"איך יתכן שחג אחד יכול להיות כל כך הפכפך?
מה שבימי נערותי היה מעלה בי טעם של חלב ודבש, נופת צופים, חלומות וורודים, ואהבת תורה טהורה
היום, רק הזיכרון החלוש שלו, מציף בי צביטה עמוקה, כאב אינסופי וחלל שחור וריק, שתוקע לי את קו המחשבה"...
את המשפטים האלה שמעתי
לא מאחת
לא משתיים
ולא משלוש נשים.
אלא מעשרות.
חג מתן תורה,
יכול להציף בכל אחת מאיתנו, את כל מה שבעלה הוא לא בדיוק:
לא בדיוק משתגע אחר התורה
לא בדיוק מתעלף לדבריה
לא בדיוק רואה בהלכה את האור
לא בדיוק מחפש את הדרך ברורה מפוסקי הדור.
והיא,
אשה קטנה, שצופה את הליכות ביתה
רועדת את היום בו יגדלו הנערים
וישאלו את שאלותיהם
מזדעזעת לנוכח הניתוק
שמתהלך בתוך הבית שלה.
אשה קטנה,
שהייתה נערה, שספגה כל כך הרבה "שיעורי תורה" על התורה של בעלה.
הרבה נשים, שפוגשות בפער רוחני בינן לבין בן הזוג שלהן, עוברות מציאות לא קלה של אובדן.
תחילה, הן מכחישות את המצב, אחר כך כועסות על כל העולם:
הסמינרים, הישיבות, העולם החרדי, הרבנים, ההורים...
ולאט לאט,
רק מתוך הקשבה פנימית ונטיה דקה של הנפש של אמונה זכה
הן פוגשות את הכאב, מבינות שיש לו מסר רוחני ישירות מהבורא אליהן,
מעזות לחוות את הצער, ולהביט כלפי נותן התורה ולשאול:
"מה אתה, אבא שבשמים, רוצה ממני בתוך המציאות הזו שבראת לי בתוך הבית"?
סודות גדולים, מתגלים בתוך הלב של הנשים האלה.
לפעמים, הקשר שלהן לבורא הופך להיות קרוב ואוהב,
לפעמים, הן לומדות לכבד את בן הזוג ולקבל אותו בדיוק כמו שהוא עם המון סבלנות
לפעמים, הן פוגשת את המקומות של עצמן
בהם הן לא ממש יראות שמים כמו שהן חשבו
ולפעמים הכל ביחד.
אני זוכה, לראות רגעי מתנה ואור כאלה כשנשים מדהימות ונדירות, מסכימות להקשיב להם ממקום חדש.
שבועות.
נכון, החג הזה אולי כבר לא כל כך וורוד ומתוק עבורך כמו פעם,
אחד הדברים שנקנים בייסורים, היא דווקא התורה.
האם תצליחי לראות במצב הזה את:
"מתנת התורה" האישית שלך?