הנושאים החמים
כולם מתרגשים.
הוא יוצא לישיבה. ישיבה גדולה. שיעור א'. מי היה מאמין?!
בבין הזמנים, כששמעו איפה ניתאי הולך ללמוד שנה הבאה, כולם התפעמו, התרגשו איתנו.
הישיבה הכי נחשבת היום בעולם הישיבות. מהשורה הראשונה.
מגיע לו. לבן שלנו.
"ניתאי, אתה צריך עוד משהו?" ניתאי עומד ליד הדלת, מזוודה ביד ימין, שתי שקיות ביד שמאל, ותיק גב.
"לא נראה לי. חוץ מזה שנראה לי שכן יש חנויות בירושלים, לא?" הוא קורץ לאמא הדואגת, יוצא לתחנה, מלווה בהוריו, שלושתם מרוגשים.
אבא עוזר לו להכניס את הכבודה לתא מטען, אמא נותנת לו נשיקה, ניתאי מתבייש קצת.
"להתראות, ניפגש עוד חודש". הוא מחייך. עיניו קצת טרודות, חוששות.
ההורים מנפנפים לו לשלום, מביטים עליו, עולה לאוטובוס, נשארים בתחנה גם אחרי שהוא נוסע.
קשה לו. קשה לו. קשה לו.
הוא לא יספר לאף אחד. אבל הסגנון כאן לא מתאים לו. ממש לא. כל ההלך רוח לא מתאים לו. לפעמים, רואים את הפגמים מבפנים. כשנמצאים בחוץ הכל נראה ורוד. מבטיח. יפה ומושלם.
זה לא.
בכלל לא.
הוא יושב בבית מדרש, מביט סביבו ולא מאמין שהוא בישיבה. זה לא נראה כך. זה נראה יותר זירת קרב. הוא נאנח. יודע שהוא לא יצליח ללמוד כך.
קם מהספסל, יוצא לחצר הקטנה.
מתקשר להורים.
"מה נשמע, ניתאיוש? איך בישיבה? הלימוד?"
בסדר, ברוך ה'. יש עכשיו הפסקה". הוא מעדכן. האמת, שפה, כל רגע הוא הפסקה. הוא כולא אנחה. היא תחכה. אמא לא אמורה לדעת מה הולך פה.
היא בטוחה שהוא הלך למקום הכי טוב בעולם. גם הוא. היה בטוח.
שלום. הוא נכנס עם חיוך, תיק קטן על הכתף. שבת ראשונה בבית. עיניו מעט כבויות.
כולם מתרגשים, אמא שלו הכינה לו כל מה שהיא רק חשבה שיבקש.
מפנקת את התלמיד חכם שלה.
ניתאי יוצא לבית כנסת בערב שבת. המום קצת.
הוא כמעט שכח איך זה בבית כנסת רגיל, בבית מדרש רגיל.
הוא נשבה.
אני נשאר פה. ההחלטה גמלה בליבו.
אם בישיבה הוא לא לומד – כאן הוא יצליח.
אחרי שלוש שעות הוא חוזר לבית, עיניו שוב, מאירות.
"אמא, אבא". הוא ניגש אליהם, יודע שזה קשה, אבל אין לו ברירה.
כן, צדיק?! אתה חוזר מחר כן?!
הוא מכחכח. "זהו ש..." הוא לא יודע איך להמשיך, "אני נשאר כאן". הוא אומר לבסוף, בפשטות.
"מה זאת אומרת?" והוא מספר. מה הולך בישיבה הנחשבת, למה זה לא מתאים לו. למה הוא לא רוצה להיות שם.
דמעה אחת נושרת מעיניה של אימו.
אך היא מבינה.
מסכימה.
ובכל זאת, ליבה כואב.
לאחר שלושה חודשים הוא כבר לא במקום שהיה לפני כן.
הוא יותר מחושל, יותר למדן, עם יותר משמעת עצמית.
יוצא שוב לישיבה.
חדשה.
הפעם הם ביררו היטב. רוצים שרק יהיה לו טוב.
יום לפני כן הוא הלך להביא את כל החפצים שלו מהישיבה הקודמת,
היום הוא יוצא שוב, לאוטובוס, עמוס בתיקים.
הפעם הוא יוצא ללמוד תורה במקום שליבו חפץ, שמתאים לו.
כולם מתרגשים איתו, שוב.
אפילו יותר.
יודעים שלצאת לישיבה זה לא הכל.
ניתאי מנופף להם לשלום. יודע הפעם שאולי הוא הולך לישיבה פחות נחשבת כלפי חוץ, אך יותר, הרבה יותר, מבפנים.
הוא יוצא לישיבה. ישיבה גדולה. שיעור א'. מי היה מאמין?!
בבין הזמנים, כששמעו איפה ניתאי הולך ללמוד שנה הבאה, כולם התפעמו, התרגשו איתנו.
הישיבה הכי נחשבת היום בעולם הישיבות. מהשורה הראשונה.
מגיע לו. לבן שלנו.
"ניתאי, אתה צריך עוד משהו?" ניתאי עומד ליד הדלת, מזוודה ביד ימין, שתי שקיות ביד שמאל, ותיק גב.
"לא נראה לי. חוץ מזה שנראה לי שכן יש חנויות בירושלים, לא?" הוא קורץ לאמא הדואגת, יוצא לתחנה, מלווה בהוריו, שלושתם מרוגשים.
אבא עוזר לו להכניס את הכבודה לתא מטען, אמא נותנת לו נשיקה, ניתאי מתבייש קצת.
"להתראות, ניפגש עוד חודש". הוא מחייך. עיניו קצת טרודות, חוששות.
ההורים מנפנפים לו לשלום, מביטים עליו, עולה לאוטובוס, נשארים בתחנה גם אחרי שהוא נוסע.
קשה לו. קשה לו. קשה לו.
הוא לא יספר לאף אחד. אבל הסגנון כאן לא מתאים לו. ממש לא. כל ההלך רוח לא מתאים לו. לפעמים, רואים את הפגמים מבפנים. כשנמצאים בחוץ הכל נראה ורוד. מבטיח. יפה ומושלם.
זה לא.
בכלל לא.
הוא יושב בבית מדרש, מביט סביבו ולא מאמין שהוא בישיבה. זה לא נראה כך. זה נראה יותר זירת קרב. הוא נאנח. יודע שהוא לא יצליח ללמוד כך.
קם מהספסל, יוצא לחצר הקטנה.
מתקשר להורים.
"מה נשמע, ניתאיוש? איך בישיבה? הלימוד?"
בסדר, ברוך ה'. יש עכשיו הפסקה". הוא מעדכן. האמת, שפה, כל רגע הוא הפסקה. הוא כולא אנחה. היא תחכה. אמא לא אמורה לדעת מה הולך פה.
היא בטוחה שהוא הלך למקום הכי טוב בעולם. גם הוא. היה בטוח.
שלום. הוא נכנס עם חיוך, תיק קטן על הכתף. שבת ראשונה בבית. עיניו מעט כבויות.
כולם מתרגשים, אמא שלו הכינה לו כל מה שהיא רק חשבה שיבקש.
מפנקת את התלמיד חכם שלה.
ניתאי יוצא לבית כנסת בערב שבת. המום קצת.
הוא כמעט שכח איך זה בבית כנסת רגיל, בבית מדרש רגיל.
הוא נשבה.
אני נשאר פה. ההחלטה גמלה בליבו.
אם בישיבה הוא לא לומד – כאן הוא יצליח.
אחרי שלוש שעות הוא חוזר לבית, עיניו שוב, מאירות.
"אמא, אבא". הוא ניגש אליהם, יודע שזה קשה, אבל אין לו ברירה.
כן, צדיק?! אתה חוזר מחר כן?!
הוא מכחכח. "זהו ש..." הוא לא יודע איך להמשיך, "אני נשאר כאן". הוא אומר לבסוף, בפשטות.
"מה זאת אומרת?" והוא מספר. מה הולך בישיבה הנחשבת, למה זה לא מתאים לו. למה הוא לא רוצה להיות שם.
דמעה אחת נושרת מעיניה של אימו.
אך היא מבינה.
מסכימה.
ובכל זאת, ליבה כואב.
לאחר שלושה חודשים הוא כבר לא במקום שהיה לפני כן.
הוא יותר מחושל, יותר למדן, עם יותר משמעת עצמית.
יוצא שוב לישיבה.
חדשה.
הפעם הם ביררו היטב. רוצים שרק יהיה לו טוב.
יום לפני כן הוא הלך להביא את כל החפצים שלו מהישיבה הקודמת,
היום הוא יוצא שוב, לאוטובוס, עמוס בתיקים.
הפעם הוא יוצא ללמוד תורה במקום שליבו חפץ, שמתאים לו.
כולם מתרגשים איתו, שוב.
אפילו יותר.
יודעים שלצאת לישיבה זה לא הכל.
ניתאי מנופף להם לשלום. יודע הפעם שאולי הוא הולך לישיבה פחות נחשבת כלפי חוץ, אך יותר, הרבה יותר, מבפנים.
