח נעים, שלא בשעת מעשה, הביעו אהבה ואמפתיה ועזרו לילד להבין מה הוא בעצם רוצה להשיג על ידי מעשיו? האם הדרך שהוא נוקט מסייעת לו? האם יש דרכים חלופיות להשיג זאת?
העלאת אמפתיה – בשיחה נפרדת ובאווירה נעימה ולא ביקורתית, נסו להגביר אמפתיה על ידי עידוד הילד לחשוב כיצד מעשיו משפיעים על ההרגשה של אחיו. עודדו אותו לשים את עצמו בנעלי אחיו. כאשר הילד מסביר את התנהגותו כ"אילוץ" כלשהו, דברו איתו על מיומנויות פתרון בעיות. אפשר לנרמל את המתח הטבעי בין אחים, ולנסות לחשוב איתו יחד על פתרונות. בכלל, עדיף שהילד יציע "פטנטים לפתרון בעיות".
הפחיתו מתח – באופן טבעי יש מתח בין אחים. למרות הקרבה, הם מתחרים על המשאב הכי נדיר בעולם: ההורים, מה שמלכתחילה שם אותם בעמדה רגישה זה מול זה. נסו לעודד אינטראקציות חיוביות בין האחים, כמו לשחק יחד, לדבר יחד, לעשות משהו במשותף. עדיף משימות/משחקים שאינם תחרותיים. לצד זאת, העניקו לילד "זמנים אישיים", גם אם קצרים. זמנים שבהם אתם מתעניינים לכמה דקות רק בילד כיחיד.
