הנושאים החמים
>>>
הרב הרים את עיניו הכחולות, הטהורות, מדף הגמרא.
אמנון נרכן קדימה, מביט ולא מביט לעבר העיניים הקדושות. מביט – לשאוב ולינוק עוד ועוד מהנקיות, מהרוך. ולא מביט – כי מי יכול להישיר מבט אל הרב?...
"צריכים לעשות כלי לברכה". אמר הרב בניגון. "פתח עסק!"
"אני? עסק?!" אמנון התחלחל. "בפעם הקודמת שהיה לי עסק מס הכנסה זרקו אותי מכל המדרגות. עד היום אני מרגיש את החבלות"...
"אז תפתח עסק בקומת כניסה, בלי מדרגות". גיחך הנכד, לימין הרב. "הלאה, יש תור ארוך. ראש חודש היום. הרב אמר ברכה והצלחה!"
>>>
אמנון יצא מבית הרב, מבולבל. הרב בירך, וגם יעץ. אבל מה הוא יכול לעשות? איזה עסק הוא יוכל לפתוח בדירה הקטנה והצפופה שלו, 70 מטר, גינה 15 מטר, וחניה ללא רכב?
"חניה!" עיניו אורו. החניה הרחבה והבלתי שימושית מול הבית שלו, יכולה להפוך למוקד לשטיפת רכב! צינור גינה ארוך יש, שואב אבק תעשייתי מחודש שמצא פעם ליד הצפרדע - יש, גם אריאל ונתנאל יקפצו על המציאה. שבועיים של בין הזמנים עד פסח, תעסוקה מעולה.
וזה עבד!
"את האמת", לחש לו טיפוס דוגרי אחד, יקה מרגיז. "האיכות של הניקיון פחות טובה מאשר בכפר ממול. אבל אני מעדיף לפרנס יהודים מאשר ישמעאלים!" הדגיש את המילה "לפרנס" תוך כדי שהוא תוחב לידיו בלחיצה שטר מקומט של 20 ₪. במקום 50. שיהיה, חג שמח.
ואכן היה חג שמח. ערב פסח מצא את אמנון עם עודף נאה בכיסו, בשר עופות ודגים במקפיאו, ושאר צרכי החג ביד רחבה. "תודה לך, ה'!" נשא עיניים למרום.
>>>
החג עבר בהתרוממות גדולה. השולחן היה ערוך בכל טוב ובחורי הישיבה הפליאו באמרות נאות בתורת הימים. "שווה כל פרוטה, הישיבה שלהם". התמוגג אמנון והתמוגגה גם בקלה, רעייתו.
אסרו חג מאוחר הגיע. החג אזל, ועמו גם הממון מכיסו של אמנון.
זה לא סביון פה, שכל אחד שוטף כל יום את ה"בית-מם-וואו" או את ה"וולוול" או את המרצדת שלו. אנשים שטפו כבר בערב פסח, הרכב עדיין נקי יחסית ולרובם יחזיק מעמד לפחות עד שבועות. ולחם חמץ מן החדש, מנין?
אמנון נשא שוב עיניו למרום.
<<<
יום המחרת הגיע. אלפי בתים בישראל הרימו את התריס – ועיניהם חשכו. רק בדירת 70 מטר קרקעית קטנה, הרים אמנון את התריס ועיניו הסתמאו בדמעות של תודה.
אובך צהוב ומבחיל כיסה את השמים, את החצר, ואת עשרות המכוניות החונות בטור במדרכה ממול. אל החנייה המרווחת כבר החלו להתגנב נהגים זריזים. "רבי אמנון, תן שטיפה קטנה חיצונית. אני לא יכול לצאת ככה לעבודה!"
ואריאל ונתנאל, ששבו אחרי תפילת ותיקין ב"היכל תהילה" הסמוך, כבר הפשילו שרוול וג'ילדה והחלו לטפל בברכת ה' שנחתה בחצרם כמו המן היורד במדבר.
אמנון הביט בכותרת העיתון היומי: "מזג האוויר – אביך". אכן! נשא עיניו לשמים בשלישית. דרכים רבות לישועה לו, לאביך שבשמים.
הרב הרים את עיניו הכחולות, הטהורות, מדף הגמרא.
אמנון נרכן קדימה, מביט ולא מביט לעבר העיניים הקדושות. מביט – לשאוב ולינוק עוד ועוד מהנקיות, מהרוך. ולא מביט – כי מי יכול להישיר מבט אל הרב?...
"צריכים לעשות כלי לברכה". אמר הרב בניגון. "פתח עסק!"
"אני? עסק?!" אמנון התחלחל. "בפעם הקודמת שהיה לי עסק מס הכנסה זרקו אותי מכל המדרגות. עד היום אני מרגיש את החבלות"...
"אז תפתח עסק בקומת כניסה, בלי מדרגות". גיחך הנכד, לימין הרב. "הלאה, יש תור ארוך. ראש חודש היום. הרב אמר ברכה והצלחה!"
>>>
אמנון יצא מבית הרב, מבולבל. הרב בירך, וגם יעץ. אבל מה הוא יכול לעשות? איזה עסק הוא יוכל לפתוח בדירה הקטנה והצפופה שלו, 70 מטר, גינה 15 מטר, וחניה ללא רכב?
"חניה!" עיניו אורו. החניה הרחבה והבלתי שימושית מול הבית שלו, יכולה להפוך למוקד לשטיפת רכב! צינור גינה ארוך יש, שואב אבק תעשייתי מחודש שמצא פעם ליד הצפרדע - יש, גם אריאל ונתנאל יקפצו על המציאה. שבועיים של בין הזמנים עד פסח, תעסוקה מעולה.
וזה עבד!
"את האמת", לחש לו טיפוס דוגרי אחד, יקה מרגיז. "האיכות של הניקיון פחות טובה מאשר בכפר ממול. אבל אני מעדיף לפרנס יהודים מאשר ישמעאלים!" הדגיש את המילה "לפרנס" תוך כדי שהוא תוחב לידיו בלחיצה שטר מקומט של 20 ₪. במקום 50. שיהיה, חג שמח.
ואכן היה חג שמח. ערב פסח מצא את אמנון עם עודף נאה בכיסו, בשר עופות ודגים במקפיאו, ושאר צרכי החג ביד רחבה. "תודה לך, ה'!" נשא עיניים למרום.
>>>
החג עבר בהתרוממות גדולה. השולחן היה ערוך בכל טוב ובחורי הישיבה הפליאו באמרות נאות בתורת הימים. "שווה כל פרוטה, הישיבה שלהם". התמוגג אמנון והתמוגגה גם בקלה, רעייתו.
אסרו חג מאוחר הגיע. החג אזל, ועמו גם הממון מכיסו של אמנון.
זה לא סביון פה, שכל אחד שוטף כל יום את ה"בית-מם-וואו" או את ה"וולוול" או את המרצדת שלו. אנשים שטפו כבר בערב פסח, הרכב עדיין נקי יחסית ולרובם יחזיק מעמד לפחות עד שבועות. ולחם חמץ מן החדש, מנין?
אמנון נשא שוב עיניו למרום.
<<<
יום המחרת הגיע. אלפי בתים בישראל הרימו את התריס – ועיניהם חשכו. רק בדירת 70 מטר קרקעית קטנה, הרים אמנון את התריס ועיניו הסתמאו בדמעות של תודה.
אובך צהוב ומבחיל כיסה את השמים, את החצר, ואת עשרות המכוניות החונות בטור במדרכה ממול. אל החנייה המרווחת כבר החלו להתגנב נהגים זריזים. "רבי אמנון, תן שטיפה קטנה חיצונית. אני לא יכול לצאת ככה לעבודה!"
ואריאל ונתנאל, ששבו אחרי תפילת ותיקין ב"היכל תהילה" הסמוך, כבר הפשילו שרוול וג'ילדה והחלו לטפל בברכת ה' שנחתה בחצרם כמו המן היורד במדבר.
אמנון הביט בכותרת העיתון היומי: "מזג האוויר – אביך". אכן! נשא עיניו לשמים בשלישית. דרכים רבות לישועה לו, לאביך שבשמים.
