הנושאים החמים
בס"ד
"אוי איזה זכות זה לקדש שם שמיים" כך חשבתי לעצמי, לאחר שעזרתי לנהג הערבי לדחוף את רכבו דמום המנוע במעלה הגבעה עד למורד. הייתי מולהב ממחשבות על עתיד משותף, ממנסור עבאס, נזכרתי שגם הערבים התנדבו לעזור לנו במירון בליל האסון, ובכללי מבסוט שיש עוד תקווה לאנושות.
ואז שרוליק הופיע ממולי. עיניו בורקות ופיו ממלל שירות ותשבחות, "אין לך מושג איזה נס קרה לי עכשיו" הוא היה מאוד נרגש, "נו, ספר מה" הסתקרנתי, "כפי שאתה יודע הייתי מאוד לחוץ בכסף בשבועיים האחרונים, לא היה לי שקל לא בבנק ולא בארנק, לא יכולתי לשלם למטפלת ולא לקנות במכולת, הייתי מדוכדך ומלא ביבושת. אתמול חזרתי מהכולל לכיוון ביתי כשלפתע הבחנתי בארנק המוטל באמצע הרחוב, הרמתי אותו לבדוק אם יש עליו פרטים מזהים כדי שאוכל להחזיר לבעלים, אבל הכיתוב המסתלסל בסגנון מזרחי לא הותירו ספק באשר לזהות בעליו הישמעאלי", רציתי לענות לעומתו בחדווה וגיל "וודאי עשית כרבי שמעון בן שטח והחזרת לנכרי את האבידה בכדי שיאמר בריך אלההון דישראל" ורציתי לקנח ב "אוי איזה זכות זה לקדש שם שמיים" ואז שרוליק הוסיף "התקשרתי לרב שהסביר שאבידת הגוי לאחר יאוש מעיקר הדין ודאי מותרת, אוי כמה שהייתי צריך את הכסף, איזה חסד גלוי זה היה".
ואני רק חייכתי, מתפעם מהנס.
כי יש, עת לשתוק.
עברו שלושת ימי הבכי, התחלתי לאסוף את עצמי, יכולתי כבר להתרכז קצת בלימוד, הסברתי לחברותא שצריך להתנתק מהנייעס והתמונות המרצדות. כי בשלושה ימים האחרונים, הייתי ממש כאוב והלום, לא יכולתי להפסיק מלחשוב על הנספים ורגעיהם האחרונים, על הניצולים והניסים, כי בשונה מכל האסונות שקרו בשנים האחרונות, הפעם הרגיש כל אחד שמדובר בטרגדיה אישית, שחלילה זה היה יכול להיות כל אחד מאיתנו, משהו שלא ניתן להרחיק כלא שייך לי, ולכן היגון עטף את כל כולי. חזרתי לתלם מארגן את סדר היום שבו עת לספוד ועת ללמוד, עת להתפלל ועת להתאבל, עת לפחד ועת לשקוד. אבל החברותא רק הביט בי בעיניים מזוגגות, "איך הורים יכולים לשכל שני בנים באחת" הוא זעק, "אתה יודע שעברתי באותו מקום, ממש בזירת האסון שעה קלה לפני שהכל קרה" בעיניו ראו את הבעתה.
ואני רק חיבקתי, משתתף בכאב.
כי יש, עת לשתוק.
"אוי איזה זכות זה לקדש שם שמיים" כך חשבתי לעצמי, לאחר שעזרתי לנהג הערבי לדחוף את רכבו דמום המנוע במעלה הגבעה עד למורד. הייתי מולהב ממחשבות על עתיד משותף, ממנסור עבאס, נזכרתי שגם הערבים התנדבו לעזור לנו במירון בליל האסון, ובכללי מבסוט שיש עוד תקווה לאנושות.
ואז שרוליק הופיע ממולי. עיניו בורקות ופיו ממלל שירות ותשבחות, "אין לך מושג איזה נס קרה לי עכשיו" הוא היה מאוד נרגש, "נו, ספר מה" הסתקרנתי, "כפי שאתה יודע הייתי מאוד לחוץ בכסף בשבועיים האחרונים, לא היה לי שקל לא בבנק ולא בארנק, לא יכולתי לשלם למטפלת ולא לקנות במכולת, הייתי מדוכדך ומלא ביבושת. אתמול חזרתי מהכולל לכיוון ביתי כשלפתע הבחנתי בארנק המוטל באמצע הרחוב, הרמתי אותו לבדוק אם יש עליו פרטים מזהים כדי שאוכל להחזיר לבעלים, אבל הכיתוב המסתלסל בסגנון מזרחי לא הותירו ספק באשר לזהות בעליו הישמעאלי", רציתי לענות לעומתו בחדווה וגיל "וודאי עשית כרבי שמעון בן שטח והחזרת לנכרי את האבידה בכדי שיאמר בריך אלההון דישראל" ורציתי לקנח ב "אוי איזה זכות זה לקדש שם שמיים" ואז שרוליק הוסיף "התקשרתי לרב שהסביר שאבידת הגוי לאחר יאוש מעיקר הדין ודאי מותרת, אוי כמה שהייתי צריך את הכסף, איזה חסד גלוי זה היה".
ואני רק חייכתי, מתפעם מהנס.
כי יש, עת לשתוק.
עברו שלושת ימי הבכי, התחלתי לאסוף את עצמי, יכולתי כבר להתרכז קצת בלימוד, הסברתי לחברותא שצריך להתנתק מהנייעס והתמונות המרצדות. כי בשלושה ימים האחרונים, הייתי ממש כאוב והלום, לא יכולתי להפסיק מלחשוב על הנספים ורגעיהם האחרונים, על הניצולים והניסים, כי בשונה מכל האסונות שקרו בשנים האחרונות, הפעם הרגיש כל אחד שמדובר בטרגדיה אישית, שחלילה זה היה יכול להיות כל אחד מאיתנו, משהו שלא ניתן להרחיק כלא שייך לי, ולכן היגון עטף את כל כולי. חזרתי לתלם מארגן את סדר היום שבו עת לספוד ועת ללמוד, עת להתפלל ועת להתאבל, עת לפחד ועת לשקוד. אבל החברותא רק הביט בי בעיניים מזוגגות, "איך הורים יכולים לשכל שני בנים באחת" הוא זעק, "אתה יודע שעברתי באותו מקום, ממש בזירת האסון שעה קלה לפני שהכל קרה" בעיניו ראו את הבעתה.
ואני רק חיבקתי, משתתף בכאב.
כי יש, עת לשתוק.
