הנושאים החמים
אחים-לא רק בשעת צרה
את ל"ג בעומר הזה, אני כנראה לא אשכח לעולם!
אסון מירון. זהו היה אסון לאומי של כלל עם ישראל בארץ ומחוצה לה.
כולם חוו את האסון בדרך זו או אחרת.
בין אם היה להם קרוב – רחוק משפחה שנספה או נפצע באסון, בין אם הם חוו את האסון ורגעי המתח עם כל עם ישראל ובין אם היה להם קרוב משפחה במירון בשעת האסון והם חשו על בשרם את הדאגה לשלומו.
על האפשרות האחרונה הסיפור שלי מדבר.
אני ואחי הקטן ממני בשנתיים, במריבה תמידית, סוג של תחרות כזו על הצלחותינו ויכולותינו. לכן, כשקנינו כרטיסים לאוטובוסים המאורגנים בעירנו לכיוון מירון, דאגנו לכך שכל אחד ייסע בשעה שונה. שלא ניסע באותו אוטובוס. שלא תתעוררנה בעיות מיותרות ומריבות מיותרות עוד יותר. כך יצא שאחי, שלומי, יצא באוטובוס הראשון שיצא, ואני, ליאב, יצאתי באוטובוס של השעה עשר בלילה.
אני הרווחתי זמן עם חברים, אקשן של המדורות בשכונה שלנו, ולאחר מכן עלינו, מספר חברים לאוטובוס העושה פניו מירונה.
***
הנסיעה החלה בשירים וריקודים בתוך האוטובוס, שמחה גדולה. כולם רקדו על הכיסאות וביניהם, הנהג, הקפיד להגביה את הווליום של השירים מפעם לפעם.
לאחר זמן מה, השירים שקטו מעט וחלק מחברי נרדמו, כנראה הכינו את כוחם לריקודים אצל התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי.
אני נשארתי ער. דיברתי עם חברי הטוב על הלימודים, על מירון, החופש, וסתם, דיבורים של שני בחורים, של שני חברים טובים.
ואז זה התחיל.
המידע החל לזרום טיפין טיפין.
חבר אחר, שישב עם אוזניות ושמע את ההדלקה ממירון הוציא אזניה אחת מאוזנו, פניו חיוורות. הוא ישב מאחורינו ולחש לתוך אוזננו. "קרה משהו במירון".
הסתובבנו אליו. "מה? מה קרה?" הבנו שזה לא משהו טוב. ראינו את פניו של רוני.
"צועקים שם ברמקולים, 'פיקוח נפש, להתרחק, פצועים...' זה נשמע לא טוב!" קולו רעד מעט. "עצרו את ההדלקה של תולדות אהרון, אומרים במקום זה פרקי תהילים ברמקול".
כמה מאלה שישבו סביבנו שמעו את דבריו של רוני והוציאו במהירות את הניידים שלהם, מתחילים להריץ שמועות באוויר.
האחד הכריז: "מרפסת קרסה! יש כמה הרוגים!"
אחד אחר, מקצה רחוק של האוטובוס צעק: "זה פיגוע"
"מה פתאום! כתוב לי כאן שזה היה הפרענצ'ס בהדלקה! הוא קרס!" שלישי הודיע את מה שקרא בניידו. "וואו, כמה אנשים אמורים להיות עליו!" הוא החל לפרשן ולחשב.
"מה באמת? איפה? תראו לנו!" נדחפנו, בוהים בסרטונים הראשונים שהחלו לצאת.
קול נשמע מכיוון כמה מושבים לפנינו: "אומרים פה שזה היה גג שקרס על אנשים!"
האוטובוס המה. היו בו רעש. לחץ. דפיקות לב מואצות. פנים חיוורות ורסיסי מידע שעדיין לא אומתו.
לפתע רוני אומר: "התחילו גל פתוח אצלי באוזניות. אומרים שיש עשרה הרוגים!" את המידע הזה הוא לחש. לא היה מסוגל לומר את זה בקול.
עשרה הרוגים!!!!
איך? איך זה קרה?
"עשרה?! זה לא יכול להיות".
"טוב". הוא לא התווכח. ממשיך להקשיב, פניו מתחלפות מרגע לרגע, נראות גרועות יותר ויותר. שלפתי מאוזנו אוזניה אחת, התיישבתי לידו והקשבתי גם.
"מספר ההרוגים רק עולה!" אני מעדכן בלחץ את חברי הטוב, איתמר, שצץ לידינו. "איזה הזוי!"
איתמר קישת את שפתיו "מטורף ממש".
האוטובוס היה כמו סיר לחץ מבעבע. הנהג ממשיך לנסוע, המוזיקה כבתה מזמן. חלק מיושבי האוטובוס החלו לקרוא תהילים, חלקם, היו צמודים לניידים שלהם. אוספים כל פיסת מידע.
אני התחלתי לבכות. התביישתי. אבל לא חשבתי על זה יותר מידי. ידעתי שאני ליד חברים שלי, אבל לא התייחסתי. כמו שהכרתי את אחי שלומי, הוא בחור שילך תמיד למקום הסכנה. וכמו שזה נראה עכשיו, הסכנה רצינית יותר מתמיד.
איתמר הגיש לי טישו. אני לא הפסקתי לבכות. לא מפסיק לחייג את המספר של אחי. אין שם קליטה. אבל אני לא מתייאש. שוב ושוב ושוב. ושוב. מתלבט אם להתקשר להוריי. אך ידעתי שהם כבר הלכו לישון. ידעתי גם שזה לא יתרום כלום לשלומי. חוץ מלחץ איום של ההורים שלי.
מספרי ההרוגים עלה מדקה לדקה.
"שישה עשר הרוגים"
"לא יכול להיות כל כך הרבה! מה כבר קרה שם?"
"לא יודעים בבירור".
"יש כבר עדכון על עשרים הרוגים!"
וכל זה עובר לי באוזן. איתמר לא מבין מה קרה לי. הוא שואל.
"שלומי שם!" אני לוחש לו.
איתמר קורס על הרצפה לידי, בוכה גם הוא. כנראה זה משהו מדבק. אני מושיט לו את הטישו שהביא לי.
"עשרים וחמישה!"
"עוד עשרים וחמש דקות מגיעים?" מוטי מתמתח לפני. "יאאא לא הרגשתי את הנסיעה. ישנתי ממש טוב!"
הצעקות עליו לא איחרו לבוא.
"אתה לא מתבייש? מה עשרים וחמש דקות?? עשרים וחמישה הרוגים!!"
"הרוגים?" מוטי פוער עיניים. "איפה?"
"במירון". חבר אחר מעדכן בקול מטפס. "לא נראה לי שנגיע לשם היום".
"נכון. כבר לפני כמה דקות הנהג עצר. אין כניסה להר".
"איזה מרחק אנחנו ממירון?" מוטי מברר. רוצה לדעת כמה היה קרוב.
"חצי שעה בערך". אחד המבוגרים שסביבו עונה לו.
"וואו. רגע", רק עכשיו הוא קולט. "עשרים וחמישה הרוגים??? זה לא יכול להיות".
"עובדה".
"כבר שלושים ואחד".
כולם השתתקו. אני ואיתמר המשכנו לבכות. אני התחלתי להתפלל בדמעות, במילים שלי. מחייג שוב לשלומי תוך כדי.
"השם, אני מבטיח. לא מגיע לשלומי למות. הוא צדיק. נכון שהוא לא גדול הדור. אבל הוא רוצה. הוא צדיק. מגיע לו לחיות. ה' בבקשה אל תהרוג אותו!" התביישתי לרגע. התפללתי רק על אחי ולא על השאר. מה איתם?!
"השם גם לא מגיע לאף אחד למות היום בל"ג בעומר אצל רבי שמעון בר יוחאי! השם תעשה נס! השם גם לא שלומי. הוא לא עונה לי, השם!"
הבכי נפרץ. המשכתי למלמל תהילים. גם איתמר וכל חבריי. כבר לא אומרים בקול את הדיווחים.
ניסיתי להתקשר אליו שוב.
שלומי עונה. אני אפילו לא מעדכן אף אחד.
"שלומי????" צעקתי, "אתה חי??"
"כן. אבל אתה לא יודע מה הולך פה. כמה החייאות!"
"שלומי, עוף משם! זה מסוכן!" אני צורח לו, בטוח שהוא לא שומע אותי, עם הרעש שסביבו.
הקשר ביננו התנתק. מישהו לחש לי שאין שם קליטה ושאני צריך לשמוח ששמעתי שהוא בסדר.
"ואם הוא פצוע?"
"תמשיך להתפלל".
המשכתי. הפעם בבכי של הקלה. וחבריי איתי.
לא הפסקתי לומר תהילים. על כל הפצועים וההרוגים שכבר הודיעו עליהם.
הנהג הודיע שהאוטובוס מסתובב חזרה. השנה לא נגיע למירון. באוזניות של רוני הודיעו שההילולה נגמרה לשנה זו. וכולם צריכים לרדת מההר.
"אתה מתקשר להורים שלך?"
"לא בשביל מה? נודיע להם בבוקר. חבל שהם יתעוררו מעכשיו ויהיו בלחץ". התנשפתי. "שלומי לא עונה. אין לו קליטה עוד פעם".
חבריי הרגיעו אותי. ניסו, לפחות.
חזרנו לבית בחמש וחצי לפנות בוקר. איתמר בא אליי לבית. ישבנו בחדר שלי ודיברנו בלחש. בשש אבא שלי קם לתפילה. יצאתי מהחדר וסיפרתי לו הכל בבכיות חוזרות. הוא הצטמרר. אמא שלי קמה מהרעש.
"מה קרה?"
סיפרתי לה. הם היו בהלם.
"מה עם שלומי??"
"אמרתי לכם. דיברתי איתו אחרי מה שקרה, אבל עכשיו הוא לא זמין". אין לי כבר כוח לדבר.
"אני לא מאמינה!" אמא שלי החלה לבכות. הדלקנו חדשות. בהינו בהם.
אבא שלי יצא לתפילה. חזר עם נתונים עדכניים. "ארבעים וחמישה הרוגים". הוא כחכח בגרונו, אות לכך שבכה. "עכשיו המשפחות יקבלו את המידע, יילכו לאבו כביר ל--- לזהות".
הוא התיישב לצידנו. איתמר חזר לביתו.
שמענו בחדשות קריאות חוזרות ונשנות לבחורים, אנשים וילדים שאם הם שומעים אותם שייצרו קשר עם מישהו, היו נעדרים רבים. פצועים והרוגים.
בלתי נתפס.
שלומי התקשר בצהריים. עייף ומותש. מזועזע. בקושי הצליח לדבר. רק הודיע שהוא בדרך.
"אבל איפה אתה? אתה בסדר?"
"כן. לא קרה לי כלום. רק ראיתי. אני יצאתי עם השאטלים לא יודע לאיפה. נראה איך אני יגיע לבית לפני שבת". הוא עדכן בקצרה.
"תשמור על עצמך ושהשם ישמור עליך". אמא דואגת.
"אמן. אבל עוד שניה נגמרת לי הבטרייה. אז אל תדאגו".
"אל תדאגו". אמא שלי מלמלה בלחץ. "נתפלל עליך".
שלומי ניתק.
אנחנו המשכנו להקשיב בחרדה לחדשות. שמענו מה קורה באבו כביר. מה עם המשפחות. את שמות ההרוגים. את השמות לתפילה, על הפצועים.
התפללנו והכנו שבת. בכינו כשחשבו על המשפחות שיקירם לא יהיה איתם בשבת. שלא יהיה איתם יותר. עד ביאת משיח צדקנו.
הצטערנו.
חיכנו לשלומי.
שלומי נכנס לבית חצי שעה לפני שבת. כולם זינקו עליו. הוא השתהה שניה ואז ניער את כולם. פונה לחדר שלו. נשכב על המיטה. נרדם.
"הוא חי!" לחשתי.
"הוא חי!" ההורים שלי נכנסו לחדרו בשקט, מביטים בו. בוחנים אותו.
"זה היה פשוט נס". אחותי הגדולה אומרת. גם היא לא ידעה כלום.
רק אני. ושלומי.
הלב שלי פעם בחוזקה. זו הטראומה כנראה. נשכתי את שפתי. "גם אני עייף". לחשתי. נכנסתי למיטה שלי. עם אוזניות. חייב לשמוע כל פיסת מידע.
צפירה נשמעה, העפתי את האזניות מאוניי, יצאתי עם אבי לתפילת שבת. כשחזרתי שלומי היה עדיין ישן.
רק לסעודה שלישית הוא התעורר.
חייכתי אליו. לא אמרתי לו כלום ממה שעבר עלי באותו לילה של יום חמישי.
אבל אני, כבר התייחסתי אליו אחרת.
זכרתי היטב את התפילה שלי להשם, שם באוטובוס.
"הוא צדיק. מגיע לו לחיות".
מגיע לי ולו, יחסים קצת שונים ממה שהיו עד עכשיו.
