הנושאים החמים
הֲלוּמַת גַּעְגּוּעִים / זלדה.
הֲלוּמַת גַּעְגּוּעִים
לְקִרְבַת-נֶפֶשׁ בְּלִי פְּנִיּוֹת
סִפַּרְתִּי לָרוּחַ
שֶׁזָּרַק קֹר אֶל פָּנַי וּבָרַח
כַּמָּה עֲדִינוּת כַּמָּה חָסוּת
כַּמָּה עֵצָה יֵשׁ בַּמִּלָּה אָח.
וְכַמָּה קִנְאָה! לָחַשׁ
יוֹסֵף הַצַּדִּיק
שֶׁאֶחָיו זְרָקוּהוּ לַבּוֹר.
נִדְהַמְתִּי מִיָּפְיוֹ.
אַךְ לֹא בְּכֹחַ הַיֹּפִי
הֵקִיצָה בְּנַפְשִׁי הַנְּקֻדָּה
הַפְּנִימִית.
זָכַרְתִּי חָכְמָתוֹ –
אַךְ לֹא בְּכֹחַ הַבִּינָה
הֵאִירָה תִּקְוָה
שֶׁהִיא לְמַעְלָה מִכֹּחוֹ
שֶׁל אָדָם.
וְאָמַרְתִּי:
אֵיזוֹ גַּדְלוּת לָשִׁיר פִּלְאֲךָ יָהּ
כְּמוֹ שֶׁשָּׁרוּ חַיֵּי הַחוֹלֵם
וְהִדְלַקְתִּי נֵר שֶׁל תּוֹדָה
שֶׁיּוֹסֵף יָצָא יָפֶה כַּשַּׁחַר
מִבִּזְיוֹן הַבּוֹר –
שֶׁשִּׂכְלוֹ הַנִּבְעָת מֵעֶלְבּוֹן
הִסְכִּים לִהְיוֹת שׁוּב חָכָם
שָׁב לְהָבִין הָאוֹתוֹת –
שֶׁשִּׂנְאָתָם
לֹא הִשְׁכִּיחָה מִמֶּנּוּ
אֶת שְׂפַת הַמַּזָּלוֹת –
כִּי אֶצְלִי מִדֵּי צַעַר
נִנְעָלִים הֵיכָלוֹת
וְלִפְעָמִים נִסְגָּרִים אֲפִלּוּ חֲצֵרוֹת
שֶׁל תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה.
כַּאֲשֶׁר יָצָאתִי
בָּעוֹלָם הָיָה בֹּקֶר
וְזָמִיר עָמַד בְּתוֹךְ עָצִיץ
וְאָכַל עֲשָׂבִים.
רָצִיתִי לְסַפֵּר לוֹ
כָּל הַדְּבָרִים, אַךְ הוּא שָׁכַח
שֶׁאֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ
וְלֹא הֵבִין.
השיר הנפלא הזה הוא של המשוררת זלדה, היא נולדה למשפחה חסידית, ונשמתה ריחפה בהיכלות גבוהים, מה שניכר בשירתה הנשגבת, [לדעתי היא המשוררת היהודייה הטובה ביותר שעולה גם על גדולי המשוררים, כמובן בשירה מודרנית יותר, ולא בחרוזים].
אם הבנתם את השיר, אל תמשיכו הלאה! הפרשנות שלי רק תהרוס.
לילה. בדידות תהומית. המשוררת יושבת בביתה וכמהה לקירבה, 'הלומת געגועים'.
היא מספרת לרוח - שלא פורסת לה כנף לשלום אלא זורקת על פניה קור ובורחת. אבל היא היחידה שנמצאת שם. כמה חמלה יש במילה אח, וכמה חום היא מפיצה סביבה.
ופתאום! זכרון יוסף הצדיק שאחיו זרקוהו לבור צף למול עיניה. וקורע את מעטה העדינות שעוטה המילה 'אח' וכמה כאב מתלווה אליה, וכמה קנאה! [יש כאן סטייה מכוונת מה'נושא' המקורי של השיר, כאילו יוסף לוחש לה וקוטע את רצף המחשבה]
ומכיון שכספה לאחווה ונזכרה ביוסף, צפה דמותו ועלתה למולה, נזכרה במה שעבר עליו, ונפעמה מגבורתו ומזה שלא הפך להיות שבר כלי מכל הקורות אותו. אחיו זרקו אותו לבור, הוא נמכר למשרת, העלילו עליו עלילות שפלות שבגללם הושלך לבזיון הכלא.
ואחרי כל זה הוא נשאר יפה תואר וחכם, ולא הפסיק לחלום לקוות ולהצליח בכל מקום שבו היה, למרות שהיה בודד וזר.
ואז, מכה בה הארה. מקיצה בנפשה הנקודה הפנימית, ומאירה את חייה תקווה שהיא למעלה מכוחו של אדם, על חיי החולם שלא הפסיק לחלום לרגע, על הגדלות לשיר ולראות פלאים מתוך הבור,
'יפה כשחר' זוהי הגדרה מדויקת, מכיון ששחר הוא רענן וצעיר, והלילה לא השחיר אותו, הוא מלא תקווה, ובטוח בעצמו.
וְהִדְלַקְתִּי נֵר שֶׁל תּוֹדָה
שֶׁיּוֹסֵף יָצָא יָפֶה כַּשַּׁחַר
מִבִּזְיוֹן הַבּוֹר.
בדרך כלל, במצבי עלבון, השפלה ועצב, אין בנו היכולת להתעלות ולהחכים, וודאי שלא לפתור חלומות שאיש בעולם לא הצליח לפותרם, כשאנחנו עצובים אנחנו רואים כאן ועכשיו, חושבים נמוך ומצומצם. או כמו שהיא מבטאת את זה הכי מדויק:
כִּי אֶצְלִי מִדֵּי צַעַר
נִנְעָלִים הֵיכָלוֹת
וְלִפְעָמִים נִסְגָּרִים אֲפִלּוּ חֲצֵרוֹת
שֶׁל תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה.
היכלות הם הנשגב והמופלא. 'חצרות של תקופות השנה'. לכל תקופה, לכל חג, יש את הצלילים הריחות והמראות שלו, ומידי צער – מעידה הכותבת על עצמה, היא מאבדת את היכולת לחיות ולהרגיש את ייחודיות התקופה, [כמו בית הפתוח לכמה חצירות שבכל אחת מהם נוף ותחושה שונה]. אבל אצל יוסף:
שֶׁשִּׂכְלוֹ הַנִּבְעָת מֵעֶלְבּוֹן
הִסְכִּים לִהְיוֹת שׁוּב חָכָם
שָׁב לְהָבִין הָאוֹתוֹת –
שֶׁשִּׂנְאָתָם
לֹא הִשְׁכִּיחָה מִמֶּנּוּ
אֶת שְׂפַת הַמַּזָּלוֹת.
השיר מסתיים שהבוקר עלה, יש כבר אור, יש בהירות והבנה, בדידות הלילה כבר חלפה, היא יוצאת החוצה, בלב הומה, ומחכה לנפש חייה לחלוק עימה את ההארה הגדולה של הלילה. כל הבריאה שלווה, מפויסת, וזמיר [עת הזמיר הגיע] שאוכל עשבים נועץ בה מבט, -
רָצִיתִי לְסַפֵּר לוֹ
כָּל הַדְּבָרִים, אַךְ הוּא שָׁכַח
שֶׁאֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ
וְלֹא הֵבִין.
אם הגעתם עד לכאן, כנראה שאתם מיטיבי לכת, כל הכבוד. מה שכתבתי, הוא רק טיפה מן הים בפרשנות ובעומק שניתן לתת לשיר המופלא הזה.
אני רק רציתי לפרק אותו לכמה קטעים, כך שיהיה קל יותר להבין, כי היא עושה בו מעברים גאוניים (!) בין הדברים. ואם הבנתם את השיר - אתם באמת לא יכולים להמשיך הלאה כרגיל! הוא מיוחד ונוגע.
ואם הגעתם עד לכאן, ממש מעניין אותי מה אתם חושבים. כאן למטה יש לכם מקום המיוחד בדיוק לזה...
חנוכה שמח!
הֲלוּמַת גַּעְגּוּעִים
לְקִרְבַת-נֶפֶשׁ בְּלִי פְּנִיּוֹת
סִפַּרְתִּי לָרוּחַ
שֶׁזָּרַק קֹר אֶל פָּנַי וּבָרַח
כַּמָּה עֲדִינוּת כַּמָּה חָסוּת
כַּמָּה עֵצָה יֵשׁ בַּמִּלָּה אָח.
וְכַמָּה קִנְאָה! לָחַשׁ
יוֹסֵף הַצַּדִּיק
שֶׁאֶחָיו זְרָקוּהוּ לַבּוֹר.
נִדְהַמְתִּי מִיָּפְיוֹ.
אַךְ לֹא בְּכֹחַ הַיֹּפִי
הֵקִיצָה בְּנַפְשִׁי הַנְּקֻדָּה
הַפְּנִימִית.
זָכַרְתִּי חָכְמָתוֹ –
אַךְ לֹא בְּכֹחַ הַבִּינָה
הֵאִירָה תִּקְוָה
שֶׁהִיא לְמַעְלָה מִכֹּחוֹ
שֶׁל אָדָם.
וְאָמַרְתִּי:
אֵיזוֹ גַּדְלוּת לָשִׁיר פִּלְאֲךָ יָהּ
כְּמוֹ שֶׁשָּׁרוּ חַיֵּי הַחוֹלֵם
וְהִדְלַקְתִּי נֵר שֶׁל תּוֹדָה
שֶׁיּוֹסֵף יָצָא יָפֶה כַּשַּׁחַר
מִבִּזְיוֹן הַבּוֹר –
שֶׁשִּׂכְלוֹ הַנִּבְעָת מֵעֶלְבּוֹן
הִסְכִּים לִהְיוֹת שׁוּב חָכָם
שָׁב לְהָבִין הָאוֹתוֹת –
שֶׁשִּׂנְאָתָם
לֹא הִשְׁכִּיחָה מִמֶּנּוּ
אֶת שְׂפַת הַמַּזָּלוֹת –
כִּי אֶצְלִי מִדֵּי צַעַר
נִנְעָלִים הֵיכָלוֹת
וְלִפְעָמִים נִסְגָּרִים אֲפִלּוּ חֲצֵרוֹת
שֶׁל תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה.
כַּאֲשֶׁר יָצָאתִי
בָּעוֹלָם הָיָה בֹּקֶר
וְזָמִיר עָמַד בְּתוֹךְ עָצִיץ
וְאָכַל עֲשָׂבִים.
רָצִיתִי לְסַפֵּר לוֹ
כָּל הַדְּבָרִים, אַךְ הוּא שָׁכַח
שֶׁאֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ
וְלֹא הֵבִין.
השיר הנפלא הזה הוא של המשוררת זלדה, היא נולדה למשפחה חסידית, ונשמתה ריחפה בהיכלות גבוהים, מה שניכר בשירתה הנשגבת, [לדעתי היא המשוררת היהודייה הטובה ביותר שעולה גם על גדולי המשוררים, כמובן בשירה מודרנית יותר, ולא בחרוזים].
אם הבנתם את השיר, אל תמשיכו הלאה! הפרשנות שלי רק תהרוס.
לילה. בדידות תהומית. המשוררת יושבת בביתה וכמהה לקירבה, 'הלומת געגועים'.
היא מספרת לרוח - שלא פורסת לה כנף לשלום אלא זורקת על פניה קור ובורחת. אבל היא היחידה שנמצאת שם. כמה חמלה יש במילה אח, וכמה חום היא מפיצה סביבה.
ופתאום! זכרון יוסף הצדיק שאחיו זרקוהו לבור צף למול עיניה. וקורע את מעטה העדינות שעוטה המילה 'אח' וכמה כאב מתלווה אליה, וכמה קנאה! [יש כאן סטייה מכוונת מה'נושא' המקורי של השיר, כאילו יוסף לוחש לה וקוטע את רצף המחשבה]
ומכיון שכספה לאחווה ונזכרה ביוסף, צפה דמותו ועלתה למולה, נזכרה במה שעבר עליו, ונפעמה מגבורתו ומזה שלא הפך להיות שבר כלי מכל הקורות אותו. אחיו זרקו אותו לבור, הוא נמכר למשרת, העלילו עליו עלילות שפלות שבגללם הושלך לבזיון הכלא.
ואחרי כל זה הוא נשאר יפה תואר וחכם, ולא הפסיק לחלום לקוות ולהצליח בכל מקום שבו היה, למרות שהיה בודד וזר.
ואז, מכה בה הארה. מקיצה בנפשה הנקודה הפנימית, ומאירה את חייה תקווה שהיא למעלה מכוחו של אדם, על חיי החולם שלא הפסיק לחלום לרגע, על הגדלות לשיר ולראות פלאים מתוך הבור,
'יפה כשחר' זוהי הגדרה מדויקת, מכיון ששחר הוא רענן וצעיר, והלילה לא השחיר אותו, הוא מלא תקווה, ובטוח בעצמו.
וְהִדְלַקְתִּי נֵר שֶׁל תּוֹדָה
שֶׁיּוֹסֵף יָצָא יָפֶה כַּשַּׁחַר
מִבִּזְיוֹן הַבּוֹר.
בדרך כלל, במצבי עלבון, השפלה ועצב, אין בנו היכולת להתעלות ולהחכים, וודאי שלא לפתור חלומות שאיש בעולם לא הצליח לפותרם, כשאנחנו עצובים אנחנו רואים כאן ועכשיו, חושבים נמוך ומצומצם. או כמו שהיא מבטאת את זה הכי מדויק:
כִּי אֶצְלִי מִדֵּי צַעַר
נִנְעָלִים הֵיכָלוֹת
וְלִפְעָמִים נִסְגָּרִים אֲפִלּוּ חֲצֵרוֹת
שֶׁל תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה.
היכלות הם הנשגב והמופלא. 'חצרות של תקופות השנה'. לכל תקופה, לכל חג, יש את הצלילים הריחות והמראות שלו, ומידי צער – מעידה הכותבת על עצמה, היא מאבדת את היכולת לחיות ולהרגיש את ייחודיות התקופה, [כמו בית הפתוח לכמה חצירות שבכל אחת מהם נוף ותחושה שונה]. אבל אצל יוסף:
שֶׁשִּׂכְלוֹ הַנִּבְעָת מֵעֶלְבּוֹן
הִסְכִּים לִהְיוֹת שׁוּב חָכָם
שָׁב לְהָבִין הָאוֹתוֹת –
שֶׁשִּׂנְאָתָם
לֹא הִשְׁכִּיחָה מִמֶּנּוּ
אֶת שְׂפַת הַמַּזָּלוֹת.
השיר מסתיים שהבוקר עלה, יש כבר אור, יש בהירות והבנה, בדידות הלילה כבר חלפה, היא יוצאת החוצה, בלב הומה, ומחכה לנפש חייה לחלוק עימה את ההארה הגדולה של הלילה. כל הבריאה שלווה, מפויסת, וזמיר [עת הזמיר הגיע] שאוכל עשבים נועץ בה מבט, -
רָצִיתִי לְסַפֵּר לוֹ
כָּל הַדְּבָרִים, אַךְ הוּא שָׁכַח
שֶׁאֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ
וְלֹא הֵבִין.
אם הגעתם עד לכאן, כנראה שאתם מיטיבי לכת, כל הכבוד. מה שכתבתי, הוא רק טיפה מן הים בפרשנות ובעומק שניתן לתת לשיר המופלא הזה.
אני רק רציתי לפרק אותו לכמה קטעים, כך שיהיה קל יותר להבין, כי היא עושה בו מעברים גאוניים (!) בין הדברים. ואם הבנתם את השיר - אתם באמת לא יכולים להמשיך הלאה כרגיל! הוא מיוחד ונוגע.
ואם הגעתם עד לכאן, ממש מעניין אותי מה אתם חושבים. כאן למטה יש לכם מקום המיוחד בדיוק לזה...
חנוכה שמח!
