הנושאים החמים
הרגשתם פעם איך זה להיות עגבנייה עגלגלה על דוכן בשוק, כשעשרות ידיים מממשות אותך ובודקות אם את קשה מספיק בשביל סלט, או שאת בשלה מדי, ורכה, ועדיף שתמלאי את הסיר כמטבוחה לליל שבת?
אני הרגשתי.
ישבתי על קוצים בסוף השולחן, ואיפשהו, בין הדגים לזמירות החל אי מי להעלות את נושא השידוכים שלי. דיונים, שככל הנראה היו מרתקים מאד לאחי ואחיותיי ולאורחים שגדשו את השולחן, אבל משום מה ומסיבה שאינה ברורה לי דייה, גרמו לי לעצבים בכל הגוף, ולתחושת חום שמטפסת בגרוני. הכי מעצבן שגם להתעצבן על כולם היה אסור לי. כי מה הקשר אלייך, בתיה?
עגבנייה בשוק טובה ממני. לפחות היא שווה בין שווים. היא כמו כולם. אני לא.
"מה נראה לך עדיף בשידוכים", שואלת שמחה לאה שאלה תיאורטית מהסוג המתסכל, כשהיא מעבירה את החצילים לבנימין, "בחור עם סוכרת או עם צליעה קלה?"
"מה השאלה בכלל?" , מתפלאת שירה במבטאה הארגנטינאי, בפה מלא חלה, "צליעה. זה לא גנטי ולא דורש כלום ביום יום-"
"מה פתאום!", נזעקו שלוש בנות הסמינר של משפחת לביא, ונעמה מיהרה להסביר: "כשבחור צולע, אף אחת לא תפספס את זה, ואז שעות ריכוליישן בכל הסמינר. נראה לך?".
שירה עפעפה קלות, מופתעת. "ואז?-"
לא צריך ואז.
לא צריך תוצאות מרוחקות או סוף משמעותי. זה מפחיד גם ככה. זה מפחיד אותי, מצמרר, מבעית אותי בלילה. שכולם ידברו, ירכלו?
אני מדמיינת את היום אחרי אירוסי עם הבחור התיאורטי של שמחה לאה.
חיה'לה תברר בקול שקט שמסתיר את הרכלנות האינסופית שלה: "מה היה לה? איך לא ידענו?", רבקה תצהיר בידענות שהיא, כמובן, ידעה, ועדיני תשפוך את כל השערותיה, רעיונותיה, ניחושיה וסברותיה כאמת מוחלטת ומוצקה.
אני לא רוצה צולע. לא.
"בתיה?", שואלת אמא, "את יכולה לפנות את השולחן?". אני ממהרת לקום, מפנה ערמות כלים למטבח. חושבת על חוסר הרגישות הזוועתי של האחים שלי. נכון, אף אחד מהאורחים לא חושב ולא יודע. אבל אני---
אין סיכוי בעולם, אני יודעת, שמישהו מחוץ למשפחה הקרובה – קרובה שלי ידע על האפילפסיה שלי. אין מצב שזה יהיה נושא שיחה בהפסקת האוכל, בין הכריך לתפוח. אין אופציה כזו בכלל.
וגם ככה זה מביך. אלו שמכירים אותך ורוצים בטובתך חורשים אותך עד דק, טוחנים עד לעצם. בודקים גורמים, השפעות עתידיות ואת כל מה שמסביב. אני מניחה את הצלחות הכיור. חוזרת לשולחן. אוספת מזלגות. עצבנית. וכשאני חוזרת למטבח בפעם השנייה, אני מגלה את האורחת הצעירה שלנו, ארגנטינאית במקור שנתקעה בלי מקום לשבת הקרובה, מתעסקת בחפיסת כדורים קטנה. כתומה. "טגרטול", כתוב עליה באותיות לועזיות שחורות. הסוד הכי שמור שלי. הלוואי שיכולתי לא לדעת אותו על עצמי.
"מה נראה לך!" אני שואגת בלחש. "מה את חושבת לעצמך!", מתפוצץ בי געש העצבים עוד מהדיון בשולחן, "את שפויה?", אני שואלת, קולי רועד. מכעס, מפחד, מבושה.
"לא", היא מחייכת, "ובדיוק בגלל זה אני לוקחת את הכדורים שאת מחזיקה ביד. ואם גם תואילי להביא לי אותם-", היא מושיטה לי את ידה בפשטות, "אוכל, סוף סוף, לקחת אותם".
"מה הקשר?" אני רוצה לצרוח עליה. להתעצבן.
ואז אני קולטת. בבת אחת. אני נשענת בחולשה על השיש הכהה. "ממה יש לך?" אני מגמגמת בשקט. יודעת כבר. טגרטול. הוא לא רק נגד אפילפסיה. מה עוד היה כתוב שם, בדף הארוך, שאף פעם לא העזתי לקרוא עד הסוף?
"מאניה דפרסיה", היא אומרת, כמעט בגאווה. "ואת עם אפילפסיה, נכון?" היא עומדת מולי, נמוכה ממני. גבוהה כל כך.
"ו... את לא מתביישת?". ידי מלטפת את השיש. משרטטת בו עיגולים עיגולים.
"להתבייש?", שואלת שירה, "במה?".
שפרי ורטהיימר הייתה יאכנע שנשלפה מהאגדות. מטפחת מסמורטטת לא היה לה והיא גם לא התהדרה בחלוק ביתי מעוטר באקנומיקה, אבל זה מה שהיא הייתה. יאכנע. "יש לי שידוך בשבילך", היא אמרה לי ביום חמישי האחרון, אחרי שדחיתי אותה עשרות פעמים בנושא הזה, הבחור, כדבריה מושלם ממש. וכי מה אגיד לה, שבדיוק בגלל זה אני לא יכולה לשמוע?
אני חושבת על הלילות הללו. ארוכים. חסרי סוף. ואני לא נרדמת. לא נרדמת. לא נרדמת.
חושבת על העתיד שלי, על מה שיהיה, על מה שיכול היה להיות.
בחור בלי יד, הייתה התוצאה של ההתפרצות העצבנית שלי על שפרי. "אני לא יכולה לקחת מושלם!" צרחתי לה בשקט. "יש לי אפילפסיה, את מבינה? " אמרתי. הקול שלי עדין כמו תמיד. רועד בקצוות. פגוע מכלום. מתוסכל מהכול.
אז היא שתקה רגע אחד, וזה כבר הישג. ואז היא אמרה לי: "בכל מקרה אין מושלם העולם," זה מעניין. ששדכנית תגיד משפט כזה. "אז תקחי מישהו שלא הכי מושלם גם חיצונית, וכולם ידעו את זה. מה את אומרת?"
מה אני אומרת?
מקוריות שופעת. איך עלית על המשפטים הגאוניים האלו, שפרי, איך.
אני מודה ומתוודה, מטיפי עמו ישראל. הצדק עמכם. גם אותו בחור בלי היד מתלונן על ההסתכלות הרדודה, החיצונית והנתפסת לקטנות הזו. גם הוא רוצה שיציעו לו בחורה רגילה, נורמלית.
מה ההבדל?
ומכיוון שהרבה אנשים חכמים וחכמים בעיני עצמם, שתל הבורא בעולמו, אז בשבועיים הקרובים זכית לשמוע הרבה שמוסים בנושא אל תסתכל בקנקן ומוטב שאל תסתכל בכלל.
לא הסתכלתי. עצמתי עיניים חזק, נשכתי שפתיים עוד יותר חזק. ולא, לא גררתי רגליים. למרות שאת זה, הכי התחשק לי.
הוא גבוה. רזה. מדבר לאט, שמעתי לכל אלה שהציעו להתייחס אליו כאל בחור רגיל. "שלא תעזי לנסות להסתכל אפילו!" הם אמרו לי. אז את היד לא ראיתי בכלל, כמעט. וכן, זה קיטשי עד בחילה, אני יודעת. מעורר גירוד עד לעצם. אבל אופי חזק, יציב ובריא כמו שהיה לבחור העדין הזה, כמעט שברירי –
רק התמודדות סיזיפית, יומיומית, של אדם מול עצמו ומול החברה יכולה לייצר.
אמרתי 'כן' לפגישה שנייה. ושלישית.
הווארט שלנו היה מאורע מרגש. ומבלבל. ויפה כל כך.
חברות שלי לא הבינו: מה עובר על בתיה, מה הסיפור שלה? בחור עם פרוטזה?
אני ידעתי שזה הולך להיות סיפור טוב. עם נקודת פתיחה קצת יותר גבוהה משלהן, כמה שזה נראה אחרת.
וכשמישהי, לשון הרע מי, שאלה אותי ברוב נימוס, "תגיד, את לא מתביישת?"
עניתי לה: "להתבייש? במה?"
אני הרגשתי.
ישבתי על קוצים בסוף השולחן, ואיפשהו, בין הדגים לזמירות החל אי מי להעלות את נושא השידוכים שלי. דיונים, שככל הנראה היו מרתקים מאד לאחי ואחיותיי ולאורחים שגדשו את השולחן, אבל משום מה ומסיבה שאינה ברורה לי דייה, גרמו לי לעצבים בכל הגוף, ולתחושת חום שמטפסת בגרוני. הכי מעצבן שגם להתעצבן על כולם היה אסור לי. כי מה הקשר אלייך, בתיה?
עגבנייה בשוק טובה ממני. לפחות היא שווה בין שווים. היא כמו כולם. אני לא.
"מה נראה לך עדיף בשידוכים", שואלת שמחה לאה שאלה תיאורטית מהסוג המתסכל, כשהיא מעבירה את החצילים לבנימין, "בחור עם סוכרת או עם צליעה קלה?"
"מה השאלה בכלל?" , מתפלאת שירה במבטאה הארגנטינאי, בפה מלא חלה, "צליעה. זה לא גנטי ולא דורש כלום ביום יום-"
"מה פתאום!", נזעקו שלוש בנות הסמינר של משפחת לביא, ונעמה מיהרה להסביר: "כשבחור צולע, אף אחת לא תפספס את זה, ואז שעות ריכוליישן בכל הסמינר. נראה לך?".
שירה עפעפה קלות, מופתעת. "ואז?-"
לא צריך ואז.
לא צריך תוצאות מרוחקות או סוף משמעותי. זה מפחיד גם ככה. זה מפחיד אותי, מצמרר, מבעית אותי בלילה. שכולם ידברו, ירכלו?
אני מדמיינת את היום אחרי אירוסי עם הבחור התיאורטי של שמחה לאה.
חיה'לה תברר בקול שקט שמסתיר את הרכלנות האינסופית שלה: "מה היה לה? איך לא ידענו?", רבקה תצהיר בידענות שהיא, כמובן, ידעה, ועדיני תשפוך את כל השערותיה, רעיונותיה, ניחושיה וסברותיה כאמת מוחלטת ומוצקה.
אני לא רוצה צולע. לא.
"בתיה?", שואלת אמא, "את יכולה לפנות את השולחן?". אני ממהרת לקום, מפנה ערמות כלים למטבח. חושבת על חוסר הרגישות הזוועתי של האחים שלי. נכון, אף אחד מהאורחים לא חושב ולא יודע. אבל אני---
אין סיכוי בעולם, אני יודעת, שמישהו מחוץ למשפחה הקרובה – קרובה שלי ידע על האפילפסיה שלי. אין מצב שזה יהיה נושא שיחה בהפסקת האוכל, בין הכריך לתפוח. אין אופציה כזו בכלל.
וגם ככה זה מביך. אלו שמכירים אותך ורוצים בטובתך חורשים אותך עד דק, טוחנים עד לעצם. בודקים גורמים, השפעות עתידיות ואת כל מה שמסביב. אני מניחה את הצלחות הכיור. חוזרת לשולחן. אוספת מזלגות. עצבנית. וכשאני חוזרת למטבח בפעם השנייה, אני מגלה את האורחת הצעירה שלנו, ארגנטינאית במקור שנתקעה בלי מקום לשבת הקרובה, מתעסקת בחפיסת כדורים קטנה. כתומה. "טגרטול", כתוב עליה באותיות לועזיות שחורות. הסוד הכי שמור שלי. הלוואי שיכולתי לא לדעת אותו על עצמי.
"מה נראה לך!" אני שואגת בלחש. "מה את חושבת לעצמך!", מתפוצץ בי געש העצבים עוד מהדיון בשולחן, "את שפויה?", אני שואלת, קולי רועד. מכעס, מפחד, מבושה.
"לא", היא מחייכת, "ובדיוק בגלל זה אני לוקחת את הכדורים שאת מחזיקה ביד. ואם גם תואילי להביא לי אותם-", היא מושיטה לי את ידה בפשטות, "אוכל, סוף סוף, לקחת אותם".
"מה הקשר?" אני רוצה לצרוח עליה. להתעצבן.
ואז אני קולטת. בבת אחת. אני נשענת בחולשה על השיש הכהה. "ממה יש לך?" אני מגמגמת בשקט. יודעת כבר. טגרטול. הוא לא רק נגד אפילפסיה. מה עוד היה כתוב שם, בדף הארוך, שאף פעם לא העזתי לקרוא עד הסוף?
"מאניה דפרסיה", היא אומרת, כמעט בגאווה. "ואת עם אפילפסיה, נכון?" היא עומדת מולי, נמוכה ממני. גבוהה כל כך.
"ו... את לא מתביישת?". ידי מלטפת את השיש. משרטטת בו עיגולים עיגולים.
"להתבייש?", שואלת שירה, "במה?".
שפרי ורטהיימר הייתה יאכנע שנשלפה מהאגדות. מטפחת מסמורטטת לא היה לה והיא גם לא התהדרה בחלוק ביתי מעוטר באקנומיקה, אבל זה מה שהיא הייתה. יאכנע. "יש לי שידוך בשבילך", היא אמרה לי ביום חמישי האחרון, אחרי שדחיתי אותה עשרות פעמים בנושא הזה, הבחור, כדבריה מושלם ממש. וכי מה אגיד לה, שבדיוק בגלל זה אני לא יכולה לשמוע?
אני חושבת על הלילות הללו. ארוכים. חסרי סוף. ואני לא נרדמת. לא נרדמת. לא נרדמת.
חושבת על העתיד שלי, על מה שיהיה, על מה שיכול היה להיות.
בחור בלי יד, הייתה התוצאה של ההתפרצות העצבנית שלי על שפרי. "אני לא יכולה לקחת מושלם!" צרחתי לה בשקט. "יש לי אפילפסיה, את מבינה? " אמרתי. הקול שלי עדין כמו תמיד. רועד בקצוות. פגוע מכלום. מתוסכל מהכול.
אז היא שתקה רגע אחד, וזה כבר הישג. ואז היא אמרה לי: "בכל מקרה אין מושלם העולם," זה מעניין. ששדכנית תגיד משפט כזה. "אז תקחי מישהו שלא הכי מושלם גם חיצונית, וכולם ידעו את זה. מה את אומרת?"
מה אני אומרת?
מקוריות שופעת. איך עלית על המשפטים הגאוניים האלו, שפרי, איך.
אני מודה ומתוודה, מטיפי עמו ישראל. הצדק עמכם. גם אותו בחור בלי היד מתלונן על ההסתכלות הרדודה, החיצונית והנתפסת לקטנות הזו. גם הוא רוצה שיציעו לו בחורה רגילה, נורמלית.
מה ההבדל?
ומכיוון שהרבה אנשים חכמים וחכמים בעיני עצמם, שתל הבורא בעולמו, אז בשבועיים הקרובים זכית לשמוע הרבה שמוסים בנושא אל תסתכל בקנקן ומוטב שאל תסתכל בכלל.
לא הסתכלתי. עצמתי עיניים חזק, נשכתי שפתיים עוד יותר חזק. ולא, לא גררתי רגליים. למרות שאת זה, הכי התחשק לי.
הוא גבוה. רזה. מדבר לאט, שמעתי לכל אלה שהציעו להתייחס אליו כאל בחור רגיל. "שלא תעזי לנסות להסתכל אפילו!" הם אמרו לי. אז את היד לא ראיתי בכלל, כמעט. וכן, זה קיטשי עד בחילה, אני יודעת. מעורר גירוד עד לעצם. אבל אופי חזק, יציב ובריא כמו שהיה לבחור העדין הזה, כמעט שברירי –
רק התמודדות סיזיפית, יומיומית, של אדם מול עצמו ומול החברה יכולה לייצר.
אמרתי 'כן' לפגישה שנייה. ושלישית.
הווארט שלנו היה מאורע מרגש. ומבלבל. ויפה כל כך.
חברות שלי לא הבינו: מה עובר על בתיה, מה הסיפור שלה? בחור עם פרוטזה?
אני ידעתי שזה הולך להיות סיפור טוב. עם נקודת פתיחה קצת יותר גבוהה משלהן, כמה שזה נראה אחרת.
וכשמישהי, לשון הרע מי, שאלה אותי ברוב נימוס, "תגיד, את לא מתביישת?"
עניתי לה: "להתבייש? במה?"
