הנושאים החמים
א. ברוכים הבאים לוובינר הזום שלי. כן, כן, רואים את כולכם, הכל בסדר, להפסיק עם הרחשושים - מי שקשה לו להפסיק שיעבור למיוט.
זתומרת לא ברור שיש וובינר, כי בעצם לא כל כך נרשמו, וגם המצלמת אינטרנט כאן התקלקלה, וגם החיבור לרשת מאוד מגמגם לאחרונה (כנראה השכנים הזיזו את הראוטר שלהם או מה). אבל מה, ואם המאזינים היחידים הם זוג תוכונים רקומים על גובלן ותלויים על קיר, זה לא מספיק? העיקר הכוונה.
היום נמשיך ללמוד, בחסדי השם ועזרתו, איך כותבים ספר.
אז מי שלא השליך את את הסילבוס לאשפה, יודע שאנחנו עובדים לפי הסדר. אחרי שיעור 1 שעסק בקביעת שם הספר, שיעור 2 בעיצוב הכריכה, שיעור 3 בעמוד השער, נעסוק היום בשיעור 4, בעמוד שמאחורי עמוד השער.
נכון, נכון, נשמע מפתיע. אבל יש המון - המון על מה לדבר שם, נקוה שנספיק בשיעור אחד.
ב. (כחכוח) אז ככה: יש את הקטע המרגיז של "כל הזכויות שמורות". עקומת ההתפתחות של הקטע הזה היא נוראית. אי שם, בספרים הראשונים של נירנברג (אולי גוטנברג? לא חשוב, אשכנזי כלשהו) שהמציא את בית הדפוס הראשון, היה סימן פשוט, שהורכב משני אותיות לועזיות. O ו- C.
אחר כך זה התפתח למשפט בן שלוש מילים: "כל הזכויות שמורות". היפה שגם באנגלית, שפה מסובכת לכשעצמה, זה שמר על הקיצור: all rights reserved.
אבל מאז - ההיסטוריה כבר עשתה את שלה, וכשההיסטוריה עושה את שלה - אין לה גבולות, כידוע לכם בוודאי.
הקטע הזה מועתק מספר לספר, וצובר נפח ככדור שלג בסרט סיוטי במיוחד של נשיונל ג'יאוגרפיק.
וכך מופיע היום ברוב הספרים, פלוס מינוס:
ואם רק אחשוד שקורא חצוף העתיק, אתפוס אותו, אקצוץ את אצבעות ידיו ורגליו אחת אחת, אסדר אותם על המיטה לצידו, ואשלח אותו במשלוח אווירי של יו פי אס לבית הדין הבינלאומי בהאג, שם כבר ידעו איך לטפל בנוכלים כמוהו. (כל זאת מבלי לפגוע בזכויות, כמובן.)
כפרה עליכם. אולי תרגעו? בן אדם רק קרא חצי עמוד וכבר החלטתם שהוא הגנב ממגנצא? מה, לפי הכובע? רילקס! רילקס! עוד בכלל לא החלטתי לקנות את הספר! (את העמוד הזה קוראים בחנות, כמובן)
(ובוא, "להמחיז". בטח. הלא תסריטאי הוליווד שלחו אותי אל סניף "יפה נוף" ביהודה הנשיא באלעד (אומרים ששם מגיעים כל הספרים ראשונים) בשביל לחטוף את הספר חם מהדפוס ולשלוח אותו אליהם אקספרס כדי שהם יוציאו ממנו סדרה קולונועית שוברת קופות.
תעופו על עצמכם, סופרים חביבים, אבל במידה)
אז מה שביל הזהב? לא יודע. תחליטו בעצמכם על נוסח שיהיה מספיק מפחיד אבל לא יותר מידי, שלא יבריח את הקוראים הפוטנציאלים (וגם עשו טובה לעצמכם, בפונט סביר עד בינוני. בלי מסגרת ובולד וכל הדברים האלו).
ג. אבל הכי הכי חשובה, ועכשיו בנימה רצינית-ככל-האפשר, היא הכרוכית.
בלי נדר אשתמש בקורס זה לא יותר מפעם אחת בקלישאה הבאה:
שוק הספרים החרדי מתחלק לשלושה.
ספרים של @הדוויג , ספרים עם כרוכית, וספרים בלי כרוכית.
ספרים של הדוויג - הם הכי ייחודיים, מפני שהם עוד לא יצאו לאור. משום מה הדוויג כותב כאן בפרוג חומר שהיה שווה בשבילו לפתוח הוצאת ספרים שלמה (תוכלו לראות סיכום קצר כאן ) - אבל ספרים הוא לא מוציא. חבל ): (אם כי חוקרי ספרות בודקים את הטענה על קשר בין הדוויג לבין ט. ינשופי, המחבר האלמוני של הסדרה רבת המכר "ציפורי לילה נקרעות מצחוק", בהוצאת גל"צ)
ושני הקבוצות הבאות, ספרים עם או בלי כרוכית - אוה, כאן הפוינט.
ד. הקדמה: אני מכיר אדם אחד, שמידי פעם, כשהוא פוגש מישהו מרותק לספר שאינו ספר קודש או להבדיל היסטוריה או ספר מתכונים או ספר הדרכה לאינדיזיין או קטלוג של איקאה, הוא טופח לו על השכם פעמים שלוש, עד שהקורא מרים את הראש, ואז אומר לו ברחמנות-צינית: "אתה יכול להרגע - זה לא קרה באמת! שמערל לא מת, וגיתית לא באמת הסתכסכה עם חמותה. לא צריך להלחץ! זה סתם מישהו דמיין. אני יכול לכתוב לך עשרה דמיונות כאלו הערב בשתי ידיים קשורות, אם רק תבקש.".
אתם לא צריכים להנהן, אני יודע שגם אתם מכירים אנשים כאלו. יש המון. הנודניקים, בשונה מהפראיירים, גם לא מתים וגם לא מתחלפים.
אבל נודניקים גם צודקים, הרבה פעמים. הספרים הללו הם בסה"כ דמיון של הסופר. (לא בקטע מעליב, להרגע. ובכלל אל תעלבו, כי אתם כולה תלמידים של וובינר לספרות, כפרה עליכם - לא סופרים. ברור שהדמיון הזה מלא (לפעמים) בהשראה ותוכן ותובנות וכו'. אבל מלבד הגיגיו של הכותב אין בו דבר).
ואשר על כן, כל ספר קריאה שעומד למכירה בחנות משמעותו: שלום אדוני, אנוכי הסופר/ת דמיינתי משהו. אחרי שדמיינתי, כתבתי ומחקתי והגהתי, ועכשיו אתה מוזמן לשלם 20 - 80 ש"ח וכמה שעות מחייך תמורת העונג לקרוא את הדמיונות שלי.
אז ספר, אם כן, הוא דמיון של הסופר. והוצאתו לאור, היא אמירה מסוג: אנוכי המחבר סבור שהגיגי שלי שווים את את ההשקעה.
שטרודל-כרוכית אשכנזי כלשהו, קרדיט: ויקי
ה. ומה היא הכרוכית? הכרוכית, כלומר השטרודל, כלומר כתובת הג'ימייל המודפסת בעמודו האחורי של דף השער, מה משמעותה?
משמעותה היא: הי, גם הגיגיך אתה, קורא נכבד, חשובים לי, לפחות אלו הקשורים בהגיגי אני - כלומר בספר. לא, אני לא מסכים לשלם בעבורם, לא נגזים. אבל הם חשובים לי, עד כדי שאני מקדיש כ15 תווים בעמודו האחורי על מנת לפרסם אותה.
(לא, ואל תגידו לי "אם יש לך משהו חשוב, תשיג לבד את האימייל". כי א. אין לי איך להשיג. ב. בלי שהאימייל כתוב בספר, שזה סוג של הזמנה להגיב, לא נעים לי לכתוב).
ו. אממה, יום אחד למדתי על בשרי, שיש גם מחיר לפרסום כתובת אימייל. היא יכולה להזמין גם נדנודים נוראיים, מאותם אלו המצווחים ככרוכיה. (איך למדתי? עוד ידובר בזה אולי פעם. אולי אפילו כאן למטה. וד"ל).
או כפי שאמר לי מישהו מהתחום, "לשים כתובת מייל בספר זו פשוט הזמנה בשלושה עותקים לכל מטרידני ומשועממי העולם, לבוא ולהציק", סוף ציטוט.
מצד שני (או שלישי, כבר ברח לי החשבון, בכל אופן מצד נוסף):, אם מישהו כותב שטויות, בשביל זה בראו את הספאם. (אין ספק שמי שמפרסם אימייל ציבורי, חייב לנסח לעצמו תגובה לקונית סטייל: "סליחה, אין לי אפשרות או רצון להגיב לדברים, תודה ויום טוב)
ז. אז לא משנה, בא נסכם את השיעור:
אנו הקוראים, קוראים לכל מחברי/ות הספרים המפרסמים באחורי דף השער את כתובת האימייל שלהם, ואומרים להם - כה לחי! הפעולה הזו מאוד מעריכה ומכבדת אותנו כקוראים, ואנו כקוראים, מעריכים אותה, בהיזון חוזר.
מצד שני, אנחנו מאוד מבינים את כל הסופרים/ות שלא מפרסמים, אפילו שאנחנו משערים שלכולם יש כתובת מייל. (אפילו אם הם צדיקים ושמורים ואין להם חיבור בבית אפילו לאימייל, אבל יש להם לפחות כתובת וירטואלית שהם פותחים אותה בחדר מחשבים המפוקח ע"י הרבנים וכו'. אחרת איך שלחו את הקובץ לעימוד?)
כי גם לזה יש סיבות, אז בואו לא נתלונן ולא נחפש טענות.
(ובכלל אני ממליץ לכם, שומעי לקחי היקרים, שלא יהיו לכם טענות על איש בתבל, מלבד השכנים שהלשינו על המרפסת שהוצאתם, ועדת הערר בעיריה שקיבלה את ההלשנה, ומחלק התה של הוועדה, שפשוט שתק - ממש כאיוב היושב בקבינט פרעה.)
ואתם, תלמידי היקרים, כאשר תחליטו להפוך מתֻּכֵּי -תַּכֵּי גובלן לסופרים של ממש, תחליטו על איזו משתי הקבוצות להמנות, קבוצת הסופרים עם כרוכית, או קבוצת הסופרים ללא הכרוכית, לפי ההדרכה המלומדת שקיבלתם.
(ואם הוובינר לא מספק אתכם, כבר שלחתי אתכם מזמן לבלוג של @מ. י. פרצמן . כבר ניחר גרוני מלהסביר, שמי שקורא את הבלוג ההוא יכול בשניה להוציא ספר, כשמה שחסר לו זה כולה עלילה מעניינת וגם לכתוב אותה)
ועד כאן לוובינר. מי שפתח מצלמה, יכול לכבות. לילה טוב, חלום טוב, חלום שלום.
אריכות-דברים זו נכתבה בהערכה (ובפנים סמוקות קמעא), משום מעשה שהיה, שקורא אחד (עזבו, לא חשוב מי) חטף ג'ננה על ספר פלוני של סופרת נכבדה שתחי', והתיישב לכתוב אל השטרודל אשר בספר ביקורת מנומסת אך חריפה, שהתבררה כמוטעית לפחות בחלקה (ועלובה היא הביקורת שנחתומה מעיד עליה כך).
הסופרת הגיבה בצורה מכובדת מאוד ומפורטת מאוד, וההתנצלות נכתבה כבר אף היא, אבל כל העניין העלה כמה מחשבות על "כרך, כרוכית, ומה שביניהם".
(לעדותה, אגב, רוב התגובות המגיעות אל השטרודל, מכובדות ומכבדות.)
זתומרת לא ברור שיש וובינר, כי בעצם לא כל כך נרשמו, וגם המצלמת אינטרנט כאן התקלקלה, וגם החיבור לרשת מאוד מגמגם לאחרונה (כנראה השכנים הזיזו את הראוטר שלהם או מה). אבל מה, ואם המאזינים היחידים הם זוג תוכונים רקומים על גובלן ותלויים על קיר, זה לא מספיק? העיקר הכוונה.
היום נמשיך ללמוד, בחסדי השם ועזרתו, איך כותבים ספר.
אז מי שלא השליך את את הסילבוס לאשפה, יודע שאנחנו עובדים לפי הסדר. אחרי שיעור 1 שעסק בקביעת שם הספר, שיעור 2 בעיצוב הכריכה, שיעור 3 בעמוד השער, נעסוק היום בשיעור 4, בעמוד שמאחורי עמוד השער.
נכון, נכון, נשמע מפתיע. אבל יש המון - המון על מה לדבר שם, נקוה שנספיק בשיעור אחד.
ב. (כחכוח) אז ככה: יש את הקטע המרגיז של "כל הזכויות שמורות". עקומת ההתפתחות של הקטע הזה היא נוראית. אי שם, בספרים הראשונים של נירנברג (אולי גוטנברג? לא חשוב, אשכנזי כלשהו) שהמציא את בית הדפוס הראשון, היה סימן פשוט, שהורכב משני אותיות לועזיות. O ו- C.
אחר כך זה התפתח למשפט בן שלוש מילים: "כל הזכויות שמורות". היפה שגם באנגלית, שפה מסובכת לכשעצמה, זה שמר על הקיצור: all rights reserved.
אבל מאז - ההיסטוריה כבר עשתה את שלה, וכשההיסטוריה עושה את שלה - אין לה גבולות, כידוע לכם בוודאי.
הקטע הזה מועתק מספר לספר, וצובר נפח ככדור שלג בסרט סיוטי במיוחד של נשיונל ג'יאוגרפיק.
וכך מופיע היום ברוב הספרים, פלוס מינוס:
Ⓒ
כל הזכויות שמורות למחבר/ת, הן ע"פ דין תורתנו הקדושה לפי כל הרבנים אשכנזים ספרדים ואוכלי שרויה ביום העצמאות, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות לפי הדין הישראלי, הבינלאומי והאינגליוזי. אין להעתיק/לכייס/להמחיז/להשחיז/וכל שכן לקרוא, הן בצורה דיגיטלית והן בצורה אנלוגית והם במאגרים והן באגרונים, בשום צורה ואופן בלי קבלת רשות מראש בכתב בשלושה העתקים מהמחבר/ת ומעורך דין/ה ומהוצאת הספרים.ואם רק אחשוד שקורא חצוף העתיק, אתפוס אותו, אקצוץ את אצבעות ידיו ורגליו אחת אחת, אסדר אותם על המיטה לצידו, ואשלח אותו במשלוח אווירי של יו פי אס לבית הדין הבינלאומי בהאג, שם כבר ידעו איך לטפל בנוכלים כמוהו. (כל זאת מבלי לפגוע בזכויות, כמובן.)
כפרה עליכם. אולי תרגעו? בן אדם רק קרא חצי עמוד וכבר החלטתם שהוא הגנב ממגנצא? מה, לפי הכובע? רילקס! רילקס! עוד בכלל לא החלטתי לקנות את הספר! (את העמוד הזה קוראים בחנות, כמובן)
(ובוא, "להמחיז". בטח. הלא תסריטאי הוליווד שלחו אותי אל סניף "יפה נוף" ביהודה הנשיא באלעד (אומרים ששם מגיעים כל הספרים ראשונים) בשביל לחטוף את הספר חם מהדפוס ולשלוח אותו אליהם אקספרס כדי שהם יוציאו ממנו סדרה קולונועית שוברת קופות.
תעופו על עצמכם, סופרים חביבים, אבל במידה)
אז מה שביל הזהב? לא יודע. תחליטו בעצמכם על נוסח שיהיה מספיק מפחיד אבל לא יותר מידי, שלא יבריח את הקוראים הפוטנציאלים (וגם עשו טובה לעצמכם, בפונט סביר עד בינוני. בלי מסגרת ובולד וכל הדברים האלו).
ג. אבל הכי הכי חשובה, ועכשיו בנימה רצינית-ככל-האפשר, היא הכרוכית.
בלי נדר אשתמש בקורס זה לא יותר מפעם אחת בקלישאה הבאה:
שוק הספרים החרדי מתחלק לשלושה.
ספרים של @הדוויג , ספרים עם כרוכית, וספרים בלי כרוכית.
ספרים של הדוויג - הם הכי ייחודיים, מפני שהם עוד לא יצאו לאור. משום מה הדוויג כותב כאן בפרוג חומר שהיה שווה בשבילו לפתוח הוצאת ספרים שלמה (תוכלו לראות סיכום קצר כאן ) - אבל ספרים הוא לא מוציא. חבל ): (אם כי חוקרי ספרות בודקים את הטענה על קשר בין הדוויג לבין ט. ינשופי, המחבר האלמוני של הסדרה רבת המכר "ציפורי לילה נקרעות מצחוק", בהוצאת גל"צ)
ושני הקבוצות הבאות, ספרים עם או בלי כרוכית - אוה, כאן הפוינט.
ד. הקדמה: אני מכיר אדם אחד, שמידי פעם, כשהוא פוגש מישהו מרותק לספר שאינו ספר קודש או להבדיל היסטוריה או ספר מתכונים או ספר הדרכה לאינדיזיין או קטלוג של איקאה, הוא טופח לו על השכם פעמים שלוש, עד שהקורא מרים את הראש, ואז אומר לו ברחמנות-צינית: "אתה יכול להרגע - זה לא קרה באמת! שמערל לא מת, וגיתית לא באמת הסתכסכה עם חמותה. לא צריך להלחץ! זה סתם מישהו דמיין. אני יכול לכתוב לך עשרה דמיונות כאלו הערב בשתי ידיים קשורות, אם רק תבקש.".
אתם לא צריכים להנהן, אני יודע שגם אתם מכירים אנשים כאלו. יש המון. הנודניקים, בשונה מהפראיירים, גם לא מתים וגם לא מתחלפים.
אבל נודניקים גם צודקים, הרבה פעמים. הספרים הללו הם בסה"כ דמיון של הסופר. (לא בקטע מעליב, להרגע. ובכלל אל תעלבו, כי אתם כולה תלמידים של וובינר לספרות, כפרה עליכם - לא סופרים. ברור שהדמיון הזה מלא (לפעמים) בהשראה ותוכן ותובנות וכו'. אבל מלבד הגיגיו של הכותב אין בו דבר).
ואשר על כן, כל ספר קריאה שעומד למכירה בחנות משמעותו: שלום אדוני, אנוכי הסופר/ת דמיינתי משהו. אחרי שדמיינתי, כתבתי ומחקתי והגהתי, ועכשיו אתה מוזמן לשלם 20 - 80 ש"ח וכמה שעות מחייך תמורת העונג לקרוא את הדמיונות שלי.
אז ספר, אם כן, הוא דמיון של הסופר. והוצאתו לאור, היא אמירה מסוג: אנוכי המחבר סבור שהגיגי שלי שווים את את ההשקעה.
שטרודל-כרוכית אשכנזי כלשהו, קרדיט: ויקי
ה. ומה היא הכרוכית? הכרוכית, כלומר השטרודל, כלומר כתובת הג'ימייל המודפסת בעמודו האחורי של דף השער, מה משמעותה?
משמעותה היא: הי, גם הגיגיך אתה, קורא נכבד, חשובים לי, לפחות אלו הקשורים בהגיגי אני - כלומר בספר. לא, אני לא מסכים לשלם בעבורם, לא נגזים. אבל הם חשובים לי, עד כדי שאני מקדיש כ15 תווים בעמודו האחורי על מנת לפרסם אותה.
(לא, ואל תגידו לי "אם יש לך משהו חשוב, תשיג לבד את האימייל". כי א. אין לי איך להשיג. ב. בלי שהאימייל כתוב בספר, שזה סוג של הזמנה להגיב, לא נעים לי לכתוב).
ו. אממה, יום אחד למדתי על בשרי, שיש גם מחיר לפרסום כתובת אימייל. היא יכולה להזמין גם נדנודים נוראיים, מאותם אלו המצווחים ככרוכיה. (איך למדתי? עוד ידובר בזה אולי פעם. אולי אפילו כאן למטה. וד"ל).
או כפי שאמר לי מישהו מהתחום, "לשים כתובת מייל בספר זו פשוט הזמנה בשלושה עותקים לכל מטרידני ומשועממי העולם, לבוא ולהציק", סוף ציטוט.
מצד שני (או שלישי, כבר ברח לי החשבון, בכל אופן מצד נוסף):, אם מישהו כותב שטויות, בשביל זה בראו את הספאם. (אין ספק שמי שמפרסם אימייל ציבורי, חייב לנסח לעצמו תגובה לקונית סטייל: "סליחה, אין לי אפשרות או רצון להגיב לדברים, תודה ויום טוב)
ז. אז לא משנה, בא נסכם את השיעור:
אנו הקוראים, קוראים לכל מחברי/ות הספרים המפרסמים באחורי דף השער את כתובת האימייל שלהם, ואומרים להם - כה לחי! הפעולה הזו מאוד מעריכה ומכבדת אותנו כקוראים, ואנו כקוראים, מעריכים אותה, בהיזון חוזר.
מצד שני, אנחנו מאוד מבינים את כל הסופרים/ות שלא מפרסמים, אפילו שאנחנו משערים שלכולם יש כתובת מייל. (אפילו אם הם צדיקים ושמורים ואין להם חיבור בבית אפילו לאימייל, אבל יש להם לפחות כתובת וירטואלית שהם פותחים אותה בחדר מחשבים המפוקח ע"י הרבנים וכו'. אחרת איך שלחו את הקובץ לעימוד?)
כי גם לזה יש סיבות, אז בואו לא נתלונן ולא נחפש טענות.
(ובכלל אני ממליץ לכם, שומעי לקחי היקרים, שלא יהיו לכם טענות על איש בתבל, מלבד השכנים שהלשינו על המרפסת שהוצאתם, ועדת הערר בעיריה שקיבלה את ההלשנה, ומחלק התה של הוועדה, שפשוט שתק - ממש כאיוב היושב בקבינט פרעה.)
ואתם, תלמידי היקרים, כאשר תחליטו להפוך מתֻּכֵּי -תַּכֵּי גובלן לסופרים של ממש, תחליטו על איזו משתי הקבוצות להמנות, קבוצת הסופרים עם כרוכית, או קבוצת הסופרים ללא הכרוכית, לפי ההדרכה המלומדת שקיבלתם.
(ואם הוובינר לא מספק אתכם, כבר שלחתי אתכם מזמן לבלוג של @מ. י. פרצמן . כבר ניחר גרוני מלהסביר, שמי שקורא את הבלוג ההוא יכול בשניה להוציא ספר, כשמה שחסר לו זה כולה עלילה מעניינת וגם לכתוב אותה)
ועד כאן לוובינר. מי שפתח מצלמה, יכול לכבות. לילה טוב, חלום טוב, חלום שלום.
אריכות-דברים זו נכתבה בהערכה (ובפנים סמוקות קמעא), משום מעשה שהיה, שקורא אחד (עזבו, לא חשוב מי) חטף ג'ננה על ספר פלוני של סופרת נכבדה שתחי', והתיישב לכתוב אל השטרודל אשר בספר ביקורת מנומסת אך חריפה, שהתבררה כמוטעית לפחות בחלקה (ועלובה היא הביקורת שנחתומה מעיד עליה כך).
הסופרת הגיבה בצורה מכובדת מאוד ומפורטת מאוד, וההתנצלות נכתבה כבר אף היא, אבל כל העניין העלה כמה מחשבות על "כרך, כרוכית, ומה שביניהם".
(לעדותה, אגב, רוב התגובות המגיעות אל השטרודל, מכובדות ומכבדות.)
