שוב החג הזה מציף בי את כל מה שבעלי הוא לא:(((((((((((((

icepop · 29/5/23

נכתב ע"י yakov55:
ממש אבל ממש לא,
אדם שמתקשה ולא רואה סיפוק והצלחה בלימוד ונשאר במסגרת של לימוד יום שלם חוטא לעצמו!
אדם צריך למלא את היום שלו ואם הוא לא ממלא את היום בלימוד הוא צריך למלאות אותו בעבודה.
אדם שמתהלך ריקן ולו על מנת שלא להיקרא בן אדם עובד אין עבירה גדולה מזו.
הבטלה מביאה לידי...

חס וחלילה
לא שמעתי מעולם על אדם שהתייעץ עם רב כלשהוא, ותינה בפניו שאינו רואה סיפוק והצלחה בלימוד, והרב הורה לו שיעזוב את הלימוד ויחפש סיפוק במקום אחר.
והסיבה לכך היא פשוטה -
לימוד התורה אינו בא כדי להביא לידי סיפוק והצלחה, מטרת הלימוד היא הלימוד בעצמו ורק הלימוד.
גם לימוד ללא סיפוק והצלחה מחזיק את העולם בדיוק כמו לימוד עם סיפוק והצלחה.
כמובן שמי שאינו חש סיפוק אלא תחושת ריקנות וכד' חייב לעשות הכל כדי למנוע זאת, כיון שבהטלה מביאה לידי... אבל הפתרון הוא לא לעזוב את הלימוד אלא ללמוד בצורה שתביא אותו לידי סיפוק. ויש מליון אפשרויות/צורות/שיטות/עניני- לימוד שאחת מהם בודאי תביא אותו לסיפוק.
נכון שמי שהחליט שהוא והלימוד כבר לא ביחד מוטב שיעסוק במלאכה כל שהיא כדי למלא את יומו. אבל מי שמנסה בכל זאת להמשיך ללמוד ונלחם עם עצמו יום יום להישאר במסגרת [אפילו חלקית] של לימוד תורה אשריו ואשרי חלקו.

[עיקר התדהמה שלי היתה ממה שנכתב שמוטב שהבעל יילך לעבוד כיון שבכל מקרה הוא מתפקד בחצי משרת אם, אז שיילך כל אחד לעבודתו, והבנתי שיש החושבים כי ביסוד הבריאה כוונת הבורא היתה שהגברים יעבדו והנשים יהיו עקרות בית, ורק ענין חדש הוא שנכנס במחנינו שהגברים הולכים ללמוד. אז זהו שלא, מטרת העל היא שהגברים יעסקו בתורה [ובמקרה הצורך גם להביא טרף לביתם כל שאי אפשר בלא ביטול תורה].

שרהלה שרהלה · 29/5/23

עקרונית עול הפרנסה הוא על הגבר - ראש המשפחה.
אישה שאומרת לו - העול שלך עלי, אתה יכול ללכת וללמוד כאוות נפשך - אשריה ומה טוב חלקה!
אבל אשה שאומרת לו - העול שלך עלי, שב תלמד בלי קשר למה שאתה רוצה/מסוגל/מצליח לעשות. תלמד כי זה מה שאני רוצה ממך - כאן מתחילה הבעיה.
ובקשר לגברים מפרנסים - אני מכירה לא מעט כאלה שקובעים עיתים לתורה, וגם כשהאבא עובד - הילדים סופגים אוירה תורנית מלאה. הבית הוא בית תורני לכל דבר, הערך לתורה הוא אותו ערך ואולי אף יותר. מצטטת משפט ששמעתי בבית כזה: 'ילדים, אבא עובד קשה כל היום בעבודה ועכשיו הוא לומד את התורה הקדושה אפילו שהוא עייף! בואו נעשה לו הפתעה ונסדר את הבית לכבוד שאבא לומד תורה!

yitzhak123 · 29/5/23

נכתב ע"י icepop:
שיש החושבים כי ביסוד הבריאה כוונת הבורא היתה שהגברים יעבדו והנשים יהיו עקרות בית, ורק ענין חדש הוא שנכנס במחנינו שהגברים הולכים ללמוד.

הקב"ה נתן את התורה לבני אדם, לא למלאכים.
התורה לא דורשת מהאדם להפקיע את טבעו, למחוק את רצנותיו הגשמיים, להיות נזיר. אלא שבתוך המערכת של החיים הארציים יגביל וינתב את כוחתיו מבלי לסטות מרצון הקב"ה המתגלה בתורתו.

צורת החיים הפשוטה - שכך מנהיג הקב"ה את עולמו - היא שהגבר הוא האחראי בכוח ובפועל לפרנס את משפחתו, מה שמתאים לטיבעו.

מבנה החיים הזה כל כך פשוט ביהדות, עד שבדרך כלל אוזכר בספרות היהודית כבדרך אגב, כצורת החיים הבסיסית של היהודי, מבלי שמץ של נידון הלכתי / תורני / מוסרי,

" ואנא במימרא ובסייעתא דשמיא אפלח ואוקיר ואכלכל ואסובר ואכסי יתיכי ליכי כהלכות גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפַרנסין ומכלכלין וסוברין ומכסין ית נשיהון בקושטא." (כתובה)

"אחר כך ילך לעסקיו, דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון" (שולחן ערוך אורח חיים קנו)

וכך נהג הלכה למעשה, העם היהודי לדורתיו, בכל תפוצתיו.

[וכמובן בכל דור היו את היחידים, שבחרו להפקיע את עצמם ממהלך החיים הפשוט ולהקדיש את חייהם לה' ולתורתו,
כמאמר הרמב"ם בסוף הלכות זרעים: ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם]

צורת חיים מוזרה שכזו, שבה לכל גבר ישנה דרך חיים אחת ליגיטימית,
שבה האישה אחראית לפרנס את משפחתה - משפחתו,
והגבר צריך להיות בכולל, ללא קשר לרצונתיו, לכוחותיו, ליכלותיו, לדברים שמהם הוא כגבר מוצא סיפוקו, לא היתה מעולם דרכה של תורה.

אז כן, ענין חדש הוא.

דיני · 29/5/23

נכתב ע"י icepop:
אז זהו שלא, מטרת העל היא שהגברים יעסקו בתורה [ובמקרה הצורך גם להביא טרף לביתם כל שאי אפשר בלא ביטול תורה].

מחלוקת חכמים ור' שמעון בר יוחאי
האם והיה אם שמוע תשמעו ונתתי מטר ארצכם בעיתו אם זה בשעה שעושים רצונו של מקום או כשלא.
רשבי אומר יכול אדם יקצור בשעת קצירה ויזרע בשעת זריעה תורה מה תהא עליה אלא עמדו זרים ורעו צאנכם
בכל אופן מסכמת הגמרא ואומרת: רבים עשו כרבי שמעון ולא עלתה בידם

מ הלוי · 29/5/23

נכתב ע"י סבתא חביבה:
מתכחשות

זו המילה.
כל הקריירה שלהן בנויה על ההכחשה הזאת.
מיותר לפתוח כאן את הדיון הטעון והנפיץ הזה.

ysrael · 29/5/23

אמנם אוכל להסכים איתך בחלק מדבריך,
אך את המשפט הבא לא אוכל לסבול,
(וזה לא אשמתך, טעות זו נשתרשה בקרב בנ"א, אם כי אני לא יודע אם היא רווחת)

נכתב ע"י icepop:
לימוד התורה אינו בא כדי להביא לידי סיפוק והצלחה, מטרת הלימוד היא הלימוד בעצמו ורק הלימוד.

כן, ככה אתה חושב, ה' נתן את התורה סתם, שילמדו אותה סתם ויזכו לשמירה ?! לא
ה' רצה קשר עם כלל ישראל ונתן להם את התורה כדי שעל ידה יתקשרו אליו וכו'
זו המטרה!
אדם שלומד מתוך תחושת כפיה ועצבות חייב דחוף לטפל בעצמו,
לימוד כזה לא יוביל לאהבת נותן התורה שנתן לו דבר שכל כך מצער אותו....
כדי שהתורה תשיג את מטרתה, היא חייבת לתת ללומד אותה סיפוק, הנאה ומימוש עצמי

"תורת ה' תמימה משיבת נפש"
"שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול"

(ידוע גם הסיפור על אותו אדם שלמד עד כדי עצבות גדולה ונדמה לי ר' ישראל סלנטר הוכיחו שאם זו התוצאה של לימודו -תורת ה' זה לא
זכור לי שיש לזה גם דרשה מפסוק, מובא בגר"א, אך איני זוכר כרגע)

שמעון שפירא · 30/5/23

נכתב ע"י icepop:
לא שמעתי מעולם על אדם שהתייעץ עם רב כלשהוא, ותינה בפניו שאינו רואה סיפוק והצלחה בלימוד, והרב הורה לו שיעזוב את הלימוד ויחפש סיפוק במקום אחר.

אני כן שמעתי, ואף שמעתי התבטאויות חריפות בהרבה על המצב הנתון בשם אחד מגדולי הדור ממש, מגדולי ראשי הישיבות שבדור [ולא זו הבמה לתת רמזים נוספים לזהותו].
והנושא היה מיצוי עצמי, ולא רק שאינו רואה סיפוק וכו'.

סבתא חביבה · 30/5/23

נכתב ע"י שמעון שפירא:
אני כן שמעתי, ואף שמעתי התבטאויות חריפות בהרבה על המצב הנתון בשם אחד מגדולי הדור ממש, מגדולי ראשי הישיבות שבדור [ולא זו הבמה לתת רמזים נוספים לזהותו].
והנושא היה מיצוי עצמי, ולא רק שאינו רואה סיפוק וכו'.

כל מקרה לגופו
קשה להכליל
אלו שאלות שכל אחד מתייעץ עם רבו

yakov55 · 30/5/23

נכתב ע"י icepop:
חס וחלילה
לא שמעתי מעולם על אדם שהתייעץ עם רב כלשהוא, ותינה בפניו שאינו רואה סיפוק והצלחה בלימוד, והרב הורה לו שיעזוב את הלימוד ויחפש סיפוק במקום אחר.
והסיבה לכך היא פשוטה -
לימוד התורה אינו בא כדי להביא לידי סיפוק והצלחה, מטרת הלימוד היא הלימוד בעצמו ורק הלימוד.
גם לימוד ללא סיפוק והצלחה מחזיק את העולם בדיוק כמו לימוד עם סיפוק והצלחה.
כמובן שמי שאינו חש סיפוק אלא תחושת ריקנות וכד' חייב לעשות הכל כדי למנוע זאת, כיון שבהטלה מביאה לידי... אבל הפתרון הוא לא לעזוב את הלימוד אלא ללמוד בצורה שתביא אותו לידי סיפוק. ויש מליון אפשרויות/צורות/שיטות/עניני- לימוד שאחת מהם בודאי תביא אותו לסיפוק.
נכון שמי שהחליט שהוא והלימוד כבר לא ביחד מוטב שיעסוק במלאכה כל שהיא כדי למלא את יומו. אבל מי שמנסה בכל זאת להמשיך ללמוד ונלחם עם עצמו יום יום להישאר במסגרת [אפילו חלקית] של לימוד תורה אשריו ואשרי חלקו.

אני שמעתי גם שמעתי על הרבה רבנים שהורו כן,
מי שאינו חש סיפוק הכוונה למי שניסה את כל הצורות בלימוד..

יהונתן נוימן · 30/5/23

בס"ד

ראשית, אני מתנצל על פרסום תגובתי שלא בשלמות. התחלתי לכתוב אתמול משהו, רובו ככולו ציטוט ממאמר שכתבתי בעלון של קהלתי (ומאמר זה הוא תמצית של הדברים שכתבתי בקונטרס "ההכנה לזמן מתן תורתנו"). אני עובר שוב על הדברים, ואמחוק מה שאינו רלוונטי לנושא. תודה רבה למגיבים עד עתה.

אחד מידידי הפנה אותי לדיון הזה. חבל שראיתי רק אחרי החג, אך אני מקווה שתהיה תועלת בדברים בשביל העתיד (אגב, לא רק בשביל חג השבועות)

כתגובה למי שכתב/ה שמהות החג הוא השמחה וכו', כל השאר הם רק מנהגים:

אכן כן. זו ההסתכלות היחידה הנכונה על החג הזה!!

אציין שכמובן כשבית המקדש היה קיים, היו לנו את מצוות שתי הלחם המיוחדת לחג השבועות (וכמובן את כל המצוות השייכות לעליה לרגל גם בשני הרגלים האחרים). זו בעצם המהות האמיתית של החג! מסתבר שכבר בזמן שביהמ"ק קיים, קשרו את החג למתן תורה, אך אחרי שנחרב בית המקדש, נתנו את כל המשקל על הנושא הזה.
כיום, אין לנו לא שתי הלחם, ולא מצוות ביכורים (אותם התחילו להביא אחרי מחג השבועות והלאה (לא בחג השבועות עצמו, כפי שמספרות חלק מהגננות). ותוותר לנו מצו שמחת החג!! כן. מצווה דאורייתא הקודמת לכל המנהגים שהונהגו בתקופות מסויימות, כולל גם המנהג ללמוד כל הלילה.
בחג השבועות קבלנו את התורה, אך ההשלכה ההלכתית היחידה שיש לכך היא, שיש להרבות בסעודה ביום הזה (מי שרוצה, יכול לקשר את זה למה שנאמר בתורה הקדושה בפרשת ראה וְעָשִׂ֜יתָ חַ֤ג שָֽׁבֻעוֹת֙ לַֽיֹיָ֣ ﭏֱֹהֶ֔יךָ מִסַּ֛ת נִדְבַ֥ת יָֽדְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר תִּתֵּ֑ן (ע"ש ברש"י).

מסתבר שהעדר מצווה המיוחדת לחג השבעות בלבד גרם לכך שבחג השבעות תופסים מקום עיקרי מאד (לפעמים אפילו יותר מדי) מספר מנהגים הנהוגים בחג. איני בא לזלזל ח"ו במנהגי ישראל, אך צריך לדעת בכל מקום מה העיקר ומה הטפל.

נראה שאצל רבים מאד המנהג שתופס מקום עיקרי (ויותר מכך), הוא המנהג הנזכר בדברי הזוה"ק כ'מנהג חסידי קמאי', ללמוד בליל חג השבועות כל הלילה.

עד זמן רבותינו האחרונים לא נהג המנהג הזה כנחלת הכלל בפומבי (איני יודע מה היה בסתר, ולא אכנס כאן לשאלות ודיונים על קדמות המנהג). גם לא ידוע לנו על אף אחד מרבותינו הראשונים שנהג בפומבי את המנהג הזה. רבותינו האחרונים הזכירו את המנהג כמנהג של חבורות קדושות שנתקבצו לשם כך, מאוחר יותר כבר נכתב ש'נהגו רוב הלומדים'. לאט לאט התפשט המנהג הזה, וכיום נראה שרוב כלל ישראל נוהג בו בצורה זו או אחרת.

דברי השל"ה הקדוש המצוטטים בפי דרשנים ומשגיחים רבים (יום הדין על התורה וכו') אינם שייכים לדיון הנוכחי. אם כי, יש לשים לב לאבני הנגף שבצורה בה מציגים רבים את הדברים (חוץ ממה שרובם ככולם לא מצטטים במדויק. אבל זה כבר נושא לדיון אחר)

ידוע שבדתות מסויימות מרחיקים ענייני הנאה גשמית ממצוות הדת, ואנשי הדת שלהם מצהירים על ריחוקם מהנאות העולם. אך בתורתנו הקדושה יש בה כמובן מצוות רבות הקשורות גם להנאות גשמיות, ומצוות אלו אינן חשובות ח"ו פחות ממצוות שאין בהן עניין זה.

אדרבה, אנו מצווים לעבוד את הקב"ה גם על ידי אכילה ושתייה. כמובן שלכל זמן ועת, כפי שמובא בספר הכוזרי (מאמר שני, פרק נ') דברי החבר למלך כוזר: ותורת משה לא העבידה אותנו בפרישות אך בדרך השוה ולתת לכל כח מכחות הנפש והגוף חלקו בצדק ... תורתנו נחלקת בין היראה והאהבה והשמחה. תתקרב אל ﭏהיך בכל אחת מהנה, ואין כניעתך בימי התענית יותר קרובה אל הﭏהים משמחתך בימי השבתות והמועדים כשתהיה שמחתך בכונה ולב שלם. ... ... ושיער מה שראוי להם מהמנוחה והתנועה ... ע"ש.

לצערנו, יש הרחוקים מהרגשה זו, ואת חיוב השמחה ביו"ט "מתרגמים" בצורות מסויימות. יש מלמדים את ילדיהם ותלמידיהם לומר "אנחנו שמחים עם התורה". כמה מגוחך לשמוע כזאת מנערים צעירים וילדים שהכל יודעים כמה הם שמחים עם התורה. ודאי שישנם גם כאלה, אך ללמד את הילדים לחזור על התבטאויות כאלה?

ואם לא שמחים כשצריך לשמוח, מחפשים זמן אחֵר לשמוח, אלא שבאותו זמן אין חיוב שמחה (לדוגמא: ליל ששי ראשון שאחרי שבועות). נראה שאת תופעה זו ניתן להסביר על פי דברי ספר החינוך (מצוה תפ"ח) בטעם מצוות שמחת החג: ... לפי שהאדם נכון על ענין שצריך טבעו לשמוח לפרקים כמו שהוא צריך אל המזון עכ"פ ואל המנוחה ואל השינה. ורצה הקב"ה לזכות אותנו ... וציונו לעשות השמחה לשמו למען נזכה לפניו בכל מעשינו. והנה קבע לנו זמנים בשנה למועדים ... ואז בעתים ההם ציונו לכלכל החומר בדבר השמחה הצריכה אליו ... עכ"ל.

כללו של דבר: צורת היו"ט היא השמחה המתבטאת בין השאר בסעודה וכדומה. מנהגים נוספים יכולים לפאר ולהוסיף לאווירת היו"ט, אך כמובן שכל זה בתנאי שאינם באים על חשבון המצוות החיוביות. אדם שאינו בטוח שיוכל לקיים כראוי מצות שמחת יו"ט אם לא יישן בלילה, ודאי שאסור לו להשאר ער בלילה. כמובן שהוא הדין גם לגבי מצוות אחרות, כמו למשל: תפילה בעירנות בצורה הראויה, הלל כראוי בשירה ובזמרה, ועוד. כל המצוות והמנהגים שעל סדר התפילה קודמים למנהג זה של לימוד כל הלילה.

לבית יעקב. וודאי שאף הנשים חייבות בשמחת החג. אם יודעים ומקיימים את העיקר, אף הנשים יכולות לשמוח ולהתעלות בשמחת החג. אצל אלה שעשו את לימוד ליל שבועות לעיקר מצוות היום, איני יודע כיצד משתפים את הנשים במצוות היום.

חנוך הקטנים. עניין נוסף שיש לשים לב אליו: השתתפות הילדים בלימוד של ליל שבועות. בקהילות רבות מקיימים מסגרות לימוד לילדים בליל שבועות, והילדים שמחים בכך שנשארים ערים כל הלילה (או רובו של הלילה, עד שיתעייפו או עד שאבא יבין שהילד צריך כבר לישון).

חיוב הקטנים במצוות הוא מדין חינוך. כלומר, מוטל עלינו לחנכם למצוות, כדי שכשיגדלו ידעו מעצמם לקיימן כראוי.

החינוך הטוב ביותר בנוגע לחג השבועות, הוא להחדיר לילד כמה שיותר את השמחה ביום הזה יותר מכל יו"ט, מטעם שביום זה נתנה תורה. הילד צריך לראות ולהרגיש כמה אבא שמח בקבלת התורה. אם הילד מקבל את ההרגשה שמצות היום היא ללמוד כל הלילה, מסתבר שזה מה שינסה לעשות, אך בדרך כלל אין לו מכך שמחה.

יש לחשוב טוב על הדרכים לגרום לילדים שירגישו היטב את שמחת החג ושלא ירצו לוותר בשום אופן על הסעודה, על הקידוש החלבי בבוקר, או על כל תכנית אחרת במהלך החג.

אם הילד רוצה בכל זאת "להרגיש גדול", אפשר ללמוד עמו עד שעה מאוחרת מעט מהשעה בה רגיל לשכב לישון בדרך כלל, ולשבחו על מה שלמד עד שעה כזו.

המקובלים שכתבו על המנהג להשאר ערים בלילה, גם הזהירו מאד על בטלה בלילה הזה. חובה להחדיר לילדים שאין כל טעם להשאר ערים אם אין לומדים. ברגע שהאבא מזהה שהילד כבר אינו מסוגל ללמוד עוד, חובה לשלחו הביתה! במקרים מסויימים כדאי גם לוודא שאכן עשה זאת.

הכל מודים כי ענייני בין אדם לחברו לא מתבטלים בלילה הזה ח"ו. רוב ככל הילדים הנשארים ערים בלילה, לא מנצלים את הזמן כראוי, ופעמים רבות משוטטים ברחובות או בחצרות בתי הכנסת ולא חושבים על נשים וילדים הישנים בשעה זו.

חובה לקחת בחשבון כי רוב הילדים, בפרט בגיל צעיר יותר (אף אם מתחילה באמת היתה כוונתם ללמוד כל הלילה), אינם מחזיקים מעמד יותר מכמה שעות בלילה. ילדים הרגילים לישון בכל לילה בשעה 9, בשעה 11 (אולי 12, אך עכ"פ לא יותר משעה אח"כ) מתחילים להתעייף. בשלב מסויים כבר "גמרו להתעייף", ומתחילים לעשות מעשים שאינם רגילים לעשות בזמן שהם מוּדעים למעשיהם. ללמוד כראוי כבר אינם יכולים, לישון אינם רוצים כי "מה אספר לחברַי אחרי החג?". בזמן הרב שנשאר עד התפילה, מחפשים תעסוקה (ולפעמים גם מוצאים), ומסתובבים בחוסר מעש. במעשים מעין אלו אין לילד כל הנאה אמיתית, ילד לא נהנה משעמום!!.

גם ילדים שבאמת יכולים לנצל את כל שעות הלילה ללימוד, ושעות השינה בערב החג מספיקות להם כדי לא להפסיד את מצוות היום (כנראה שיש ילדים כאלה באזור גיל 11-12), חובה על הוריהם לפקח על מעשיהם בכל רגע נתון בלילה הזה. אגב, לפי מה שידוע לי, רוב השיעורים לילדים המתקיימים בליל שבועות בשעות הקטנות של הלילה, אינם שיעורים ממש, אלא בעיקר סיפורים וכדומה (ואיה הם המעוררים בכל עת על "ביטול תורה באיכות"?).

כמובן שתפילות שחרית ומוסף של חג השבועות צריכות להיות בשמחה ובעירנות מלאה לא פחות מכל יו"ט. בקהילות רבות מזדרזים מאד בתפילה בבוקר, כדי לא להטריח את הצבור שלמדו כל הלילה. בהתאם לאווירת "יום הדין" אותה הזכרתי לעיל, רבים מהממהרים בתפילה לא יכולים לוותר למשל על י"ג מידות בהוצאת ספר תורה. כמה מגוחכת התופעה של אמירת הלל במרוצה וכמעט בלי נגינה, אך אמירת י"ג מידות ביו"ט בזעקה ובהתעוררות עצומה (יצויין כי בקהלתנו אין אומרים י"ג מידות בהוצאת ספר תורה אף לא בר"ה ויו"כ וכ"ש בג' רגלים שהם ימי שמחה. אגב, כך נהג גם הגר"א).

יהונתן נוימן · 30/5/23

תודה רבה למגיבים על תגובתי הקודמת. תקנתי בתגובתי כמה דברים (לא ידעתי שהתגובה מפורסמת כמו שהיא לפני שסיימתי לערוך אותה).

ברצוני לעמוד על מספר נקודות נוספות (על חלקן עמדתי כבר בקונטרס "ההכנה לזמן מתן תורתנו". ניתן להשיג אצלי 0527167567, או במהדורה דיגיטלית: <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>):

בחג השבועות קבלנו את התורה (לא אכנס לדיון על מה בדיוק קבלנו ביום הזה. רק עשרת הדברות? כל תרי"ג המצוות? למעשה כבר מזמן חז"ל התקבל כי זהו זמן מתן תורתנו). לפי מה שאנו שומעים פעמים רבות מדרשנים/משגיחים/ראשי ישיבות/מורות/ועוד בעלי תפקידים (לא מכולם, ולא בכל צבור!! אך אצל רבים מאד), נשמע כאילו קבלנו ביום הזה מצוה אחת בלבד: מצוות תלמוד תורה!!! אילו כך היה, מסתבר שנשים היו פטורות מהחג הזה. ברוך הוא ﭏהינוּ שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת. ובתורתנו כלולות לא רק מצוות תלמוד תורה אלא כל תרי"ג המצוות. לא שמעתי על מי שיעורר ביום הזה על מצות כיבוד הורים 24 שעות של החג, או על כל מצווה אחרת מעשרת הדברות (שהן וודאי נתנו ביום הזה). ממילא, החג הזה שייך לכל עם ישראל בלי יוצא מן הכלל!!!

החג שייך לכולם ולא רק לאלה המצווים על תלמוד תורה, וכמובן שלא רק לאלה המסייעות לאלה המצווים על לימוד תורה. וגם מי שקשה לו ללמוד תורה, או שמאיזו שהיא סיבה לא זכה להמנות על המעטים הזוכים ללמוד תורה בכל שעות היום, לא אמור להרגיש פחיתות מול הלומדים. כלומר, ודאי צריך לשאוף להגיע לשם, ודאי צריך להצטער על כך שאינו זוכה להגיע למה שיכול להגיע (נניח כרגע את מטבעות הלשון בסגנון של "אם היית רק רוצה וכו'", עוד אבן נגף המכשילה רבים העוסקים בחינוך, ואת תלמידיהם). אין כל קשר לכך בחג השבועות. אנו שמחים בכך שקבלנו את התורה!!!

השמחה בקבלת התורה מתבטאת כמובן באכילה ושתיה. מה לעשות? אנו בני אדם ותורתנו נתנה לבני אדם. ודווקא על זמן מתן תורתנו כתבו התוספות כי אף אם לא היינו מחוייבים בשמחה ובאכילה ושתיה מצד המי שיותו חג, היינו מבינים מסברא שיש להרבות בו בסעודה, דווקא בגלל שהוא יום שנתנה בו תורה.

ב"ה כבר קרוב לעשרים שנה שאני זוכה לעסוק בחינוך ילדי ישראל טהורים, וכל העוסק בחינוך יכול להעיד כי הדבר היחיד שבאמת מחזיק את ילדינו-תלמידינו שומרי תורה ומצוות גם בגיל הרך, זו החווייה הרוחנית בקיום המצוות. נכון שצריך לפעמים גם פרסים, מהצד השני לפעמים גם ענשים, אך כל הדברים הללו צריכים להיות עזר ותמיכה לעיקר. זה בנוגע לחינוך הקטנים. אך גם מבוגרים במצבים מסויימים, לפעמים צריכים קצת חיזוקים וכדומה. לגבי חג השבועות זמן מתן תורתנו, אחת מאבני הנגף היא ההנהגה הזו של לימוד כל הלילה או כל הלילה והיום (חוץ מזמן הסעודות כמי שכפאו שד).
לפני מספר שנים כשהוצאתי לאור את הקונטרס הנזכר, פנה אלי יהודי יקר הקובע עתים לתורה, ובפיו שאלה (או הערה) על הקונטרס (מאוחר יותר שמעתי טענה זו מעוד כמה). במהדורה השניה הבאתי בנספח את השאלה והתשובה:
לגבי אברכים שלומדים כל השנה, וכן בחורי ישיבה וכ"ש ילדים הלומדים בת"ת, נכון שיש לשים את הדגש על הדברים הנכונים. העניין הוא שיש בעלי בתים מסכנים שבכל השנה כמעט אינם לומדים כלום. כשמגיע חג השבועות הם "תופסים את עצמם" ולומדים כל הלילה. גם את זה אתה רוצה לקחת מהם?

תשובתי:
כואב לראות בעלי בתים בוגרי ישיבות שאינם לומדים כלום במשך השנה (יתכן שעד לא מזמן עוד ישבו בכולל). על ההסבר של תופעה זו ועל פתרונות הבעיה, יש להרחיב הרבה את הדיבור אך לא במסגרת זו.
רק בליל שבועות גם הם "תופסים את עצמם" ולומדים כל הלילה. אולי כך זה נשמע. אך ברור שמי שאינו לומד כלל, אינו מסוגל ללמוד לילה שלם גם בליל שבועות. יתכן שהוא מדמיין שלומד, ומדבר על כך כל הלילה (ואחרי כל כמה דקות הפסקה בלימוד, מעיר לחברותא "נו, ליל שבועות!!!", וכאילו חוזר ללמוד עד ההפסקה הבאה). זו המציאות, ולא יתכן אחרת. איני מכיר יהודי אחד שאין לו זמן בכלל ללמוד כל השנה (גם אם הוא עובד לפרנסתו יום שלם ואינו נח לרגע).
מדוע אותו יהודי אינו מצליח למצוא רגע אחד למוד תורה במשך כל השנה? היתכן שיש לו הנאה וסיפוק מלימוד התורה? מסתבר שלא. מסכן, הוא עדיין לא הגיע להרגשת הטעם האמיתי של לימוד התורה. אילו היה מרגיש טעם זה, היה מנסה למצא זמן ללמוד במשך שאר ימות השנה. איך לתת טעם בלימוד? הארכתי במקום אחר.

לאור זאת, הבה נחשוב: מגיע חג השבועות-זמן מתן תורתנו, ומה אומרים לאותו יהודי מסכן? "לפחות לילה אחד בשנה תלמד תורה". כן, לילה אחד בשנה תענה את עצמך (כן, זו הרגשתו!!!), ותשב ותלמד כמה שעות. הרבה יותר הגיוני להחדיר לאותו אדם את עניין השמחה בקבלת התורה באופן אחר. כן, כדי למשוך אותו ללימוד תורה, נסביר לו כמה חשוב לשמוח ולהרבות במאכל ובמשתה ביום הזה, ולמה? כי ביום זה קבלנו את התורה. ככל שנחדד אצלו יותר את עניין השמחה בקבלת התורה, יש יותר סיכוי למשוך אותו ללימוד התורה בשמחה ובצורה הראויה.

יהונתן נוימן · 30/5/23

נכתב ע"י יהונתן נוימן:
בס"ד

ראשית, אני מתנצל על פרסום תגובתי שלא בשלמות. התחלתי לכתוב אתמול משהו, רובו ככולו ציטוט ממאמר שכתבתי בעלון של קהלתי (ומאמר זה הוא תמצית של הדברים שכתבתי בקונטרס "ההכנה לזמן מתן תורתנו"). אני עובר שוב על הדברים, ואמחוק מה שאינו רלוונטי לנושא. תודה רבה למגיבים עד עתה.

אחד מידידי הפנה אותי לדיון הזה. חבל שראיתי רק אחרי החג, אך אני מקווה שתהיה תועלת בדברים בשביל העתיד (אגב, לא רק בשביל חג השבועות)

כתגובה למי שכתב/ה שמהות החג הוא השמחה וכו', כל השאר הם רק מנהגים:

אכן כן. זו ההסתכלות היחידה הנכונה על החג הזה!!

אציין שכמובן כשבית המקדש היה קיים, היו לנו את מצוות שתי הלחם המיוחדת לחג השבועות (וכמובן את כל המצוות השייכות לעליה לרגל גם בשני הרגלים האחרים). זו בעצם המהות האמיתית של החג! מסתבר שכבר בזמן שביהמ"ק קיים, קשרו את החג למתן תורה, אך אחרי שנחרב בית המקדש, נתנו את כל המשקל על הנושא הזה.
כיום, אין לנו לא שתי הלחם, ולא מצוות ביכורים (אותם התחילו להביא אחרי מחג השבועות והלאה (לא בחג השבועות עצמו, כפי שמספרות חלק מהגננות). ותוותר לנו מצו שמחת החג!! כן. מצווה דאורייתא הקודמת לכל המנהגים שהונהגו בתקופות מסויימות, כולל גם המנהג ללמוד כל הלילה.
בחג השבועות קבלנו את התורה, אך ההשלכה ההלכתית היחידה שיש לכך היא, שיש להרבות בסעודה ביום הזה (מי שרוצה, יכול לקשר את זה למה שנאמר בתורה הקדושה בפרשת ראה וְעָשִׂ֜יתָ חַ֤ג שָֽׁבֻעוֹת֙ לַֽיֹיָ֣ ﭏֱֹהֶ֔יךָ מִסַּ֛ת נִדְבַ֥ת יָֽדְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר תִּתֵּ֑ן (ע"ש ברש"י).

מסתבר שהעדר מצווה המיוחדת לחג השבעות בלבד גרם לכך שבחג השבעות תופסים מקום עיקרי מאד (לפעמים אפילו יותר מדי) מספר מנהגים הנהוגים בחג. איני בא לזלזל ח"ו במנהגי ישראל, אך צריך לדעת בכל מקום מה העיקר ומה הטפל.

נראה שאצל רבים מאד המנהג שתופס מקום עיקרי (ויותר מכך), הוא המנהג הנזכר בדברי הזוה"ק כ'מנהג חסידי קמאי', ללמוד בליל חג השבועות כל הלילה.

עד זמן רבותינו האחרונים לא נהג המנהג הזה כנחלת הכלל בפומבי (איני יודע מה היה בסתר, ולא אכנס כאן לשאלות ודיונים על קדמות המנהג). גם לא ידוע לנו על אף אחד מרבותינו הראשונים שנהג בפומבי את המנהג הזה. רבותינו האחרונים הזכירו את המנהג כמנהג של חבורות קדושות שנתקבצו לשם כך, מאוחר יותר כבר נכתב ש'נהגו רוב הלומדים'. לאט לאט התפשט המנהג הזה, וכיום נראה שרוב כלל ישראל נוהג בו בצורה זו או אחרת.

דברי השל"ה הקדוש המצוטטים בפי דרשנים ומשגיחים רבים (יום הדין על התורה וכו') אינם שייכים לדיון הנוכחי. אם כי, יש לשים לב לאבני הנגף שבצורה בה מציגים רבים את הדברים (חוץ ממה שרובם ככולם לא מצטטים במדויק. אבל זה כבר נושא לדיון אחר)

ידוע שבדתות מסויימות מרחיקים ענייני הנאה גשמית ממצוות הדת, ואנשי הדת שלהם מצהירים על ריחוקם מהנאות העולם. אך בתורתנו הקדושה יש בה כמובן מצוות רבות הקשורות גם להנאות גשמיות, ומצוות אלו אינן חשובות ח"ו פחות ממצוות שאין בהן עניין זה.

אדרבה, אנו מצווים לעבוד את הקב"ה גם על ידי אכילה ושתייה. כמובן שלכל זמן ועת, כפי שמובא בספר הכוזרי (מאמר שני, פרק נ') דברי החבר למלך כוזר: ותורת משה לא העבידה אותנו בפרישות אך בדרך השוה ולתת לכל כח מכחות הנפש והגוף חלקו בצדק ... תורתנו נחלקת בין היראה והאהבה והשמחה. תתקרב אל ﭏהיך בכל אחת מהנה, ואין כניעתך בימי התענית יותר קרובה אל הﭏהים משמחתך בימי השבתות והמועדים כשתהיה שמחתך בכונה ולב שלם. ... ... ושיער מה שראוי להם מהמנוחה והתנועה ... ע"ש.

לצערנו, יש הרחוקים מהרגשה זו, ואת חיוב השמחה ביו"ט "מתרגמים" בצורות מסויימות. יש מלמדים את ילדיהם ותלמידיהם לומר "אנחנו שמחים עם התורה". כמה מגוחך לשמוע כזאת מנערים צעירים וילדים שהכל יודעים כמה הם שמחים עם התורה. ודאי שישנם גם כאלה, אך ללמד את הילדים לחזור על התבטאויות כאלה?

ואם לא שמחים כשצריך לשמוח, מחפשים זמן אחֵר לשמוח, אלא שבאותו זמן אין חיוב שמחה (לדוגמא: ליל ששי ראשון שאחרי שבועות). נראה שאת תופעה זו ניתן להסביר על פי דברי ספר החינוך (מצוה תפ"ח) בטעם מצוות שמחת החג: ... לפי שהאדם נכון על ענין שצריך טבעו לשמוח לפרקים כמו שהוא צריך אל המזון עכ"פ ואל המנוחה ואל השינה. ורצה הקב"ה לזכות אותנו ... וציונו לעשות השמחה לשמו למען נזכה לפניו בכל מעשינו. והנה קבע לנו זמנים בשנה למועדים ... ואז בעתים ההם ציונו לכלכל החומר בדבר השמחה הצריכה אליו ... עכ"ל.

כללו של דבר: צורת היו"ט היא השמחה המתבטאת בין השאר בסעודה וכדומה. מנהגים נוספים יכולים לפאר ולהוסיף לאווירת היו"ט, אך כמובן שכל זה בתנאי שאינם באים על חשבון המצוות החיוביות. אדם שאינו בטוח שיוכל לקיים כראוי מצות שמחת יו"ט אם לא יישן בלילה, ודאי שאסור לו להשאר ער בלילה. כמובן שהוא הדין גם לגבי מצוות אחרות, כמו למשל: תפילה בעירנות בצורה הראויה, הלל כראוי בשירה ובזמרה, ועוד. כל המצוות והמנהגים שעל סדר התפילה קודמים למנהג זה של לימוד כל הלילה.

לבית יעקב. וודאי שאף הנשים חייבות בשמחת החג. אם יודעים ומקיימים את העיקר, אף הנשים יכולות לשמוח ולהתעלות בשמחת החג. אצל אלה שעשו את לימוד ליל שבועות לעיקר מצוות היום, איני יודע כיצד משתפים את הנשים במצוות היום.

חנוך הקטנים. עניין נוסף שיש לשים לב אליו: השתתפות הילדים בלימוד של ליל שבועות. בקהילות רבות מקיימים מסגרות לימוד לילדים בליל שבועות, והילדים שמחים בכך שנשארים ערים כל הלילה (או רובו של הלילה, עד שיתעייפו או עד שאבא יבין שהילד צריך כבר לישון).

חיוב הקטנים במצוות הוא מדין חינוך. כלומר, מוטל עלינו לחנכם למצוות, כדי שכשיגדלו ידעו מעצמם לקיימן כראוי.

החינוך הטוב ביותר בנוגע לחג השבועות, הוא להחדיר לילד כמה שיותר את השמחה ביום הזה יותר מכל יו"ט, מטעם שביום זה נתנה תורה. הילד צריך לראות ולהרגיש כמה אבא שמח בקבלת התורה. אם הילד מקבל את ההרגשה שמצות היום היא ללמוד כל הלילה, מסתבר שזה מה שינסה לעשות, אך בדרך כלל אין לו מכך שמחה.

יש לחשוב טוב על הדרכים לגרום לילדים שירגישו היטב את שמחת החג ושלא ירצו לוותר בשום אופן על הסעודה, על הקידוש החלבי בבוקר, או על כל תכנית אחרת במהלך החג.

אם הילד רוצה בכל זאת "להרגיש גדול", אפשר ללמוד עמו עד שעה מאוחרת מעט מהשעה בה רגיל לשכב לישון בדרך כלל, ולשבחו על מה שלמד עד שעה כזו.

המקובלים שכתבו על המנהג להשאר ערים בלילה, גם הזהירו מאד על בטלה בלילה הזה. חובה להחדיר לילדים שאין כל טעם להשאר ערים אם אין לומדים. ברגע שהאבא מזהה שהילד כבר אינו מסוגל ללמוד עוד, חובה לשלחו הביתה! במקרים מסויימים כדאי גם לוודא שאכן עשה זאת.

הכל מודים כי ענייני בין אדם לחברו לא מתבטלים בלילה הזה ח"ו. רוב ככל הילדים הנשארים ערים בלילה, לא מנצלים את הזמן כראוי, ופעמים רבות משוטטים ברחובות או בחצרות בתי הכנסת ולא חושבים על נשים וילדים הישנים בשעה זו.

חובה לקחת בחשבון כי רוב הילדים, בפרט בגיל צעיר יותר (אף אם מתחילה באמת היתה כוונתם ללמוד כל הלילה), אינם מחזיקים מעמד יותר מכמה שעות בלילה. ילדים הרגילים לישון בכל לילה בשעה 9, בשעה 11 (אולי 12, אך עכ"פ לא יותר משעה אח"כ) מתחילים להתעייף. בשלב מסויים כבר "גמרו להתעייף", ומתחילים לעשות מעשים שאינם רגילים לעשות בזמן שהם מוּדעים למעשיהם. ללמוד כראוי כבר אינם יכולים, לישון אינם רוצים כי "מה אספר לחברַי אחרי החג?". בזמן הרב שנשאר עד התפילה, מחפשים תעסוקה (ולפעמים גם מוצאים), ומסתובבים בחוסר מעש. במעשים מעין אלו אין לילד כל הנאה אמיתית, ילד לא נהנה משעמום!!.

גם ילדים שבאמת יכולים לנצל את כל שעות הלילה ללימוד, ושעות השינה בערב החג מספיקות להם כדי לא להפסיד את מצוות היום (כנראה שיש ילדים כאלה באזור גיל 11-12), חובה על הוריהם לפקח על מעשיהם בכל רגע נתון בלילה הזה. אגב, לפי מה שידוע לי, רוב השיעורים לילדים המתקיימים בליל שבועות בשעות הקטנות של הלילה, אינם שיעורים ממש, אלא בעיקר סיפורים וכדומה (ואיה הם המעוררים בכל עת על "ביטול תורה באיכות"?).

כמובן שתפילות שחרית ומוסף של חג השבועות צריכות להיות בשמחה ובעירנות מלאה לא פחות מכל יו"ט. בקהילות רבות מזדרזים מאד בתפילה בבוקר, כדי לא להטריח את הצבור שלמדו כל הלילה. בהתאם לאווירת "יום הדין" אותה הזכרתי לעיל, רבים מהממהרים בתפילה לא יכולים לוותר למשל על י"ג מידות בהוצאת ספר תורה. כמה מגוחכת התופעה של אמירת הלל במרוצה וכמעט בלי נגינה, אך אמירת י"ג מידות ביו"ט בזעקה ובהתעוררות עצומה (יצויין כי בקהלתנו אין אומרים י"ג מידות בהוצאת ספר תורה אף לא בר"ה ויו"כ וכ"ש בג' רגלים שהם ימי שמחה. אגב, כך נהג גם הגר"א).

יהונתן נוימן · 30/5/23

תודה רבה למגיבים על תגובתי הקודמת. תקנתי בתגובתי כמה דברים (לא ידעתי שהתגובה מפורסמת כמו שהיא לפני שסיימתי לערוך אותה).

ברצוני לעמוד על מספר נקודות נוספות (על חלקן עמדתי כבר בקונטרס "ההכנה לזמן מתן תורתנו". ניתן להשיג אצלי 0527167567, או במהדורה דיגיטלית: <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>):

בחג השבועות קבלנו את התורה (לא אכנס לדיון על מה בדיוק קבלנו ביום הזה. רק עשרת הדברות? כל תרי"ג המצוות? למעשה כבר מזמן חז"ל התקבל כי זהו זמן מתן תורתנו). לפי מה שאנו שומעים פעמים רבות מדרשנים/משגיחים/ראשי ישיבות/מורות/ועוד בעלי תפקידים (לא מכולם, ולא בכל צבור!! אך אצל רבים מאד), נשמע כאילו קבלנו ביום הזה מצוה אחת בלבד: מצוות תלמוד תורה!!! אילו כך היה, מסתבר שנשים היו פטורות מהחג הזה. ברוך הוא ﭏהינוּ שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת. ובתורתנו כלולות לא רק מצוות תלמוד תורה אלא כל תרי"ג המצוות. לא שמעתי על מי שיעורר ביום הזה על מצות כיבוד הורים 24 שעות של החג, או על כל מצווה אחרת מעשרת הדברות (שהן וודאי נתנו ביום הזה). ממילא, החג הזה שייך לכל עם ישראל בלי יוצא מן הכלל!!!

החג שייך לכולם ולא רק לאלה המצווים על תלמוד תורה, וכמובן שלא רק לאלה המסייעות לאלה המצווים על לימוד תורה. וגם מי שקשה לו ללמוד תורה, או שמאיזו שהיא סיבה לא זכה להמנות על המעטים הזוכים ללמוד תורה בכל שעות היום, לא אמור להרגיש פחיתות מול הלומדים. כלומר, ודאי צריך לשאוף להגיע לשם, ודאי צריך להצטער על כך שאינו זוכה להגיע למה שיכול להגיע (נניח כרגע את מטבעות הלשון בסגנון של "אם היית רק רוצה וכו'", עוד אבן נגף המכשילה רבים העוסקים בחינוך, ואת תלמידיהם). אין כל קשר לכך בחג השבועות. אנו שמחים בכך שקבלנו את התורה!!!

השמחה בקבלת התורה מתבטאת כמובן באכילה ושתיה. מה לעשות? אנו בני אדם ותורתנו נתנה לבני אדם. ודווקא על זמן מתן תורתנו כתבו התוספות כי אף אם לא היינו מחוייבים בשמחה ובאכילה ושתיה מצד המי שיותו חג, היינו מבינים מסברא שיש להרבות בו בסעודה, דווקא בגלל שהוא יום שנתנה בו תורה.

ב"ה כבר קרוב לעשרים שנה שאני זוכה לעסוק בחינוך ילדי ישראל טהורים, וכל העוסק בחינוך יכול להעיד כי הדבר היחיד שבאמת מחזיק את ילדינו-תלמידינו שומרי תורה ומצוות גם בגיל הרך, זו החווייה הרוחנית בקיום המצוות. נכון שצריך לפעמים גם פרסים, מהצד השני לפעמים גם ענשים, אך כל הדברים הללו צריכים להיות עזר ותמיכה לעיקר. זה בנוגע לחינוך הקטנים. אך גם מבוגרים במצבים מסויימים, לפעמים צריכים קצת חיזוקים וכדומה. לגבי חג השבועות זמן מתן תורתנו, אחת מאבני הנגף היא ההנהגה הזו של לימוד כל הלילה או כל הלילה והיום (חוץ מזמן הסעודות כמי שכפאו שד).
לפני מספר שנים כשהוצאתי לאור את הקונטרס הנזכר, פנה אלי יהודי יקר הקובע עתים לתורה, ובפיו שאלה (או הערה) על הקונטרס (מאוחר יותר שמעתי טענה זו מעוד כמה). במהדורה השניה הבאתי בנספח את השאלה והתשובה:
לגבי אברכים שלומדים כל השנה, וכן בחורי ישיבה וכ"ש ילדים הלומדים בת"ת, נכון שיש לשים את הדגש על הדברים הנכונים. העניין הוא שיש בעלי בתים מסכנים שבכל השנה כמעט אינם לומדים כלום. כשמגיע חג השבועות הם "תופסים את עצמם" ולומדים כל הלילה. גם את זה אתה רוצה לקחת מהם?

תשובתי:
כואב לראות בעלי בתים בוגרי ישיבות שאינם לומדים כלום במשך השנה (יתכן שעד לא מזמן עוד ישבו בכולל). על ההסבר של תופעה זו ועל פתרונות הבעיה, יש להרחיב הרבה את הדיבור אך לא במסגרת זו.
רק בליל שבועות גם הם "תופסים את עצמם" ולומדים כל הלילה. אולי כך זה נשמע. אך ברור שמי שאינו לומד כלל, אינו מסוגל ללמוד לילה שלם גם בליל שבועות. יתכן שהוא מדמיין שלומד, ומדבר על כך כל הלילה (ואחרי כל כמה דקות הפסקה בלימוד, מעיר לחברותא "נו, ליל שבועות!!!", וכאילו חוזר ללמוד עד ההפסקה הבאה). זו המציאות, ולא יתכן אחרת. איני מכיר יהודי אחד שאין לו זמן בכלל ללמוד כל השנה (גם אם הוא עובד לפרנסתו יום שלם ואינו נח לרגע).
מדוע אותו יהודי אינו מצליח למצוא רגע אחד למוד תורה במשך כל השנה? היתכן שיש לו הנאה וסיפוק מלימוד התורה? מסתבר שלא. מסכן, הוא עדיין לא הגיע להרגשת הטעם האמיתי של לימוד התורה. אילו היה מרגיש טעם זה, היה מנסה למצא זמן ללמוד במשך שאר ימות השנה. איך לתת טעם בלימוד? הארכתי במקום אחר.

לאור זאת, הבה נחשוב: מגיע חג השבועות-זמן מתן תורתנו, ומה אומרים לאותו יהודי מסכן? "לפחות לילה אחד בשנה תלמד תורה". כן, לילה אחד בשנה תענה את עצמך (כן, זו הרגשתו!!!), ותשב ותלמד כמה שעות. הרבה יותר הגיוני להחדיר לאותו אדם את עניין השמחה בקבלת התורה באופן אחר. כן, כדי למשוך אותו ללימוד תורה, נסביר לו כמה חשוב לשמוח ולהרבות במאכל ובמשתה ביום הזה, ולמה? כי ביום זה קבלנו את התורה. ככל שנחדד אצלו יותר את עניין השמחה בקבלת התורה, יש יותר סיכוי למשוך אותו ללימוד התורה בשמחה ובצורה הראויה.

אגב, השאלה "כיצד למשוך את הנשים והילדים לאווירת חג השבועות" מעסיקה רבים. השנה יצא לי לקרא שני מאמרים של כאלה המגדירים את עצמם אנשי חינוך (אחד מהם משמ כר"מ בישיבה מסויימת). כמה חבל שבשני המאמרים הללו התייחסו לחג כאילו כל עניינו הוא הלימוד בליל חג השבועות. אחד סיפר על כאלה שלוקחים גם את הילדים הקטנים ללמוד בלילה לפחות קצת, אחת כתבה שאצלם הבנות אחראיות על הכיבוד ללומדים בלילה, ובנוסף ציטטה אחת אחרת שכתבה שכשאבא והילדים יוצאים ללמוד, היא יושבת עם בנותיה ואומרות תהלים כחצי שעה. כמה שמחתי לקרא את הכותרות של שני המאמרים, וכמה התאכזבתי לקרא את המאמרים עצמם. עשית את הטפל עיקר, והדבר גם לך לבעיה, כעת כיצד תפתור את הבעיה? תחשיב עוד יותר את הטפל?
ואגב, בקשר לאמירת תהלים בחג השבועות, סתם לא מובן, הרי התהלים כיום נאמרים בדרך כלל בדרך תפילה ובקשה וכמעט כולם שכחו כבר מזמן שתהלים מלשון הלל. ועיקרו שבח יותר מתפילה וזעקה. עיינו במזמורי תהלים. כן. גם במזמור מז הנאמר בקהילות רבות לפני תקיעת שופר שבע פעמים בקול זעקה ממש, בלי לשים לב שכל המזמור כולו מלא רק בשמחה. מדוע הם חושבים שאם בליל חג השבועות יאמרו תהלים, הדבר יותר "יחבר" אותן לחג?? מדובר בחג!!!! אפילו תחנון לא אומרים, ולא רק בו ביום אלא כבר מראש חדש סיון!!! הייתי מבין יותר אילו היו יושבות ובוחרות לומר בזמרה מספר מזמורים השייכים למתן תורה ולחג השבועות (כמו למשל מזמורים ח', י"ט, כ"ט, מ"ז, מ"ח, ס"ח, ועוד. אבל לקבוע זמן ל"אמירת תהלים"?

סבתא חביבה · 30/5/23

כשאומרים "אהבת תורה" הכוונה היא בדרך כלל אהבת לימוד התורה.
למעשה, מתוך התגובות עולה שזה לא מדויק. לימוד תורה הוא מצוה אחת מתוך תרי"ג, ולכן אהבת תורה זה אהבת השבת, החגים, כיבוד הורים, בשר וחלב, צניעות, שמיטה, וכן הלאה

yitzhak123 · 31/5/23

נכתב ע"י שמעון שפירא:
אני כן שמעתי, ואף שמעתי התבטאויות חריפות בהרבה על המצב הנתון בשם אחד מגדולי הדור ממש, מגדולי ראשי הישיבות שבדור [ולא זו הבמה לתת רמזים נוספים לזהותו].
והנושא היה מיצוי עצמי, ולא רק שאינו רואה סיפוק וכו'.

חוץ מהתבטאויות בתוך החדר שאף אחד לא נחשף אליהם, הוא פועל במשהו בנידון?

MRF · 31/5/23

נכתב ע"י סבתא חביבה:
אני קוראת את זה בצער רב, מניסיון אישי כואב!
לקח לי המון זמן וכוחות הנפש לשנות את המבט שלי אחרי ש"זכיתי" במחנכת בכתה י"ב מהסוג של המרכזת הנ"ל... רבנית ואשת פוסק גדול, שלימדה בסמינר שנחשב הכי טוב בעיר שבו אני גרה. ולפני כמה שנים כשרשמתי את ביתי הבכורה לסמינר. ידעתי לאיזה מוסד אני לא אשלח את בנותי בחיים!
אחד המשפטים שמצלצלים לי עד היום באוזן, כמעט 20 שנה אחרי, הוא: יש כל מיני בעלים חרדים, עובדי השם מכל מיני רמות, אפשר לדמות את זה לעובדים בבנק: יש מנהל הבנק, מנהל הסניף, פקיד בכיר, פקיד זוטר, טלר, ויש גם מנקה. כולם עובדים בבנק... איזה בעל את רוצה? מנהל או מנקה?
כמה עבודה עצמית היתה לי לנקות את הזלזול, לכבד את בעלי, לשנות את הגישה. לא חבל???
הלוואי שבסמינר הכל כך מעולה שבו למדתי היו נותנים כלים מעשיים לחיים האמיתיים ולא רק פנטזיות.
ככה מתחתנות אלפי נערות חמד עם ברק בעיניים ואש בנשמה, מלאות מכל שיעורי ההשקפה והבית היהודי במשפטי פנינים מהסוג הזה, במקום להיות מלאות בשיעורים על ענווה, כניעה וכבוד אמיתי לבעלים.
לצערי בדור תשפ"ג, בחינוך שמקבלות בנות הסמינרים, בחברה הקהילתית שבה אנו חיים, בצורת החיים שבה האמא עובדת שעות ארוכות, בסולם הערכים החרדי-חברתי שלא תמיד מקביל לסולם הערכים התורני האמיתי, ובדרישות שבהם עלינו לעמוד על מנת להכניס את הילדים למוסדות, בכל אלו יש עיוותים נוראים.

לא קראתי הכל
הבנות שלי לומדות הכל בסמינר
מה קורה אם הבעל לא פסגת שאיפותי
איך להמנע מלקחת משהו פחות ממנו ואיך להסתדר אם זה מה שקרה
ומה קורה בכל המצבים, שלום בית, הכל הכל
שידוכים מה לדבר, לשאול,
טקט, מה לומר מה לא
איך להגיב לנתב לדברים הטובים
ואני
שלמדתי באותו סמינר לא דיברו מילה!!!!!
כן על רק תורה וכו'
שידוכים, שלום בית? הנושא היה סודי!!!!!!
כנראה הבינו שזה מה שצריך היום ולא נכון להחביא את המצבים האלו מתחת לשולחן
לפעמים מספרות לי מה למדו ואני מרגישה שככ חבל שלא אמרו לי את זה כשהייתי בסמינר
נשאר באיזה מקום רק לשמוח שבנותי מקבלות מבט נכון לחיים [ולא לקנא]

MRF · 31/5/23

וצריך להפריד כאן בין התגובות של בעל שהוא לא כפי ששאפתי לבין בעל שחסרה לו יראת שמים
כותבת המאמר כתבה על בעל שמזלזל בנעשה ונשמע ולא תמיד מקיים אותה מתוך שזה לא חשוב בעיניו

לעומת כאלו שכתבו כאן על שהוא לא מספיק... אבל עדיין השאיפות שלו הם לנעשה ונשמע למרות שהייצר גובר עליהם לפעמים

ויש הבדל גדול מאד מאד גם ביחס ביניהם וגם מה שהילדים רואים וקולטים ומה שכתבו שהאמא תשמר את האוירה נכון אבל אפשר להבין את הקושי שבדבר [ב"ה לא מנסיון]

פלמונה · 31/5/23

נכתב ע"י מ הלוי:
זו המילה.
כל הקריירה שלהן בנויה על ההכחשה הזאת.
מיותר לפתוח כאן את הדיון הטעון והנפיץ הזה.

דוקא אני לא בטוחה שזו המילה
אני חושבת שפשוט מי שמתקבלת להיות מחנכת בסמינר כזה זה רק מי שזו צורת החיים שלה

והן מאמינות בזה באמת
מתי נתקלת בסמינר במחנכת שבעלה עובד?

ILSK · 31/5/23

עולם השקר בהתגלומו

תתחילו לחיות על פי האמת הכל יסתדר

ראה חיים עם האשה אשר אהבת - אהבת איש לאשתו הוא אהבה שאינה תלוייה בדבר
לא אם הוא לומד כל היום
ולא אם היא מביאה שלושים אלף מהייטק

תתחילו לחיות עם התורה בבית הכל יהיה אחרת
מה שהתורה מחייבת זה אמת וכל השאר היא עלמא דשיקרא

שמעון שפירא · 1/6/23

נכתב ע"י yitzhak123:
חוץ מהתבטאויות בתוך החדר שאף אחד לא נחשף אליהם, הוא פועל במשהו בנידון?

בעבר כן, ובהווה - מסיבות חיצוניות - פחות.

יהונתן נוימן · 3/6/23

נכתב ע"י שמעון שפירא:
בעבר כן, ובהווה - מסיבות חיצוניות - פחות.

בהווה - מסיבות חיצוניות - פחות...
וכעת, אחרי פטירתו של הגרי"ג אדלשטיין זצ"ל, מסתבר שעוד יותר פחות. נו, באמת. אני מאמין שגם אם הוא לא מדבר על זה בציבור, לכל יחיד ויחיד הוא יענה כן את התשבוה המתאימה באופן אישי לאותו יחיד. אגב, גם בתוך ישיבת סלבודקא עצמה, הוא היה ידוע כקצת יותר עצמאי.

אבאבאבא · 4/6/23

ר' נחמן אמר משפט פעם,
קצת זה גם טוב(באידיש זה נשמע יותר טוב)
או כמו שחברותא אמר לי פעם, 5 דקות לפני סוף הסדר, שרציתי לנשנש פתיבר לפני מנחה,
"אתה יודע כמה זה 5 דקות כפול נצח"?
צריך ללמוד לשמח בכל מילה של תורה,
בכל מצוה בכל ויתור,כל עבודת מידות,
נכון גבר ונכון לאשה....

מ הלוי · 5/6/23

נכתב ע"י אבאבאבא:
ר' נחמן אמר משפט פעם,
קצת זה גם טוב(באידיש זה נשמע יותר טוב)
או כמו שחברותא אמר לי פעם, 5 דקות לפני סוף הסדר, שרציתי לנשנש פתיבר לפני מנחה,
"אתה יודע כמה זה 5 דקות כפול נצח"?
צריך ללמוד לשמח בכל מילה של תורה,
בכל מצוה בכל ויתור,כל עבודת מידות,
נכון גבר ונכון לאשה....

דבריך נכונים ונפלאים, והלוואי וכך נחיה.
אבל...
אתה ככל הנשמע מדבריך חסיד...
ואצל הליטאים ההסתכלות במציאות החיים היא אחרת לגמרי, ומשכך המאמר הזה הנוגע בעומקו של קושי מהותי שמלווה הרבה זוגות חרדיים ליטאים בימינו, אינו שייך למה שכתבת.
אלו דברים דקים מאד, אך חשובים מאד אצל מי שמתמודד עם זה יום יום.
שוב, דבריך נפלאים, אך אינם נוגעים כלל לעומקו של מאמר זה.

אבאבאבא · 5/6/23

נכתב ע"י מ הלוי:
דבריך נכונים ונפלאים, והלוואי וכך נחיה.
אבל...
אתה ככל הנשמע מדבריך חסיד...
ואצל הליטאים ההסתכלות במציאות החיים היא אחרת לגמרי, ומשכך המאמר הזה הנוגע בעומקו של קושי מהותי שמלווה הרבה זוגות חרדיים ליטאים בימינו, אינו שייך למה שכתבת.
אלו דברים דקים מאד, אך חשובים מאד אצל מי שמתמודד עם זה יום יום.
שוב, דבריך נפלאים, אך אינם נוגעים כלל לעומקו של מאמר זה.

תתפלא\י אבל אני דוקא ליטאי...אמנם אחרי משבר זהות ותהליכים מתקדמים לראות את העולם קצת יותר רחב...
אבל אי אפשר לברוח מהשורשים והמצפון שתמיד רודף... למה יצאת רק רבע "גודל" או שמינית "גודל"

מ הלוי · 5/6/23

נכתב ע"י אבאבאבא:
תתפלא\י אבל אני דוקא ליטאי...אמנם אחרי משבר זהות ותהליכים מתקדמים לראות את העולם קצת יותר רחב...
אבל אי אפשר לברוח מהשורשים והמצפון שתמיד רודף... למה יצאת רק רבע "גודל" או שמינית "גודל"

אשריך !!!!
ואם אתה ליטאי וחי כך, אז עוד יותר אשריך....
מקנא בך.
אך שוב, אני אדגיש כי לי זה כואב מאד....
רוב רובו של הציבור הליטאי לא חי ככה.
והמאמר הזה מיועד לאלו שלא חיים כך במציאות, ואלו לטעמי לא יאהבו לקרוא את תגובותיך כאן...
למרות הצדק, החכמה והכיף שבדבריך...
עלה והצלח !!

סבתא חביבה · 5/6/23

יש לי הרגשה שיש איזושהי בעיה מסוימת בבתי הספר של הבנות, ובסמינרים הליטאים, בגישה ובאופן החינוך לאהבת תורה. אולי אני טועה. זו הרגשה ולא עובדה
אחרי השואה בסיעתא דשמיא וברחמי השם עלינו עולם התורה פורח בארץ ישראל, עד כדי כך שבחור לומד הוא הדבר הכי שווה בשוק. וזה נפלא!!!!
אני שומעת על דורות קודמים שבהם בחורי ישיבה נחשבו לסוג ב והבנות התקשו להתחתן עם בחור לומד. זה בעצם מה שהיה תמיד עד לפני כמה עשרות שנים.
והמצב הזה היום יש בו מעלות רבות, אבל יש לי הרגשה שהמחנכות הלכו עם זה צעד אחד רחוק מידי. ולא רק המחנכות. היום אין מקום למי שאינו יושב ולומד בציבור הליטאי הרציני.
וזה מסביר את עומק השבר של מי שרוצה לחיות בקהילה חזקה, וכך גדלה, וכך שואפת לגדל את ילדיה, ובעלה אינו עומד בתנאי הקבלה הבסיסיים. הקהילה הזאת דורשת אבא לומד.
יש פה גם רובד נוסף, שהוא המסגרת הרוחנית הכללית של הגברים היא הכולל, ומי שיוצא מהכולל מוצא את עצמו מייד מתמודד עם קושי חברתי ובהמשך קושי רוחני לא פשוט. החברה הליטאית מתקשה להכיל את מי שאינו לומד. יש דרגות ברורות ושיוך מדויק. ולפעמים השיוך הזה גורם לאדם שסך הכל עזב את הכולל לשייך את עצמו בחברה חלשה רוחנית, כי אין אלטרנטיבה.
וזה גם חלק מהחרדה של אשה שבעלה לא לומד.

שושי בורד · 5/6/23

נכתב ע"י משיבת נפש:
אמת הדבר
לא באתי להציע שינויים ולהחדיר פנטזיות על בעל שלומד יום שלם ומתחרה עם מרן שר התורה
ואכן לא באתי להגדיל את הכאב ואת הקושי או להאשים אישה שבעלה לא לומד כי זה תלוי בה
ואם זו הייתה התובנה תדעו נא שאין זה כוונת המשורר

כוונתי אחת: פוסט זה שגורם לאישה דמעות כי בעלה לא לומד בכלל/לומד שעה ביום
יש בידה לגרום לבעלה ללמוד חמש דקות ביום כתוספת/כעיקר כל אחד במצב שלו בלי להפסיד שעות עבודה וכו'
ונכון שעדיין אינו לומד יום שלם והפנטזיה הזו נגוזה מזמן
אך עם לומד עוד חמש דקות שמצטבר לחשון גדול ומסיים בחמש דקות הללו מסכת
הדמעות יהפכו לדמעות של אושר

שוב הוא לא מתחרה עם ברן שר התורה. הוא כן מוסיף חמש דקות של אושר בחיי האישה/הילדים
וזה כל אישה בחכמה ובתבונה יכולה לגרום לבעלה ולילדיה

סליחה, אבל בתגובה כזו יש מעט חוסר רגישות שיפוטיות וגישה לא מציאותית.
מתיש לחיות בציפיה אינסופית, מרגיז, מצער. אשה ש'מסתפקת' ב5 דקות הלימוד או מעין זה, מלבה את החסר הפנימי שהיא חשה גם אם לא במודע, ומתישהוא החסך שלה יפרוץ. התורה היא דרך חיים, קודם כל, זהות לאומית שהיהדות היא הלאום בה, שותפות לעם ספציפי שעבר עליות ומורדות בגלל היותו שונה ואחר, וכמובן מי שנתנה לעולם את המתנה של אמונה בכח עליון רוחני לגמרי. לימוד תורה הוא סעיף אחד, גדול ככל שיהיה, מתוך סיפור גדול הרבה יותר, מתוך חיים שלמים של כל אחד מאתנו שנושמים את התורה. לכל אורך הדורות מאז קבלת התורה (להוציא את דור המדבר) מיעוט בעם עסק בתורה ורוב ככל העם ניהל חיים יהודיים שלמים ולא חשו כל פגם בעיסוק היומיומי שלהם, לא משום כך היו פחות טובים/ראויים וכמובן לא פחות מקושרים לתורה. אחרי השואה חל שינוי בתפיסה ובה לימוד הפך לקו העיקרי עם התורה, ומאז נשות ישראל מיעוטן 'מקושרות' ורבות חשות קשר כלשהוא, ע"י צידוק כזה או אחר, או 'משלימות' עם המצב ...
ברור שזה לא נכון ולא צריך להיות כך.
לימוד תורה הוא ענינו של הגבר, קיום תורה ענינו של כל אחד, ועוד יותר מכך קיום תורה מתוך שמחה פנימית שלמות ותחושת ייחודיות, שהם הענין העיקרי, שלא נמדד לא בשעות לא בהספקים ולא בתעודות. וזה מה שנחגג בשבועות.

שושי בורד · 5/6/23

נכתב ע"י ysrael:
מאד קל להזדהות עם המאמר,

מאד חשוב להעלות את הכאב,

אך בד בבד,

עם כל הזהירות, ובלא להאשים אף אחד,

אסור שזה יעצר כאן,

צריך להבהיר למי שזה עדין לא מובן לה מאליו,

התפקיד של גבר הוא להוות סמכות רוחנית ומודל השראה,

אך התפקיד של האשה הוא לאהוב את בעלה כמלך בגדוד,

"והנה אשה אשר בחיק ירא אלקים תנתן ומה גם אם תמצא תורה וגדלה, הא ודאי פשיטא שתכבדנו ותאהבנו אהבה עזה, אמנם ביותר צריך לזרז לאשה שנפל בחלקה איש קשה במדותיו ובדעותיו, נבזה וחדל אישים, חסר כל טוב לא משום זה יקל כבודו בעיניה ותבוז לו בלבה, חס ושלום, רק על כל פנים תזהר בכבודו, כטוב כחוטא, כנקלה כנכבד, כי דבר המלך מלכו של עולם עליה, ומה לה בהדי כבשי דרחמנא, כי אלקים מושיב יחידים והוא מזוג זווגים, על כן כל מה שמטל עליה לעשות, תעשה".

התפקיד של האשה הוא ללא סייגים...

התפקיד של האשה הוא לא לשלוח את הבעל ללמוד,

התפקיד שלה זה לחכות לו שיחזור...

התפקיד של הגבר אינו לספק את הציפיות שפיתחו לאישתו במשך השנים,

התפקיד של האשה הוא להכיר במציאות ולקבלו כמו שהוא...

ומי יודע, אולי כשאותן נשים יצילחו להתגבר על נסיונן ולשמוח בחלקן,

גם בעליהן, כמידה כנגד מידה, יצליחו לצלוח את נסיונן ולהתחבר ללימוד...

אגב, הקושי (שהתפתח מדמיון באשמת/שלא באשמת מאן דהו) המתואר במאמר,

אינו יורד מהקושי (האמיתי) של גבר שמרגיש שאישתו לא מספיק מסופקת ממנו...

בתפילה שנזכה לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם

חזק!

שושי בורד · 5/6/23

נכתב ע"י אם הבנים שמחה!:
היא התייעצה עם כל מי שיש לו קצת ידיעה בנושא
קבלה המון הדרכה
אבל אצלו זה נבע ממשבר נפשי קשה
והוא בשלו
והיא למדה לחיות עם זה

מציאות של למדנים ושפיצים שנטשו את הלימוד קיימת גם קיימת, מסתבר שבציבור הליטאי היא טרגית יותר, אבל נמצאת גם בציבור החסידי, הוא הדין לגבי ירידה רוחנית ואפילו נטישת קיום מצוות. המציאות הזו רווחת יותר מכפי שאנו מודעים לה, ואנו כאנשי מקצוע פוגשים אותה יותר ויותר. היא מפרקת זוגות לעיתים, וגם אם לא, הרי שלהשאר ולסבול בשקט זו אופציה גרועה.
מי שטוב לו במצב הזה אכן לא יגש להעזר, ואז השאלה הגדולה היא כיצד טוב לו אם אשתו שבורה מהמצב שלהם. במקרה כזה יותר חשוב ייעוץ זוגי מייעוץ במטרה להחזיר אותו, כי ברוב המקרים אנשים שנטשו ברמה כזו או אחרת לא יחזרו, אבל בתהליך נכון הם ישקיעו כדי להביא את הזוגיות שלהם למצב חיובי, ואז שני הצדדים נדרשים להשקיע. הוא, לפתח רגישות כלפיה, והיא להבין מדוע בחר בנטישה. כך יוכלו להגיע לקרבה גדולה אחרי עבודה פנימית נוקבת שתעלה את החיים שלהם לרמה גבוהה ממה שהיו קודם, כן, לרמה גבוהה יותר למרות כל מה שננטש...

סבתא חביבה · 5/6/23

נכתב ע"י שושי בורד:
סליחה, אבל בתגובה כזו יש מעט חוסר רגישות שיפוטיות וגישה לא מציאותית.
מתיש לחיות בציפיה אינסופית, מרגיז, מצער. אשה ש'מסתפקת' ב5 דקות הלימוד או מעין זה, מלבה את החסר הפנימי שהיא חשה גם אם לא במודע, ומתישהוא החסך שלה יפרוץ. התורה היא דרך חיים, קודם כל, זהות לאומית שהיהדות היא הלאום בה, שותפות לעם ספציפי שעבר עליות ומורדות בגלל היותו שונה ואחר, וכמובן מי שנתנה לעולם את המתנה של אמונה בכח עליון רוחני לגמרי. לימוד תורה הוא סעיף אחד, גדול ככל שיהיה, מתוך סיפור גדול הרבה יותר, מתוך חיים שלמים של כל אחד מאתנו שנושמים את התורה. לכל אורך הדורות מאז קבלת התורה (להוציא את דור המדבר) מיעוט בעם עסק בתורה ורוב ככל העם ניהל חיים יהודיים שלמים ולא חשו כל פגם בעיסוק היומיומי שלהם, לא משום כך היו פחות טובים/ראויים וכמובן לא פחות מקושרים לתורה. אחרי השואה חל שינוי בתפיסה ובה לימוד הפך לקו העיקרי עם התורה, ומאז נשות ישראל מיעוטן 'מקושרות' ורבות חשות קשר כלשהוא, ע"י צידוק כזה או אחר, או 'משלימות' עם המצב ...
ברור שזה לא נכון ולא צריך להיות כך.
לימוד תורה הוא ענינו של הגבר, קיום תורה ענינו של כל אחד, ועוד יותר מכך קיום תורה מתוך שמחה פנימית שלמות ותחושת ייחודיות, שהם הענין העיקרי, שלא נמדד לא בשעות לא בהספקים ולא בתעודות. וזה מה שנחגג בשבועות.

כל מילה פנינה.
אמת.