הנושאים החמים
אשמח לשמוע הערות. וגם, אם יש למישהו רעיון לכותרת מעניינת
"אמאאאא, הדלקת כבר נרות?", נחמה בת התשע נכנסה לסלון בריצה.
"עוד לא", השיב לה מאיר שישב על הקרקע, משרטט באצבעותיו צורות על החול הרך.
"איך ידעת?", נחמה התפלאה כשנוכחה לראות שהוא צדק, "אתה הרי לא יכול לראות את הנרות…"
מאיר, אחיה התאום איבד את מאור עיניו לפני שלוש שנים, בעקבות דלקת עיניים שהסתבכה.
"אני מרגיש", הוא אמר במשיכת כתפיים, "כשאמא מדליקה נרות שבת יש בבית אווירה אחרת… אווירה קדושה..", הוא הנמיך פתאום את קולו, "אבל אל תספרי את זה לאף אחד, שלא יצחקו עלי עוד ילדים…"
"מי צחק עליך?", נחמה נבהלה והתיישבה לידו על החול.
"שמעון", הוא ענה בשקט וחזר לצייר קווים בחול, "סיפרתי לו שאני יודע מתי אמא מדליקה נרות גם בלי לראות אותם. אז הוא צחק עלי ואמר ש'מה פתאום, עיוור לא יכול להרגיש את הקדושה של הנרות' ", מאיר חיקה את קולו הלועג, אך בניגוד לתמיד, החיקוי לא הצחיק את נחמה.
"מאיפה לו לדעת?", היא התעצבנה בשם אחיה.
"זאת לא פעם ראשונה שהוא צוחק עלי", הקווים בחול התחלפו בחלקי צורות לא מזוהות, "אתמול הוא שאל אותי באיזה צבע הפרחים שעל החלון, וצחק עלי כשלא ידעתי לענות".
"אולי תספר לאבא, או למלמד?", היא הציעה.
"זה בסדר, זה ניסיון מהקב"ה והוא יעבור. וחוץ מזה, זה לא יועיל", הוא חתם את הדיון בתחילתו וקם מהקרקע, מנער את בגדיו מהחול.
"למה?", נחמה ניסתה להבין, "הם בטח ישמחו לעז…"
"נחמהל'ה", אמא נכנסה לחדר במהירות וקטעה את דבריה, "יש כרוז. תפתחי את החלון בבקשה כדי שנוכל לשמוע". נחמה הסיטה את הוילון ופתחה את החלון לרווחה.
"הקשיבו הקשיבו כל יהודי הממלכה", הכרוז הקריא מתוך מגילת קלף גדולה, "הפחה ראשיד ירום הודו אוסר מהיום והלאה על הדלקת נרות לכבוד שבתות וחגים. יהודים שיפרו את החוק יענשו בחומרה!!".
לשניה אחת כולם עמדו קפואים במקומם, לא יודעים כיצד להגיב.
"מה?, למה?", נחמה כמעט התחילה לבכות, "מה אכפת לו שאנחנו מדליקים נרות?".
"בטח אחד השרים הרשעים שלו שכנע אותו", מאיר הקשיב מספיק לדיבורי המבוגרים כדי שיבין את המצב בארמון.
"אז מה נעשה?", נחמה חסרת אונים, "עוד מעט שבת והפחה לא מרשה להדליק נרות".
רעיון קטן הבריק במוחו של מאיר, "יש לי רעיון קטן…", הוא אמר בהיסוס, "אבל אני צריך לברר אם הוא בסדר מבחינה הלכתית...".
"רוץ לבית הכנסת לשאול את אבא", לקחה נחמה אחריות על העניין, סומכת על מאיר ועל רעיונותיו שהוכיחו את עצמם לא פעם.
"אמא, אני יכול?", מאיר נזכר לבקש רשות.
"בטח, צדיק שלי, רוץ. לפני שיהיה מאוחר…"
"סליחה", מאיר הגיע לבית הכנסת טרוף נשימה, נתקל במישהו בדרך, "אתה יכול בבקשה לקרוא לאבא שלי?, הוא יושב ליד הרב…".
"בודאי", האדם שמולו זיהה את הדחיפות בקולו, ותוך דקה אבא עמד לידו.
"מאיר, זה דחוף?", קולו של אבא היה לחוץ.
"אבא, יש לי רעיון, בקשר לגזירה…", מאיר התנשף, "הפחה אסר להדליק נרות, נכון?".
"כן", אבא מנסה להבין לאן בנו חותר.
"אז נרות הוא לא מרשה, אבל נר אחד אפשר…" הוא ניסה להסביר.
לאביו לוקח שניה לקלוט את הרעיון. "זה רעיון טוב מבחינת הניסוח של החוק", אבא מהרהר בקול, "אני אלך לשאול את הרב".
לשמחת כולם, הרב אישר את הרעיון, ותוך כמה דקות התפזרו ילדי המתפללים ברחבי השכונה היהודית, דפקו בדלתות הבתים והסבירו את פסק ההלכה.
שבת חלפה לה ועברה, מלבד פלוגת חיילים שעברה בין בתי היהודים, בודקת שאף יהודי לא מפר את גזירת הפחה, הכל עבר כרגיל.
"ברוך השם הדלקת הנרות עברה בשלום", אמא מחייכת.
"כן, ברוך השם", אבא מסכים באנחה. "הכל בסדר אבא?", מאיר מתערב, שומע את הדאגה בקולו.
"אני דואג ששבוע הבא הרעיון שלך כבר לא יעבוד…", אבא נאנח שוב, "הפחה בוודאי קלט את ה'טריק' וישנה את ניסוח החוק".
"השם יעזור", מאיר אופטימי.
ואכן, אבא צדק.
כבר ביום שישי הבא, נשמע שוב כרוז, "הקשיבו הקשיבו כל יהודי הכפר, הפחה ראשיד המרומם אוסר על הדלקת נרות לכבוד שבתות וחגים. יהודי או יהודיה שידליקו אפילו נר אחד - יענשו בחומרה!!".
"אני הולך לשאול את הרב מה לעשות", אבא אמר בקול מוטרד, ויוצא מהבית.
כשהוא חזר לאחר כשעתיים, מיד רצו אליו מאיר ונחמה.
"נו, מה הרב פסק?", הם שאלו במתח.
"הרב הורה להדליק נר אחד בשביל כל יהודי הכפר ולהניח אותו בבית הכנסת", אבא הסביר והתיישב על כיסא העץ, מותש.
"כמו שנאמר, נר לאחד - נר למאה", ציטט מאיר בהשלמה.
"אבל מי ידליק את הנר?", נחמה עדיין דואגת, "גם את זה הפחה לא ירשה לנו…"
"כנראה אחד הילדים", אבא מחה את מצחו המיוזע, "ילד שידליק - יסתכן פחות…"
"וואו, זה יצטרך להיות מישהו אמיץ… מי זה יהיה?", מאיר הסתקרן. "אני לא יודע", אבא ענה בפיהוק רחב ופנה לחדרו.
מאיר יצא מביתו, מהרהר, נתקל בדרך בשמעון.
"סליחה", מאיר התנצל. "אל תתקע ואל תתנצל", שמעון נזף בו, וניקה את בגדיו מהאבק.
"שמעת על הפסק של הרב?", מאיר עבר נושא, בניסיון לפתח איתו שיחה נעימה.
"בטח", שמעון התלהב ולחש לעברו, "אני מוכן להיות זה שידליק את הנר בבית הכנסת".
"באמת?", מאיר התרגש מכך ששמעון מגלה לו את הסוד, "אתה לא מפחד?".
"מה פתאום", שמעון גיחך, "אני מדליק את הנר הזה בקלי קלות ובורח".
"שמעווווון!!", נשמעה קריאה מחלון הבית הסמוך, "בוא הביתה!!".
"אוף", שמעון התעצבן, "אמא, אני יכול להגיע עוד כמה דקות?", הוא ביקש.
"שמעון, שמעתי מה אתה רוצה לעשות", אימו יצאה לעברו מהבית, "אתה רוצה להדליק את הנר בבית הכנסת, אה?" היא הניפה לעברו אצבע מזהירה, "בשום פנים ואופן לא, שמעון. מיד הביתה!!".
"טוב אמא", שמעון התאכזב, ופנה לביתו.
שבת קודש פרשה את כנפיה, הנר הקטן בבית הכנסת כבר דלק, וכל המתפללים התאספו לתפילת שחרית.
לפתע התפרצו לבית הכנסת שני חיילים מזוינים, מחפשים בעיניהם אחר דבר מה.
"אפשר לעזור לכם?", מנסה החזן ומשתתק למראה עיניהם המפחידות.
"מי מהילדים כאן הוא שמעון?", שואל אחד מהחיילים בקול עבה ומפחיד.
"מה אתם רוצים ממנו?", מנסה שוב החזן להבין את מטרת בואם.
"הוא עבר על צו הפחה והדליק נר לכבוד השבת שלכם", צרח החייל בזעם, "איפה הוא?".
דממה השתררה בבית הכנסת, אף אחד לא העז לזוז.
"מה פתאום", נשמעת לחישה שקטה ומבוהלת, "אני לא הדלקתי שום נר…"
"אהה!!", החייל בעל הקול העבה התקרב לשמעון ותפס את ידו בחזקה, "אתה עוד מעז לשקר?, בוא איתנו מיד!!".
"אבא, אני אלך", מאיר לחש לאביו. "מאיר!", אבא נחרד מהמחשבה.
"אבא, שמעון הוא בן יחיד, ואין לו אבא… אם אני לא אלך - הם יקחו אותו, ואמא שלו תישאר לבד…", מאיר הסביר בתחינה, "אני מוכן ללכת במקומו".
אביו שלח מבט נואש לרב, וזה התקרב אליו ואמר בשקט, "ר' יעקב, הוא צודק. מאיר שלך ילד חזק, כנראה שהוא נבחר לקבל את המבחן הזה ממלך העולם. תן להם לקחת אותו ואנחנו נדאג לשחרר אותו במהירות האפשרית".
אביו קיבל את צו הרב בהכנעה, הוא הניח את ידיו על ראשו וברך אותו בדמעות בברכת כוהנים.
"יברכך השם וישמרך… ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום".
הוא נטל את ידו של מאיר ברעד והם התקרבו לעבר החיילים.
"אני שמעון ואני הדלקתי את הנר", מאיר אמר בקול שהתאמץ להיות יציב.
"סוף סוף קיבלת שכל", החייל טפח בכוח על כתפו של מאיר, וסימן לחייל השני שיעזוב את שמעון, "עכשיו תראו כולכם מה עונשו של מי שאינו מקיים את צו הפחה".
"שבת שלום אבא, להתראות", מאיר לחש, החיילים כבלו את שתי ידיו בחבל עבה והוציאו אותו החוצה.
מותירים את מתפללי בית הכנסת המומים ומבולבלים.
למזלו של מאיר, החיילים העדיפו ללכת ברגל וליהנות מהרוח הנעימה.
תוך מספר דקות הם הגיעו לבית המעצר ששכן בקצה הכפר.
אחד החיילים נשאר לפטפט עם שומר הכלא בחוץ, והשני המשיך להוביל את מאיר.
"כנס", החייל דחף אותו קדימה. מאיר גישש בידיו, מנסה להבין איפה הוא נמצא.
לאחר כמה פסיעות הוא נתקל באחת המדרגות ונפל על הרצפה הקשה.
"נו באמת", רטן החייל ועזר לו לקום, "אתה לא רואה לאן אתה הולך?".
"לא", מאיר ענה ברצינות, משפשף את מצחו הכואב. "אז תסתכל", החייל נוזף בו.
"הלוואי ויכולתי", מאיר נאנח, "אני עיוור…"
החייל קפא על מקומו בהלם.
"התרגלתי לזה", מאיר עונה במשיכת כתפיים, מזהה את שתיקת התדהמה.
"אבל העונש…", גמגם החייל. "מה איתו?", ליבו של מאיר מתחיל לדפוק במהירות.
"תחכה כאן", החייל המבולבל הושיב את מאיר על המדרגה ועלה לקומה העליונה.
"עזיז", הוא פנה לסוהר שישב על כיסא עץ מקולף, כשעיניו אדומות משתיית יין, "איזה עונש הפחה ציווה לתת ליהודי שידליק נרות?".
"שישימו לו צמח צורב בעיניים", מדקלם עזיז כמו מתוך שינה.
"ומה זה יגרום לו?".
"העיניים שלו יהיו שורפות מהחומר החריף שבעשב הזה ולאט לאט יהיה לו חושך בעינים והוא יהיה עיוור", עזיז משיב בגיהוק קולני, "החלטת לעשות לי מבחן פתע או מה?".
"יש רק בעיה אחת", החייל נבוך, "היהודי הזה כבר עיוור…"
"אז מה?", עזיז קם ממקומו, מתנדנד, "הפחה יודע מה שהוא עושה".
"אתה בטוח?", החייל עדיין מבולבל, "זה לא…"
"לך כבר", עזיז מנסה לדחוף אותו לכיוון המדרגות ונופל בעצמו, מנפץ בדרך בקבוק יין ריק שהיה לידו.
החייל ירד במדרגות מהורהר ונבוך.
"בוא", הוא הוביל את מאיר בעדינות יחסית אל אחד החדרים והושיב אותו על כיסא, "העונש שלך יהיה לשים לך בעיניים עשב רעיל שגורם לעיוורון".
"אבל אני ממילא עיוור", מאיר הישיר אליו מבט מבולבל ומלא הקלה, "אז בשביל מה?".
"לא יודע", החייל משך בכתפיו, "התפקיד שלי הוא לא לחשוב, אלא לבצע".
ובשכונה היהודית, משפחתו של מאיר ישבה לסעודת שבת, אך לאף אחד מהם לא היה חשק לאכול או לשיר זמירות.
"נו", יעקב התנער מהרהוריו, "שבת אין עצב בה, בואו ננסה להאמין בקדוש ברוך הוא ובעזרת ה' מאיר יחזור בקרוב הביתה".
"אמן", ענו אמא ונחמה בעינים דומעות.
דפיקות עדינות על הדלת הקפיצו את כולם ממקומם.
נחמה רצה במהירות אל הדלת ופתחה אותה לרווחה.
שם עמד שמעון בעיניים מושפלות.
"אני… מאיר כבר חזר?", הוא שאל במבוכה ותקווה.
"לא", נחמה נאלצה לאכזב אותו, "אתה יכול להיכנס", היא פתחה את הדלת לרווחה, מפנה לו את המעבר.
"זה בסדר.. אני אלך הביתה, אמא מחכה לי… רק בבקשה תודיעו לי כשמאיר מגיע", הוא כמעט התחנן, "אני חייב להגיד לו משהו חשוב".
שמעון הסתובב ופנה לכיוון ביתו, כשבדרך נתקל בילד נמוך קומה.
"אחחחח, לא שוב…", מאיר שפשף את מצחו שחטף מכה הגונה.
"מאיר?!", שמעון כמעט צרח.
"בכבודי ובעצמי", מאיר פיזם בחיוך קטן, מוחה את עיניו שדמעו ללא הפסקה.
"מה הם עשו לך?", הוא בחן אותו מכל הכיוונים, והושיט לו יד כדי שלא יצטרך למשש את הדרך.
"שמו לי משהו בעיניים שהיה אמור לגרום לי להיות עיוור", מאיר פרץ בצחוק מתגלגל, "מזלי שהחייל לא חשב על זה שאם אני ממילא לא רואה - אז זה לא עונש בשבילי…"
"מאיר חזרררר!!!!", שמעון פתח את דלת ביתו של מאיר, שוכח לדפוק.
"מאיר!!!", הוריו ואחותו רצו אליו, בוחנים אותו בדאגה, "אתה בסדר?, מה הם עשו לך?".
"אני בסדר, ברוך השם", מאיר מרגיע.
"אז למה אתה בוכה?", נחמה חקרה אותו.
"לא בוכה", הוא מחה, "זה ה… דבר הזה שהם שמו לי בעינים", הוא לוקח בתודה את הממחטה שאימו הגישה לו כדי למחות את הדמעות.
"מאיר… אני צריך לבקש סליחה", שמעון אזר אומץ, משפיל את עיניו למרות שמאיר ממילא לא רואה אותן, "צחקתי עליך על זה שאתה לא רואה, ו… לא הייתי בסדר".
"קצת קשה לי לסלוח", מאיר הודה אחרי רגע של מחשבה, "זה יקח זמן, אבל אני אשתדל… אולי אתה רוצה ללמוד איתי כל ליל שבת?", הוא הציע, יודע שהקרבה לשמעון תסייע לו במחילה.
"כן, בטח", שמעון היה מוכן באותו הרגע גם להגיד שהוא תרנגולת, אם זה מה שיגרום למאיר למחול לו.
"מצוין, אז נתחיל בבית הכנסת בעוד חצי שעה?".
"סגרנו", שמעון לוחץ את ידו באושר, ורץ החוצה לבשר לכולם שמאיר חזר בשלום.
יום ראשון
"מאיר, תשכב כאן בבקשה", הרופא ביקש, מסייע למאיר לעלות על המיטה הגבוהה.
הרופא בדק את עיניו של מאיר בגבות מכווצות.
"הדמע בעינים ירגע לאט לאט", הוא פסק, "אני אתן לכם משחה שתרגיע קצת את הדמעות".
"תודה רבה לך", ר' יעקב נשם לרווחה.
"מאיר, אתה יודע אולי איך קוראים לחומר הזה שטפטפו לך בעינים?", שאל הרופא בקול שקט.
"לא", מאיר נענע בראשו לשלילה, "הם רק אמרו לי שזה חומר חריף וזה יכול לגרום לעיוורון".
"אהה", המהם הרופא, הוא הוביל את אביו של מאיר לפינת החדר ולחש לו, "ר' יעקב, שתדע שלמאיר שלך קרה נס גדול!!".
"מה קרה?", יעקב התחיל להילחץ.
"אם החיילים החכמולוגים האלה היו יודעים מה יגרום החומר הזה, הם בטח לא היו משתמשים בו".
"מה זאת אומרת?", ראשו של יעקב הסתחרר והוא השעין את ראשו על הקיר, נושם עמוקות.
"מה שאתה שומע", עיניו של הרופא נוצצות, "אני לא יודע איזה חומר הם שמו לו שם. אבל החומר החריף הזה גרם לעצב הראיה להתעורר. ועם טיפול מתאים והרבה סיעתא דשמיא, יש סיכוי גדול שמאיר יחזור לראות!!".
"הודו להשם כי טוב!", יעקב פורץ בבכי של הקלה ואושר, מחבק את מאיר שעדיין לא לגמרי הבין מה קורה. "בזכות שסלחת לשמעון, קיבלת את המתנה הזו", הוא אומר לו בעיניים בורקות.
יראו את השם - יראיו.
"אמאאאא, הדלקת כבר נרות?", נחמה בת התשע נכנסה לסלון בריצה.
"עוד לא", השיב לה מאיר שישב על הקרקע, משרטט באצבעותיו צורות על החול הרך.
"איך ידעת?", נחמה התפלאה כשנוכחה לראות שהוא צדק, "אתה הרי לא יכול לראות את הנרות…"
מאיר, אחיה התאום איבד את מאור עיניו לפני שלוש שנים, בעקבות דלקת עיניים שהסתבכה.
"אני מרגיש", הוא אמר במשיכת כתפיים, "כשאמא מדליקה נרות שבת יש בבית אווירה אחרת… אווירה קדושה..", הוא הנמיך פתאום את קולו, "אבל אל תספרי את זה לאף אחד, שלא יצחקו עלי עוד ילדים…"
"מי צחק עליך?", נחמה נבהלה והתיישבה לידו על החול.
"שמעון", הוא ענה בשקט וחזר לצייר קווים בחול, "סיפרתי לו שאני יודע מתי אמא מדליקה נרות גם בלי לראות אותם. אז הוא צחק עלי ואמר ש'מה פתאום, עיוור לא יכול להרגיש את הקדושה של הנרות' ", מאיר חיקה את קולו הלועג, אך בניגוד לתמיד, החיקוי לא הצחיק את נחמה.
"מאיפה לו לדעת?", היא התעצבנה בשם אחיה.
"זאת לא פעם ראשונה שהוא צוחק עלי", הקווים בחול התחלפו בחלקי צורות לא מזוהות, "אתמול הוא שאל אותי באיזה צבע הפרחים שעל החלון, וצחק עלי כשלא ידעתי לענות".
"אולי תספר לאבא, או למלמד?", היא הציעה.
"זה בסדר, זה ניסיון מהקב"ה והוא יעבור. וחוץ מזה, זה לא יועיל", הוא חתם את הדיון בתחילתו וקם מהקרקע, מנער את בגדיו מהחול.
"למה?", נחמה ניסתה להבין, "הם בטח ישמחו לעז…"
"נחמהל'ה", אמא נכנסה לחדר במהירות וקטעה את דבריה, "יש כרוז. תפתחי את החלון בבקשה כדי שנוכל לשמוע". נחמה הסיטה את הוילון ופתחה את החלון לרווחה.
"הקשיבו הקשיבו כל יהודי הממלכה", הכרוז הקריא מתוך מגילת קלף גדולה, "הפחה ראשיד ירום הודו אוסר מהיום והלאה על הדלקת נרות לכבוד שבתות וחגים. יהודים שיפרו את החוק יענשו בחומרה!!".
לשניה אחת כולם עמדו קפואים במקומם, לא יודעים כיצד להגיב.
"מה?, למה?", נחמה כמעט התחילה לבכות, "מה אכפת לו שאנחנו מדליקים נרות?".
"בטח אחד השרים הרשעים שלו שכנע אותו", מאיר הקשיב מספיק לדיבורי המבוגרים כדי שיבין את המצב בארמון.
"אז מה נעשה?", נחמה חסרת אונים, "עוד מעט שבת והפחה לא מרשה להדליק נרות".
רעיון קטן הבריק במוחו של מאיר, "יש לי רעיון קטן…", הוא אמר בהיסוס, "אבל אני צריך לברר אם הוא בסדר מבחינה הלכתית...".
"רוץ לבית הכנסת לשאול את אבא", לקחה נחמה אחריות על העניין, סומכת על מאיר ועל רעיונותיו שהוכיחו את עצמם לא פעם.
"אמא, אני יכול?", מאיר נזכר לבקש רשות.
"בטח, צדיק שלי, רוץ. לפני שיהיה מאוחר…"
"סליחה", מאיר הגיע לבית הכנסת טרוף נשימה, נתקל במישהו בדרך, "אתה יכול בבקשה לקרוא לאבא שלי?, הוא יושב ליד הרב…".
"בודאי", האדם שמולו זיהה את הדחיפות בקולו, ותוך דקה אבא עמד לידו.
"מאיר, זה דחוף?", קולו של אבא היה לחוץ.
"אבא, יש לי רעיון, בקשר לגזירה…", מאיר התנשף, "הפחה אסר להדליק נרות, נכון?".
"כן", אבא מנסה להבין לאן בנו חותר.
"אז נרות הוא לא מרשה, אבל נר אחד אפשר…" הוא ניסה להסביר.
לאביו לוקח שניה לקלוט את הרעיון. "זה רעיון טוב מבחינת הניסוח של החוק", אבא מהרהר בקול, "אני אלך לשאול את הרב".
לשמחת כולם, הרב אישר את הרעיון, ותוך כמה דקות התפזרו ילדי המתפללים ברחבי השכונה היהודית, דפקו בדלתות הבתים והסבירו את פסק ההלכה.
שבת חלפה לה ועברה, מלבד פלוגת חיילים שעברה בין בתי היהודים, בודקת שאף יהודי לא מפר את גזירת הפחה, הכל עבר כרגיל.
"ברוך השם הדלקת הנרות עברה בשלום", אמא מחייכת.
"כן, ברוך השם", אבא מסכים באנחה. "הכל בסדר אבא?", מאיר מתערב, שומע את הדאגה בקולו.
"אני דואג ששבוע הבא הרעיון שלך כבר לא יעבוד…", אבא נאנח שוב, "הפחה בוודאי קלט את ה'טריק' וישנה את ניסוח החוק".
"השם יעזור", מאיר אופטימי.
ואכן, אבא צדק.
כבר ביום שישי הבא, נשמע שוב כרוז, "הקשיבו הקשיבו כל יהודי הכפר, הפחה ראשיד המרומם אוסר על הדלקת נרות לכבוד שבתות וחגים. יהודי או יהודיה שידליקו אפילו נר אחד - יענשו בחומרה!!".
"אני הולך לשאול את הרב מה לעשות", אבא אמר בקול מוטרד, ויוצא מהבית.
כשהוא חזר לאחר כשעתיים, מיד רצו אליו מאיר ונחמה.
"נו, מה הרב פסק?", הם שאלו במתח.
"הרב הורה להדליק נר אחד בשביל כל יהודי הכפר ולהניח אותו בבית הכנסת", אבא הסביר והתיישב על כיסא העץ, מותש.
"כמו שנאמר, נר לאחד - נר למאה", ציטט מאיר בהשלמה.
"אבל מי ידליק את הנר?", נחמה עדיין דואגת, "גם את זה הפחה לא ירשה לנו…"
"כנראה אחד הילדים", אבא מחה את מצחו המיוזע, "ילד שידליק - יסתכן פחות…"
"וואו, זה יצטרך להיות מישהו אמיץ… מי זה יהיה?", מאיר הסתקרן. "אני לא יודע", אבא ענה בפיהוק רחב ופנה לחדרו.
מאיר יצא מביתו, מהרהר, נתקל בדרך בשמעון.
"סליחה", מאיר התנצל. "אל תתקע ואל תתנצל", שמעון נזף בו, וניקה את בגדיו מהאבק.
"שמעת על הפסק של הרב?", מאיר עבר נושא, בניסיון לפתח איתו שיחה נעימה.
"בטח", שמעון התלהב ולחש לעברו, "אני מוכן להיות זה שידליק את הנר בבית הכנסת".
"באמת?", מאיר התרגש מכך ששמעון מגלה לו את הסוד, "אתה לא מפחד?".
"מה פתאום", שמעון גיחך, "אני מדליק את הנר הזה בקלי קלות ובורח".
"שמעווווון!!", נשמעה קריאה מחלון הבית הסמוך, "בוא הביתה!!".
"אוף", שמעון התעצבן, "אמא, אני יכול להגיע עוד כמה דקות?", הוא ביקש.
"שמעון, שמעתי מה אתה רוצה לעשות", אימו יצאה לעברו מהבית, "אתה רוצה להדליק את הנר בבית הכנסת, אה?" היא הניפה לעברו אצבע מזהירה, "בשום פנים ואופן לא, שמעון. מיד הביתה!!".
"טוב אמא", שמעון התאכזב, ופנה לביתו.
שבת קודש פרשה את כנפיה, הנר הקטן בבית הכנסת כבר דלק, וכל המתפללים התאספו לתפילת שחרית.
לפתע התפרצו לבית הכנסת שני חיילים מזוינים, מחפשים בעיניהם אחר דבר מה.
"אפשר לעזור לכם?", מנסה החזן ומשתתק למראה עיניהם המפחידות.
"מי מהילדים כאן הוא שמעון?", שואל אחד מהחיילים בקול עבה ומפחיד.
"מה אתם רוצים ממנו?", מנסה שוב החזן להבין את מטרת בואם.
"הוא עבר על צו הפחה והדליק נר לכבוד השבת שלכם", צרח החייל בזעם, "איפה הוא?".
דממה השתררה בבית הכנסת, אף אחד לא העז לזוז.
"מה פתאום", נשמעת לחישה שקטה ומבוהלת, "אני לא הדלקתי שום נר…"
"אהה!!", החייל בעל הקול העבה התקרב לשמעון ותפס את ידו בחזקה, "אתה עוד מעז לשקר?, בוא איתנו מיד!!".
"אבא, אני אלך", מאיר לחש לאביו. "מאיר!", אבא נחרד מהמחשבה.
"אבא, שמעון הוא בן יחיד, ואין לו אבא… אם אני לא אלך - הם יקחו אותו, ואמא שלו תישאר לבד…", מאיר הסביר בתחינה, "אני מוכן ללכת במקומו".
אביו שלח מבט נואש לרב, וזה התקרב אליו ואמר בשקט, "ר' יעקב, הוא צודק. מאיר שלך ילד חזק, כנראה שהוא נבחר לקבל את המבחן הזה ממלך העולם. תן להם לקחת אותו ואנחנו נדאג לשחרר אותו במהירות האפשרית".
אביו קיבל את צו הרב בהכנעה, הוא הניח את ידיו על ראשו וברך אותו בדמעות בברכת כוהנים.
"יברכך השם וישמרך… ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום".
הוא נטל את ידו של מאיר ברעד והם התקרבו לעבר החיילים.
"אני שמעון ואני הדלקתי את הנר", מאיר אמר בקול שהתאמץ להיות יציב.
"סוף סוף קיבלת שכל", החייל טפח בכוח על כתפו של מאיר, וסימן לחייל השני שיעזוב את שמעון, "עכשיו תראו כולכם מה עונשו של מי שאינו מקיים את צו הפחה".
"שבת שלום אבא, להתראות", מאיר לחש, החיילים כבלו את שתי ידיו בחבל עבה והוציאו אותו החוצה.
מותירים את מתפללי בית הכנסת המומים ומבולבלים.
למזלו של מאיר, החיילים העדיפו ללכת ברגל וליהנות מהרוח הנעימה.
תוך מספר דקות הם הגיעו לבית המעצר ששכן בקצה הכפר.
אחד החיילים נשאר לפטפט עם שומר הכלא בחוץ, והשני המשיך להוביל את מאיר.
"כנס", החייל דחף אותו קדימה. מאיר גישש בידיו, מנסה להבין איפה הוא נמצא.
לאחר כמה פסיעות הוא נתקל באחת המדרגות ונפל על הרצפה הקשה.
"נו באמת", רטן החייל ועזר לו לקום, "אתה לא רואה לאן אתה הולך?".
"לא", מאיר ענה ברצינות, משפשף את מצחו הכואב. "אז תסתכל", החייל נוזף בו.
"הלוואי ויכולתי", מאיר נאנח, "אני עיוור…"
החייל קפא על מקומו בהלם.
"התרגלתי לזה", מאיר עונה במשיכת כתפיים, מזהה את שתיקת התדהמה.
"אבל העונש…", גמגם החייל. "מה איתו?", ליבו של מאיר מתחיל לדפוק במהירות.
"תחכה כאן", החייל המבולבל הושיב את מאיר על המדרגה ועלה לקומה העליונה.
"עזיז", הוא פנה לסוהר שישב על כיסא עץ מקולף, כשעיניו אדומות משתיית יין, "איזה עונש הפחה ציווה לתת ליהודי שידליק נרות?".
"שישימו לו צמח צורב בעיניים", מדקלם עזיז כמו מתוך שינה.
"ומה זה יגרום לו?".
"העיניים שלו יהיו שורפות מהחומר החריף שבעשב הזה ולאט לאט יהיה לו חושך בעינים והוא יהיה עיוור", עזיז משיב בגיהוק קולני, "החלטת לעשות לי מבחן פתע או מה?".
"יש רק בעיה אחת", החייל נבוך, "היהודי הזה כבר עיוור…"
"אז מה?", עזיז קם ממקומו, מתנדנד, "הפחה יודע מה שהוא עושה".
"אתה בטוח?", החייל עדיין מבולבל, "זה לא…"
"לך כבר", עזיז מנסה לדחוף אותו לכיוון המדרגות ונופל בעצמו, מנפץ בדרך בקבוק יין ריק שהיה לידו.
החייל ירד במדרגות מהורהר ונבוך.
"בוא", הוא הוביל את מאיר בעדינות יחסית אל אחד החדרים והושיב אותו על כיסא, "העונש שלך יהיה לשים לך בעיניים עשב רעיל שגורם לעיוורון".
"אבל אני ממילא עיוור", מאיר הישיר אליו מבט מבולבל ומלא הקלה, "אז בשביל מה?".
"לא יודע", החייל משך בכתפיו, "התפקיד שלי הוא לא לחשוב, אלא לבצע".
ובשכונה היהודית, משפחתו של מאיר ישבה לסעודת שבת, אך לאף אחד מהם לא היה חשק לאכול או לשיר זמירות.
"נו", יעקב התנער מהרהוריו, "שבת אין עצב בה, בואו ננסה להאמין בקדוש ברוך הוא ובעזרת ה' מאיר יחזור בקרוב הביתה".
"אמן", ענו אמא ונחמה בעינים דומעות.
דפיקות עדינות על הדלת הקפיצו את כולם ממקומם.
נחמה רצה במהירות אל הדלת ופתחה אותה לרווחה.
שם עמד שמעון בעיניים מושפלות.
"אני… מאיר כבר חזר?", הוא שאל במבוכה ותקווה.
"לא", נחמה נאלצה לאכזב אותו, "אתה יכול להיכנס", היא פתחה את הדלת לרווחה, מפנה לו את המעבר.
"זה בסדר.. אני אלך הביתה, אמא מחכה לי… רק בבקשה תודיעו לי כשמאיר מגיע", הוא כמעט התחנן, "אני חייב להגיד לו משהו חשוב".
שמעון הסתובב ופנה לכיוון ביתו, כשבדרך נתקל בילד נמוך קומה.
"אחחחח, לא שוב…", מאיר שפשף את מצחו שחטף מכה הגונה.
"מאיר?!", שמעון כמעט צרח.
"בכבודי ובעצמי", מאיר פיזם בחיוך קטן, מוחה את עיניו שדמעו ללא הפסקה.
"מה הם עשו לך?", הוא בחן אותו מכל הכיוונים, והושיט לו יד כדי שלא יצטרך למשש את הדרך.
"שמו לי משהו בעיניים שהיה אמור לגרום לי להיות עיוור", מאיר פרץ בצחוק מתגלגל, "מזלי שהחייל לא חשב על זה שאם אני ממילא לא רואה - אז זה לא עונש בשבילי…"
"מאיר חזרררר!!!!", שמעון פתח את דלת ביתו של מאיר, שוכח לדפוק.
"מאיר!!!", הוריו ואחותו רצו אליו, בוחנים אותו בדאגה, "אתה בסדר?, מה הם עשו לך?".
"אני בסדר, ברוך השם", מאיר מרגיע.
"אז למה אתה בוכה?", נחמה חקרה אותו.
"לא בוכה", הוא מחה, "זה ה… דבר הזה שהם שמו לי בעינים", הוא לוקח בתודה את הממחטה שאימו הגישה לו כדי למחות את הדמעות.
"מאיר… אני צריך לבקש סליחה", שמעון אזר אומץ, משפיל את עיניו למרות שמאיר ממילא לא רואה אותן, "צחקתי עליך על זה שאתה לא רואה, ו… לא הייתי בסדר".
"קצת קשה לי לסלוח", מאיר הודה אחרי רגע של מחשבה, "זה יקח זמן, אבל אני אשתדל… אולי אתה רוצה ללמוד איתי כל ליל שבת?", הוא הציע, יודע שהקרבה לשמעון תסייע לו במחילה.
"כן, בטח", שמעון היה מוכן באותו הרגע גם להגיד שהוא תרנגולת, אם זה מה שיגרום למאיר למחול לו.
"מצוין, אז נתחיל בבית הכנסת בעוד חצי שעה?".
"סגרנו", שמעון לוחץ את ידו באושר, ורץ החוצה לבשר לכולם שמאיר חזר בשלום.
יום ראשון
"מאיר, תשכב כאן בבקשה", הרופא ביקש, מסייע למאיר לעלות על המיטה הגבוהה.
הרופא בדק את עיניו של מאיר בגבות מכווצות.
"הדמע בעינים ירגע לאט לאט", הוא פסק, "אני אתן לכם משחה שתרגיע קצת את הדמעות".
"תודה רבה לך", ר' יעקב נשם לרווחה.
"מאיר, אתה יודע אולי איך קוראים לחומר הזה שטפטפו לך בעינים?", שאל הרופא בקול שקט.
"לא", מאיר נענע בראשו לשלילה, "הם רק אמרו לי שזה חומר חריף וזה יכול לגרום לעיוורון".
"אהה", המהם הרופא, הוא הוביל את אביו של מאיר לפינת החדר ולחש לו, "ר' יעקב, שתדע שלמאיר שלך קרה נס גדול!!".
"מה קרה?", יעקב התחיל להילחץ.
"אם החיילים החכמולוגים האלה היו יודעים מה יגרום החומר הזה, הם בטח לא היו משתמשים בו".
"מה זאת אומרת?", ראשו של יעקב הסתחרר והוא השעין את ראשו על הקיר, נושם עמוקות.
"מה שאתה שומע", עיניו של הרופא נוצצות, "אני לא יודע איזה חומר הם שמו לו שם. אבל החומר החריף הזה גרם לעצב הראיה להתעורר. ועם טיפול מתאים והרבה סיעתא דשמיא, יש סיכוי גדול שמאיר יחזור לראות!!".
"הודו להשם כי טוב!", יעקב פורץ בבכי של הקלה ואושר, מחבק את מאיר שעדיין לא לגמרי הבין מה קורה. "בזכות שסלחת לשמעון, קיבלת את המתנה הזו", הוא אומר לו בעיניים בורקות.
יראו את השם - יראיו.
