הנושאים החמים
בס"ד.
בין המצרים תשפא'
מכירים את האנשים האלה שאף פעם הם לא תתפסו אותם במצב רוח רע, תמיד יהיה להם בתיק 'רסקיו', וחפיסת שוקולד, על כל צרה שלא תבוא, אף פעם הם לא ישתמשו בממחטה לנגב דמעות חלילה,
פשוט תמיד טוב להם, או אם נדייק תמיד הם צריכים להיראות שהכל בסדר אצלם, יציב נכון וקיים..
נניח שאדם כזה מגיע לפגישה טיפולית אז זה נראה בערך כך.. מה שלומך.. ברוך השם, איך עם האישה, הילדים, הפרנסה, איך אתה עם עצמך, ברוך השם בסדר.. תראה יש ימים ככה ויש ככה.. אבל בכללי הכל בסדר, ובכל זאת מה מביא אותך לפה?.. אה, כי אמרו לי שאני צריך.. ומה אתה חושב? לא יודע, בגדול הכל בסדר, וזה הרגע שכולם מבינים שזה לא יגיע לשומקום..
למה לדבר על החסר אם אפשר תמיד להתמקד בחצי הכוס המלאה, למה לחטט בכאב, למה סתם לחפור בנפש.. מה שהיה היה העיקר להיות עם הפנים קדימה..
העבר אין.. הם יטענו בלהט, וכי החיים לא מספיק קשים/מאתגרים/עמוסים מכדי שנתעסק בכאבים מפעם...
והאמת שככה התרגלנו כבר עוד כשהיינו ילדים כשבאנו מהגן בוכיים נתנו לנו מיד לשכוח מזה, קיבלנו סוכריה או משהו טעים, אתה ילד גדול אמרו לנו, ואנחנו למדנו לפחד מהרגשות הלא נעימים שלנו,
עדיף תמיד שהכל יהיה בסדר, אז אם אפשר הכי טוב להתכחש, ואם זה לא מצליח אז לפחות להדחיק, ולכל הפחות להקטין, מקסימום יש סוכריה הכל בסדר, המועקות גדלו ואיתם גם הסוכריות..
בשביל האנשים האלה באמת שכל הסיפור הזה של בין המצרים והאבלות הוא מעיק.. והאמת שגם בשבילנו.. מה באמת הענין בכל מנהגי האבלות, לא מספיק שאנחנו בגלות, צריכים להוסיף עוד?
וכי החיים לא מספיק מורכבים שצריך עוד מנהגי אבלות לא לשמוע מוזיקה, לא להסתפר, לא להתרחץ, לא לאכול בשר ויין.. וכל זה על משהו שהיה לפני כמעט אלפיים שנה..
בעצם אם נתבונן הכל זה למטרה אחת פשוט לעצור...
לעצור את מירוץ החיים, לראות מה קורה איתנו, וכנראה שבלי שהיו נכנסים לנו ממש לצלחת, ולהרגלי ההגיינה שלנו, לעולם לא היינו נעצרים,
למה שנרצה להתייחד עם חיסרון, למה לחשוב על חורבן, למה לחפור על הגלות שלנו... הכי טוב זה להמשיך במירוץ של החיים, להשתדל לעשות טוב, לעשות מצוות וללמוד תורה...
וכמובן גם לנהוג מנהגי אבילות בבין המצרים כי זה כתוב בהלכה וצריך...
אבל כמו בכל דבר שאנחנו ''צריכים'' לעשות, שה''צריך'' הוא רק מסגרת לדבר האמיתי, לעבודת הלב שלנו..
כך גם בכל מה שסביב עניני החורבן.
שהרי גם הסוס בספארי אינו משתתף בחתונות, ריקודים ומחולות, אינו שומע מוזיקה ולא אוכל בשר ויין, אולי לנו זה מעיק יותר, אבל ברור שלקב"ה ולחכמינו אין ענין להעיק עלינו את החיים...
במגילת איכה הפסוק קורא לתשעה באב בשם מועד.. קרא עלי מועד.. לכן גם לא אומרים תחנון בתפילה, תמיד ידענו שיש שלושה מועדים פסח שבועות וסוכות, אבל תשעה באב איך הוא נכלל בקטגוריית המועדים?..
אומרים רבותינו שכמו שיש מועדים של קירבה יש מועדים של ריחוק... צריך לייחד זמן ומועד כדי לציין ריחוק.. אבל למה?..
הגעתם פעם לפארק גדול, או גן חיות ענק ויש לפניך מפה של כל המתחם, אתה רואה איפה נמצא כל דבר הכל ברור ומושלם.. אבל ישנו דבר אחד שהוא קריטי, והוא החץ הקטן שמסומן עליו אתה פה!!...
בלי שתדע איפה אתה לא יעזרו לך כל המפות... בלי שתפתח 'מיקום' לא יעזרו לך כל מכשירי הניווט המשוכללים ביותר.. אם אתה לא יודע מאיפה איך תדע לאן.. הדבר הכי גרוע הוא שאתה לא יודע איפה אתה.. האם אתה בטוב או ברע.. תמיד תגיד בחיוך סתמי, לך ולעולם "ברוך השם הכל בסדר"... רבבות גוונים של ברוך השם...
להכיר שאתה רחוק זה חג.. זה מועד.. כי אם אתה יודע שאתה רחוק אפשר לדבר על קירבה.
מי שיודע שהוא בגלות יש מה לדבר איתו על לשוב הביתה, מי שמבין שהבית שלו חרב יכול להתפלל על בנין..
אומרים רבותינו "וזה בחינת כל הגלויות שעוברים על ישראל שעיקרם הוא גלות הנפש". גלות הנפש זה כל המקומות התקועים והלא פתורים שלנו, כל מה שלוקח אותנו אחורה, כל מה שגורם לנו לברוח ולא להיות, זה גלות.. גלות שלנו מעצמנו, מהפנימיות שלנו, מהטוב, מהגעגוע שלנו, גלות זה המחשבה שאין לנו ניגון.. שלא באמת בשבילי נברא העולם.. שאני לא באמת מענין..
אבל בשביל לראות את זה צריך לעצור את שגרת החיים, לצאת מאיזור הנוחות שלנו ולהתבונן בשל מה הסער הזה, להיפגש עם המקומות החרבים שלנו, לראות ממה אנחנו בורחים, איפה אנחנו משתתקים או מתנגדים, לנסות להבין מה דוחף אותנו אל זרועות הבורקס והשוקולד לעיתים תכופות,
לראות עין בעין את דמות האסיר שאנחנו, לחוש את הפיג'מה המפוספסת שאנחנו אסורים בה, את עבודת הפרך שאנו אזוקים אליה, ואת פרעה שמפתה אותנו במתק שפתיים להמשיך לקבור את עצמנו בחומר ובלבנים.. חומר ולבנים ויזואליים נוסח 2021...
בשביל לראות את גלות הנפש צריך להפסיק לברוח.. להפסיק לחיות כמו אסיר נמלט שהתקווה היחידה שלו היא שלא יתפסו אותו והוא ימשיך לרוץ ככה עד שהוא כבר לא יוכל..
רק אם נעצור נוכל לאפשר לכאב לעלות, להנכיח את הרגשות הקשים שלנו ולהבין שזה בסדר וגם לנו לפעמים קשה...
ואז אחרי שנרד למצריים נוכל להגיע אל ירושלים.. 'נקודת ירושלים' שיש בכל יהודי והיא הרצון.. רצון להיגאל, להתקרב, ולהשלים את מה שחסר לנו..
ולכשיבוא הכאב יוולד הרצון ותעלה הזעקה...
וכשיהודי זועק מתוך המיצר הוא גם יוצא ממנו...
שנזכה שיהיה לנו חג תשעה באב מועיל.. ובבנין ציון וירושלים נוושע אמן.
בין המצרים תשפא'
מכירים את האנשים האלה שאף פעם הם לא תתפסו אותם במצב רוח רע, תמיד יהיה להם בתיק 'רסקיו', וחפיסת שוקולד, על כל צרה שלא תבוא, אף פעם הם לא ישתמשו בממחטה לנגב דמעות חלילה,
פשוט תמיד טוב להם, או אם נדייק תמיד הם צריכים להיראות שהכל בסדר אצלם, יציב נכון וקיים..
נניח שאדם כזה מגיע לפגישה טיפולית אז זה נראה בערך כך.. מה שלומך.. ברוך השם, איך עם האישה, הילדים, הפרנסה, איך אתה עם עצמך, ברוך השם בסדר.. תראה יש ימים ככה ויש ככה.. אבל בכללי הכל בסדר, ובכל זאת מה מביא אותך לפה?.. אה, כי אמרו לי שאני צריך.. ומה אתה חושב? לא יודע, בגדול הכל בסדר, וזה הרגע שכולם מבינים שזה לא יגיע לשומקום..
למה לדבר על החסר אם אפשר תמיד להתמקד בחצי הכוס המלאה, למה לחטט בכאב, למה סתם לחפור בנפש.. מה שהיה היה העיקר להיות עם הפנים קדימה..
העבר אין.. הם יטענו בלהט, וכי החיים לא מספיק קשים/מאתגרים/עמוסים מכדי שנתעסק בכאבים מפעם...
והאמת שככה התרגלנו כבר עוד כשהיינו ילדים כשבאנו מהגן בוכיים נתנו לנו מיד לשכוח מזה, קיבלנו סוכריה או משהו טעים, אתה ילד גדול אמרו לנו, ואנחנו למדנו לפחד מהרגשות הלא נעימים שלנו,
עדיף תמיד שהכל יהיה בסדר, אז אם אפשר הכי טוב להתכחש, ואם זה לא מצליח אז לפחות להדחיק, ולכל הפחות להקטין, מקסימום יש סוכריה הכל בסדר, המועקות גדלו ואיתם גם הסוכריות..
בשביל האנשים האלה באמת שכל הסיפור הזה של בין המצרים והאבלות הוא מעיק.. והאמת שגם בשבילנו.. מה באמת הענין בכל מנהגי האבלות, לא מספיק שאנחנו בגלות, צריכים להוסיף עוד?
וכי החיים לא מספיק מורכבים שצריך עוד מנהגי אבלות לא לשמוע מוזיקה, לא להסתפר, לא להתרחץ, לא לאכול בשר ויין.. וכל זה על משהו שהיה לפני כמעט אלפיים שנה..
בעצם אם נתבונן הכל זה למטרה אחת פשוט לעצור...
לעצור את מירוץ החיים, לראות מה קורה איתנו, וכנראה שבלי שהיו נכנסים לנו ממש לצלחת, ולהרגלי ההגיינה שלנו, לעולם לא היינו נעצרים,
למה שנרצה להתייחד עם חיסרון, למה לחשוב על חורבן, למה לחפור על הגלות שלנו... הכי טוב זה להמשיך במירוץ של החיים, להשתדל לעשות טוב, לעשות מצוות וללמוד תורה...
וכמובן גם לנהוג מנהגי אבילות בבין המצרים כי זה כתוב בהלכה וצריך...
אבל כמו בכל דבר שאנחנו ''צריכים'' לעשות, שה''צריך'' הוא רק מסגרת לדבר האמיתי, לעבודת הלב שלנו..
כך גם בכל מה שסביב עניני החורבן.
שהרי גם הסוס בספארי אינו משתתף בחתונות, ריקודים ומחולות, אינו שומע מוזיקה ולא אוכל בשר ויין, אולי לנו זה מעיק יותר, אבל ברור שלקב"ה ולחכמינו אין ענין להעיק עלינו את החיים...
במגילת איכה הפסוק קורא לתשעה באב בשם מועד.. קרא עלי מועד.. לכן גם לא אומרים תחנון בתפילה, תמיד ידענו שיש שלושה מועדים פסח שבועות וסוכות, אבל תשעה באב איך הוא נכלל בקטגוריית המועדים?..
אומרים רבותינו שכמו שיש מועדים של קירבה יש מועדים של ריחוק... צריך לייחד זמן ומועד כדי לציין ריחוק.. אבל למה?..
הגעתם פעם לפארק גדול, או גן חיות ענק ויש לפניך מפה של כל המתחם, אתה רואה איפה נמצא כל דבר הכל ברור ומושלם.. אבל ישנו דבר אחד שהוא קריטי, והוא החץ הקטן שמסומן עליו אתה פה!!...
בלי שתדע איפה אתה לא יעזרו לך כל המפות... בלי שתפתח 'מיקום' לא יעזרו לך כל מכשירי הניווט המשוכללים ביותר.. אם אתה לא יודע מאיפה איך תדע לאן.. הדבר הכי גרוע הוא שאתה לא יודע איפה אתה.. האם אתה בטוב או ברע.. תמיד תגיד בחיוך סתמי, לך ולעולם "ברוך השם הכל בסדר"... רבבות גוונים של ברוך השם...
להכיר שאתה רחוק זה חג.. זה מועד.. כי אם אתה יודע שאתה רחוק אפשר לדבר על קירבה.
מי שיודע שהוא בגלות יש מה לדבר איתו על לשוב הביתה, מי שמבין שהבית שלו חרב יכול להתפלל על בנין..
אומרים רבותינו "וזה בחינת כל הגלויות שעוברים על ישראל שעיקרם הוא גלות הנפש". גלות הנפש זה כל המקומות התקועים והלא פתורים שלנו, כל מה שלוקח אותנו אחורה, כל מה שגורם לנו לברוח ולא להיות, זה גלות.. גלות שלנו מעצמנו, מהפנימיות שלנו, מהטוב, מהגעגוע שלנו, גלות זה המחשבה שאין לנו ניגון.. שלא באמת בשבילי נברא העולם.. שאני לא באמת מענין..
אבל בשביל לראות את זה צריך לעצור את שגרת החיים, לצאת מאיזור הנוחות שלנו ולהתבונן בשל מה הסער הזה, להיפגש עם המקומות החרבים שלנו, לראות ממה אנחנו בורחים, איפה אנחנו משתתקים או מתנגדים, לנסות להבין מה דוחף אותנו אל זרועות הבורקס והשוקולד לעיתים תכופות,
לראות עין בעין את דמות האסיר שאנחנו, לחוש את הפיג'מה המפוספסת שאנחנו אסורים בה, את עבודת הפרך שאנו אזוקים אליה, ואת פרעה שמפתה אותנו במתק שפתיים להמשיך לקבור את עצמנו בחומר ובלבנים.. חומר ולבנים ויזואליים נוסח 2021...
בשביל לראות את גלות הנפש צריך להפסיק לברוח.. להפסיק לחיות כמו אסיר נמלט שהתקווה היחידה שלו היא שלא יתפסו אותו והוא ימשיך לרוץ ככה עד שהוא כבר לא יוכל..
רק אם נעצור נוכל לאפשר לכאב לעלות, להנכיח את הרגשות הקשים שלנו ולהבין שזה בסדר וגם לנו לפעמים קשה...
ואז אחרי שנרד למצריים נוכל להגיע אל ירושלים.. 'נקודת ירושלים' שיש בכל יהודי והיא הרצון.. רצון להיגאל, להתקרב, ולהשלים את מה שחסר לנו..
ולכשיבוא הכאב יוולד הרצון ותעלה הזעקה...
וכשיהודי זועק מתוך המיצר הוא גם יוצא ממנו...
שנזכה שיהיה לנו חג תשעה באב מועיל.. ובבנין ציון וירושלים נוושע אמן.
