הנושאים החמים
כשמישהו מבוגר מתרגז, אבל ממש מתרגז, על תחלואות הדור הצעיר, על הרדידות שלו ביחס לדורות הקודמים, על ההתעסקות שלו בשטויות בניגוד לבני הנוער של פעם שהיו – כך על פי דיווחי בני הגיל השלישי – ילדים נפלאים ומנומסים שפסיעותיהם תמיד היו מעודנות ורבב לא נראה על אפודותיהם המחויטות, כאשר אותו מבוגר מעוניין לשבור את הכלים ולהטיח את העלבון הקשה ביותר באותו דור חסר דעה ומוסר שגדל למורת רוחו בערוגות המטופחות שהוא ושכמותו גידלו, אחד המשפטים המקובלים לבטא את אי שביעות רצונו הוא - ״דור הקומיקסים״.
כן, דווקא הקומיקס, אותן קוביות ציור מרהיבות מלאות מלל, הן אלו שזכו להגדיר את כל מה שרדוד בקרב הנוער שלנו.
והאמת היא, שלמרות האהבה שלי לציור ובפרט לקומיקס, יכול אני להבין את הביקורת ולמצוא את המקור ממנה היא נובעת. אכן, צודקים אותם מבוגרים קפדנים נוטפי בוז, הז׳אנר שיוכל להגדיר הכי טוב את מרבית ספרי הקומיקס בציבור החרדי, הוא הז׳אנר הלא קיים ׳ספרים רדודים׳ (כמובן, תמיד יש יוצאים מן הכלל. בתקופה האחרונה יש שינוי גדול בנושא, וניתן למצוא ספרים איכותיים, אם כי עדיין המציאות היא שספרים רבים לוקים בבעיות שאזכיר בהמשך) .
אם אינכם חושבים כמוני, אם אתם סבורים שספרי הקומיקס המיועדים לציבור החרדי הם מופת של יצירתיות ומחשבה, אתם מוזמנים לצאת לחנות הספרים הקרובה לביתכם, ולבחון את ערמות ספרי הקומיקס הלא נשלטות הגודשות את המדפים הרעועים. בלי להיות בקי בספרים החדשים שיצאו בשנה החדשה, אוכל להבטיח לכם שתמצאו שם מספר עלילות מופרכות על קומץ ילדים שהצילו את העולם משלל איומים מגוונים. מחבלים, פצצות גרעין, האויב האירני, וגולת הכותרת – האויב הכי גדול של האנושות מאז ומעולם – המיסיונרים. כן, אותם קומץ נוצרים שוטים וסהרוריים שאין להם כמעט ייצוג באוכלוסייה, זכו לאחיזה מופלאה בספרות החרדית בכלל ובקומיקס בפרט, והם מוכתרים במקום השני במצעד אויבי האנושות של ילדי הציבור החרדי, רק אחרי ביל גייטס והבונים החופשיים שלו.
בכריכה האחורית של כל ספר מובטח לנו ש״העלילה המרתקת שזורה בתכנים חינוכיים ובמוסר השכל״. כשנחפש בתוך הספר נוכל לראות בקלות, שההבטחה לתכנים חינוכיים שווה להבטחה על עלילה מרתקת. כלומר: ציון אפס בשתי ההבטחות. ולא, ידידיי היוצרים, זה שסוכן המוסד מניח תפילין לא הופך את הספר ל׳שזור במוסר השכל׳, וזה שהוא אחר כך ניצל מירי טיל כתף ישיר (בזכות התפילין כמובן) לא הופך את העלילה למרתקת. רק למופרכת.
אז מה בעצם זה אומר?
מבחינת אנשים מסוימים, המציאות הזו משמעותה שכל המושג ׳קומיקס׳ הוא פסול מעיקרו. הלוגיקה פשוטה: אם יש הרבה ספרי קומיקס בעולם ואנחנו מצאנו עד היום בעיקר כאלו שמזלזלים באינטליגנציה של קהל היעד, זה אומר שקומיקס הוא דבר רדוד, חסר ערך, לא חינוכי. אנחנו לא נחפש אחר פתרונות, לא נחזר אחר קומיקסים איכותיים, כי כמובן אין דבר כזה. הפתרון היחיד הוא להזהיר את הנוער מהביצה הערמומית הממתינה להם מאחורי הכריכה הצבעונית.
לפני שאתם משתכנעים ועוברים להדפיס פשקווילים נגד ׳המכשלה החדשה המתקראת קומיקס׳, בואו ונעצור רגע לחשוב, האם באמת קומיקס חייב להיות דבר רדוד חף מכל עומק?
הרי הקומיקס הוא לא המצאה שלנו. הוא לא הומצא על ידי מו״ל חרדי, אפילו לא על ידי כותב יהודי. הקומיקס הוא ביטוי מופלא של אמנות שנולד הרחק מהרחובות הצפופים שלנו, וכמו דברים טובים רבים אחרים עבר אלינו עם התאמה מסוימת. בניגוד למה שקורה אצלנו – בעולם הכללי נחשב הקומיקס לביטוי יצירתי במיוחד של אמנות והוא זוכה להערכה רבה. שם, מחוץ לגדרות השומרות על המחנה המדהים שלנו, הקומיקס הוא יצור שונה לחלוטין, שאינו מיועד רק לילדים, אלא גם מבוגרים יכולים לקרוא אותו בשקיקה, ואפילו להתגאות בכך שהם נהנים ממנו. שם, אב אינו צריך לתרץ את סקרנותו בכך ש׳הוא רק הסתכל כדי לראות אם זה מתאים׳. להיפך. ישנם קומיקסים רבים שקהל היעד שלהם הוא דווקא מבוגרים והם עמוקים ורציניים מדי עבור ילדים.
״נו״, תאמרו, ״מה ההשוואה בכלל? איך ניתן להשוות בין מה שזוכה להערכה בציבור הכללי למה שקורה אצלנו?״
והתשובה היא, שיש בהחלט מה להשוות. אמנם עולם המושגים שלנו ברוך השם לא קרב לזה שלהם, אבל עדיין, עומק הוא עומק ואיכות היא איכות בכל מקום. בוודאי שאנחנו לא יכולים ללמוד מהספרות הכללית על מהות העלילות ועל הנושאים לקומיקס, אבל אנחנו כן יכולים ללמוד מהם על ההתאמה לקהל היעד, על המחשבה על כך שקומיקס לא חייב להיות דווקא מיועד לילדים, אלא הוא בהחלט דבר שמבוגרים צריכים ליהנות ממנו.
יש סיבה לכך שמלכתחילה הקומיקס בציבור החרדי מיועד לילדים. הציבור החרדי מקדש את המילה הכתובה, לא את התמונה. הרגל זה הוא תוצאה של מסורת של למעלה משלושת אלפים שנה, מסורת שבה הועברו המסרים החשובים ביותר על ידי צירופי אותיות ולא על ידי חיבור קווים, מסורת שהגדירה אותנו אפילו בעיני האומות כ׳עם הספר׳.
אין בכוונתי חלילה לזלזל בכוחן של מילים, אותן אני אוהב לא פחות מן הקווים. אולם אני חושב שאין כלל סתירה בין הדברים. למילים שפה משלהן ולציור שפה משלו.
יש בציור לעיתים מה שלעולם לא יהיה במילים, וכבר אמר מלומד סיני קדמון ״תמונה אחת שווה אלף מילים״. בכוח הציור לפשט רעיונות סבוכים, עמוקים מני ים, להנגיש אותם לכל אדם בדרך חלקה, פשוטה, שתיחרט בליבו במקום אליו לא יוכלו האותיות לעולם להגיע.
דווקא הציבור החרדי שמקדש את המחשבה, דווקא הציבור הזה שהקומיקס הוא האמצעי הויזואלי הכי מתקדם בו הוא משתמש להעביר עלילה ותוכן, יכול לקחת את הקומיקס ולפתח אותו עד לרמה הגבוהה ביותר, שלא נראתה במקומות אחרים. הציבור החרדי יכול להשתמש בקומיקס ככלי להעברת המסרים הכי חשובים, הוא יכול ליצור את הסיפורים שלא יסופרו בשום מקום אחר, סיפורים שיהיו באמת מתאימים לקהל היעד ולא יהיו מועתקים בחוסר חן מתרבויות אחרות.
אני חושב שכולנו, היוצרים והצרכנים, צריכים להביט פעם אחת בראייה מפוקחת ולשנות את המצב הנוכחי. לדרוש להפסיק ליצור ספרי קומיקס שמועתקים אחד מהשני כאשר מודל אחד שמצליח משכפל את עצמו על ידי אינספור חקיינים, להפסיק את הזלזול בקוראים שלעיתים ניתן לראות בספרי קומיקס שמיועדים לקהל חרדי, ובעיקר – להתחיל ליצור עלילות משובחות שיכולות להיות מתאימות למבוגרים. עלילות עמוקות, עם ערכים אמיתיים שהעלילה בנויה עליהם ולא עלילות חפות מעומק אליהן הוכנסו בכוח ערכים חינוכיים מאולצים כדי שיוכלו לכתוב על הכריכה ש׳הספר זכה לתשבחות מאנשי חינוך׳.
ואנא, די עם המסיונרים.
בציור הבא ישנם כמה רעיונות, שחלקם מופיע כאן וחלקם לא. בגדול, הציור מבטא את ההבדל בין ספרות חרדית לחילונית. מקווה שתאהבו...
כן, דווקא הקומיקס, אותן קוביות ציור מרהיבות מלאות מלל, הן אלו שזכו להגדיר את כל מה שרדוד בקרב הנוער שלנו.
והאמת היא, שלמרות האהבה שלי לציור ובפרט לקומיקס, יכול אני להבין את הביקורת ולמצוא את המקור ממנה היא נובעת. אכן, צודקים אותם מבוגרים קפדנים נוטפי בוז, הז׳אנר שיוכל להגדיר הכי טוב את מרבית ספרי הקומיקס בציבור החרדי, הוא הז׳אנר הלא קיים ׳ספרים רדודים׳ (כמובן, תמיד יש יוצאים מן הכלל. בתקופה האחרונה יש שינוי גדול בנושא, וניתן למצוא ספרים איכותיים, אם כי עדיין המציאות היא שספרים רבים לוקים בבעיות שאזכיר בהמשך) .
אם אינכם חושבים כמוני, אם אתם סבורים שספרי הקומיקס המיועדים לציבור החרדי הם מופת של יצירתיות ומחשבה, אתם מוזמנים לצאת לחנות הספרים הקרובה לביתכם, ולבחון את ערמות ספרי הקומיקס הלא נשלטות הגודשות את המדפים הרעועים. בלי להיות בקי בספרים החדשים שיצאו בשנה החדשה, אוכל להבטיח לכם שתמצאו שם מספר עלילות מופרכות על קומץ ילדים שהצילו את העולם משלל איומים מגוונים. מחבלים, פצצות גרעין, האויב האירני, וגולת הכותרת – האויב הכי גדול של האנושות מאז ומעולם – המיסיונרים. כן, אותם קומץ נוצרים שוטים וסהרוריים שאין להם כמעט ייצוג באוכלוסייה, זכו לאחיזה מופלאה בספרות החרדית בכלל ובקומיקס בפרט, והם מוכתרים במקום השני במצעד אויבי האנושות של ילדי הציבור החרדי, רק אחרי ביל גייטס והבונים החופשיים שלו.
בכריכה האחורית של כל ספר מובטח לנו ש״העלילה המרתקת שזורה בתכנים חינוכיים ובמוסר השכל״. כשנחפש בתוך הספר נוכל לראות בקלות, שההבטחה לתכנים חינוכיים שווה להבטחה על עלילה מרתקת. כלומר: ציון אפס בשתי ההבטחות. ולא, ידידיי היוצרים, זה שסוכן המוסד מניח תפילין לא הופך את הספר ל׳שזור במוסר השכל׳, וזה שהוא אחר כך ניצל מירי טיל כתף ישיר (בזכות התפילין כמובן) לא הופך את העלילה למרתקת. רק למופרכת.
אז מה בעצם זה אומר?
מבחינת אנשים מסוימים, המציאות הזו משמעותה שכל המושג ׳קומיקס׳ הוא פסול מעיקרו. הלוגיקה פשוטה: אם יש הרבה ספרי קומיקס בעולם ואנחנו מצאנו עד היום בעיקר כאלו שמזלזלים באינטליגנציה של קהל היעד, זה אומר שקומיקס הוא דבר רדוד, חסר ערך, לא חינוכי. אנחנו לא נחפש אחר פתרונות, לא נחזר אחר קומיקסים איכותיים, כי כמובן אין דבר כזה. הפתרון היחיד הוא להזהיר את הנוער מהביצה הערמומית הממתינה להם מאחורי הכריכה הצבעונית.
לפני שאתם משתכנעים ועוברים להדפיס פשקווילים נגד ׳המכשלה החדשה המתקראת קומיקס׳, בואו ונעצור רגע לחשוב, האם באמת קומיקס חייב להיות דבר רדוד חף מכל עומק?
הרי הקומיקס הוא לא המצאה שלנו. הוא לא הומצא על ידי מו״ל חרדי, אפילו לא על ידי כותב יהודי. הקומיקס הוא ביטוי מופלא של אמנות שנולד הרחק מהרחובות הצפופים שלנו, וכמו דברים טובים רבים אחרים עבר אלינו עם התאמה מסוימת. בניגוד למה שקורה אצלנו – בעולם הכללי נחשב הקומיקס לביטוי יצירתי במיוחד של אמנות והוא זוכה להערכה רבה. שם, מחוץ לגדרות השומרות על המחנה המדהים שלנו, הקומיקס הוא יצור שונה לחלוטין, שאינו מיועד רק לילדים, אלא גם מבוגרים יכולים לקרוא אותו בשקיקה, ואפילו להתגאות בכך שהם נהנים ממנו. שם, אב אינו צריך לתרץ את סקרנותו בכך ש׳הוא רק הסתכל כדי לראות אם זה מתאים׳. להיפך. ישנם קומיקסים רבים שקהל היעד שלהם הוא דווקא מבוגרים והם עמוקים ורציניים מדי עבור ילדים.
״נו״, תאמרו, ״מה ההשוואה בכלל? איך ניתן להשוות בין מה שזוכה להערכה בציבור הכללי למה שקורה אצלנו?״
והתשובה היא, שיש בהחלט מה להשוות. אמנם עולם המושגים שלנו ברוך השם לא קרב לזה שלהם, אבל עדיין, עומק הוא עומק ואיכות היא איכות בכל מקום. בוודאי שאנחנו לא יכולים ללמוד מהספרות הכללית על מהות העלילות ועל הנושאים לקומיקס, אבל אנחנו כן יכולים ללמוד מהם על ההתאמה לקהל היעד, על המחשבה על כך שקומיקס לא חייב להיות דווקא מיועד לילדים, אלא הוא בהחלט דבר שמבוגרים צריכים ליהנות ממנו.
יש סיבה לכך שמלכתחילה הקומיקס בציבור החרדי מיועד לילדים. הציבור החרדי מקדש את המילה הכתובה, לא את התמונה. הרגל זה הוא תוצאה של מסורת של למעלה משלושת אלפים שנה, מסורת שבה הועברו המסרים החשובים ביותר על ידי צירופי אותיות ולא על ידי חיבור קווים, מסורת שהגדירה אותנו אפילו בעיני האומות כ׳עם הספר׳.
אין בכוונתי חלילה לזלזל בכוחן של מילים, אותן אני אוהב לא פחות מן הקווים. אולם אני חושב שאין כלל סתירה בין הדברים. למילים שפה משלהן ולציור שפה משלו.
יש בציור לעיתים מה שלעולם לא יהיה במילים, וכבר אמר מלומד סיני קדמון ״תמונה אחת שווה אלף מילים״. בכוח הציור לפשט רעיונות סבוכים, עמוקים מני ים, להנגיש אותם לכל אדם בדרך חלקה, פשוטה, שתיחרט בליבו במקום אליו לא יוכלו האותיות לעולם להגיע.
דווקא הציבור החרדי שמקדש את המחשבה, דווקא הציבור הזה שהקומיקס הוא האמצעי הויזואלי הכי מתקדם בו הוא משתמש להעביר עלילה ותוכן, יכול לקחת את הקומיקס ולפתח אותו עד לרמה הגבוהה ביותר, שלא נראתה במקומות אחרים. הציבור החרדי יכול להשתמש בקומיקס ככלי להעברת המסרים הכי חשובים, הוא יכול ליצור את הסיפורים שלא יסופרו בשום מקום אחר, סיפורים שיהיו באמת מתאימים לקהל היעד ולא יהיו מועתקים בחוסר חן מתרבויות אחרות.
אני חושב שכולנו, היוצרים והצרכנים, צריכים להביט פעם אחת בראייה מפוקחת ולשנות את המצב הנוכחי. לדרוש להפסיק ליצור ספרי קומיקס שמועתקים אחד מהשני כאשר מודל אחד שמצליח משכפל את עצמו על ידי אינספור חקיינים, להפסיק את הזלזול בקוראים שלעיתים ניתן לראות בספרי קומיקס שמיועדים לקהל חרדי, ובעיקר – להתחיל ליצור עלילות משובחות שיכולות להיות מתאימות למבוגרים. עלילות עמוקות, עם ערכים אמיתיים שהעלילה בנויה עליהם ולא עלילות חפות מעומק אליהן הוכנסו בכוח ערכים חינוכיים מאולצים כדי שיוכלו לכתוב על הכריכה ש׳הספר זכה לתשבחות מאנשי חינוך׳.
ואנא, די עם המסיונרים.
בציור הבא ישנם כמה רעיונות, שחלקם מופיע כאן וחלקם לא. בגדול, הציור מבטא את ההבדל בין ספרות חרדית לחילונית. מקווה שתאהבו...
