הנושאים החמים
כשאתם קוראים את המאמר הזה, תכתבו לעצמכם בראש- לא להכליל. ברור שיש יוצאי דופן. ברור שיש אחרים. ברור שזה לא בכוונה. ברור, ברור, ברור.
אווווווווווף. אני מפחדת לעלות את הנושא הזה. רועדת.
תקשיבו: אתם יכולים לצעוק עלי, לחלוק עלי, ולהוכיח לי, שחור על גבי מסך, שאני טועה.
ויכול להיות שאתם אלו שתצדקו. לא אני.
אבל ככה אני מרגישה, ועוד הרבה כמוני.
אז תקשיבו:
כשקראתי את ספרה של ג' שפר, השמיעי קול, התרגשתי עד דמעות. תקשיבו טוב: לגיבורה הראשית קראו אלחדד. שמעתם? לא כץ ולא לוין, לא פרנקל ולא שמרלר. לא אדלר ולא רוט, א-ל-ח-ד-ד. ולא, היא לא הייתה נכה, ולא עם פיגור. לא חוזרת בתשובה ולא בת להורים גרושים. לא ענייה ולא יתומה. וכן, למרות זאת, היא עדיין הייתה ספרדייה.
לא רוצה לספר לכם על כמות הספרים שקראתי בחיי. הרבה יותר ממה שאתם חושבים. וכן, אני ספרדייה בכל רמ"ח ושס"ה. רק תארו לכם איך הרגשתי, שבמשהו כמו תשעים אחוז מהסיפורת החרדית, הספרדים הם בל יראה. יש גיבורים ראשיים ויש משניים. יש דמויות רקע, ויש שמות עזר. ואין, כמעט לרוב, מעדות המזרח.
זה נשמע קטנוני נורא, אני יודעת. אבל הספרים מתארים מציאות כלשהי, והיא אמורה להיות אמינה, לפחות ברובה. קבלו נתון: למעלה מחמישים אחוז מהציבור החרדי, הוא יוצא אחת מעדות המזרח. ובספרים? בל יראה אמרתי, אבל לא בל ימצא. כי אם תחפשו, אתם תמצאו אותם, בהחלט. כי הלא גם בספרים יש צורך במזל, המנקה המרוקאית, הגרושה, כמובן, שמסוכסכת עם כל ילדיה. יש צורך בניסים בוזגלו, (שם אמיתי המופיע בספר, וכל פעם מחדש מזכיר לי את שמו של המלמד של אחי, רב נכבד ומוערך). שבטוח כי הוא המשיח. והתלמידה ה
תמנייה היא המופרעת של הכיתה, כי "החריף מבעיר אותה". (ציטוט אמתי, דרך אגב). ושני הפושעים התבררו בסוף, איך לא, כ'מזרחי' ו'יפרח'. ואיכשהו אני תמיד נזכרת בסיפור על שתי משפחות אליטות שהסתכסכו ביניהם, ומשפטים רבים בספר נאמרו בשפת האידיש מבלי שיזכו לתרגום, כיוון שספרדים הינם אנאלפביתיים, כידוע, ואינם קוראים ספרים אלו ואחרים, אז – בשביל מה?
אגב אורחא אני נזכרת, כי ה"חזון איש" זצוק"ל, הורה לתלמידיו ולשומעי לקחו להפסיק מלשוחח בשפת האידיש, כדי שעולי עדות המזרח לא ירגישו שונים ויקל עליהם להיקלט בארץ. מדהים לא?
כן, אני יודעת. המצב היום טוב לאין ערוך מפעם. ובכל זאת – לא מספיק. בכלל לא.
למה כשאת כותבת על דמות נדיבה, את לא נזכרת בגב' בן שמעון מהדלת ממול ששולחת לך כל ערב שבת ממעשי ידיה? למה ומדוע כשתשאלי כל סופרת מצויה היא תגיד לך ש- "החברות הכי טובות שלי הן ספרדיות", אבל בספר הן ושכמותן כמעט אינן מופיעות? יש לכם מושג איזו הרגשה פוגעת זו לקרא ספרים ולחוש כלא קיימים, וכקיימים אבל בתפקידים בזויים ושפלים?
למה, למען ה', הפכו יוצאי עדות המזרח שמסבבנו ל'שקופים'?
אווווווווווף. אני מפחדת לעלות את הנושא הזה. רועדת.
תקשיבו: אתם יכולים לצעוק עלי, לחלוק עלי, ולהוכיח לי, שחור על גבי מסך, שאני טועה.
ויכול להיות שאתם אלו שתצדקו. לא אני.
אבל ככה אני מרגישה, ועוד הרבה כמוני.
אז תקשיבו:
כשקראתי את ספרה של ג' שפר, השמיעי קול, התרגשתי עד דמעות. תקשיבו טוב: לגיבורה הראשית קראו אלחדד. שמעתם? לא כץ ולא לוין, לא פרנקל ולא שמרלר. לא אדלר ולא רוט, א-ל-ח-ד-ד. ולא, היא לא הייתה נכה, ולא עם פיגור. לא חוזרת בתשובה ולא בת להורים גרושים. לא ענייה ולא יתומה. וכן, למרות זאת, היא עדיין הייתה ספרדייה.
לא רוצה לספר לכם על כמות הספרים שקראתי בחיי. הרבה יותר ממה שאתם חושבים. וכן, אני ספרדייה בכל רמ"ח ושס"ה. רק תארו לכם איך הרגשתי, שבמשהו כמו תשעים אחוז מהסיפורת החרדית, הספרדים הם בל יראה. יש גיבורים ראשיים ויש משניים. יש דמויות רקע, ויש שמות עזר. ואין, כמעט לרוב, מעדות המזרח.
זה נשמע קטנוני נורא, אני יודעת. אבל הספרים מתארים מציאות כלשהי, והיא אמורה להיות אמינה, לפחות ברובה. קבלו נתון: למעלה מחמישים אחוז מהציבור החרדי, הוא יוצא אחת מעדות המזרח. ובספרים? בל יראה אמרתי, אבל לא בל ימצא. כי אם תחפשו, אתם תמצאו אותם, בהחלט. כי הלא גם בספרים יש צורך במזל, המנקה המרוקאית, הגרושה, כמובן, שמסוכסכת עם כל ילדיה. יש צורך בניסים בוזגלו, (שם אמיתי המופיע בספר, וכל פעם מחדש מזכיר לי את שמו של המלמד של אחי, רב נכבד ומוערך). שבטוח כי הוא המשיח. והתלמידה ה
תמנייה היא המופרעת של הכיתה, כי "החריף מבעיר אותה". (ציטוט אמתי, דרך אגב). ושני הפושעים התבררו בסוף, איך לא, כ'מזרחי' ו'יפרח'. ואיכשהו אני תמיד נזכרת בסיפור על שתי משפחות אליטות שהסתכסכו ביניהם, ומשפטים רבים בספר נאמרו בשפת האידיש מבלי שיזכו לתרגום, כיוון שספרדים הינם אנאלפביתיים, כידוע, ואינם קוראים ספרים אלו ואחרים, אז – בשביל מה?
אגב אורחא אני נזכרת, כי ה"חזון איש" זצוק"ל, הורה לתלמידיו ולשומעי לקחו להפסיק מלשוחח בשפת האידיש, כדי שעולי עדות המזרח לא ירגישו שונים ויקל עליהם להיקלט בארץ. מדהים לא?
כן, אני יודעת. המצב היום טוב לאין ערוך מפעם. ובכל זאת – לא מספיק. בכלל לא.
למה כשאת כותבת על דמות נדיבה, את לא נזכרת בגב' בן שמעון מהדלת ממול ששולחת לך כל ערב שבת ממעשי ידיה? למה ומדוע כשתשאלי כל סופרת מצויה היא תגיד לך ש- "החברות הכי טובות שלי הן ספרדיות", אבל בספר הן ושכמותן כמעט אינן מופיעות? יש לכם מושג איזו הרגשה פוגעת זו לקרא ספרים ולחוש כלא קיימים, וכקיימים אבל בתפקידים בזויים ושפלים?
למה, למען ה', הפכו יוצאי עדות המזרח שמסבבנו ל'שקופים'?
