כולנו יודעים את התשובה:
כי אף אחד מתוכנו לא מעז ללכת עם משקפי שמש.
וכשאין לכם כאלו - כואבות לכם העיניים. לא רק בשעה אחת, אלא לאורך כל היום. פשוט, לא?
בואו נדבר על זה רגע.
למה אנחנו לא אוהבים משקפי שמש? אפילו שונאים אותם? מתביישים בהם?
זה מוזר, באמת.
מישהו החליט משקפי שמש הם מחוץ לגדר, לא יראה ולא יימצא. ס'פאסט נישט כזה. געוואלד. אסור!
חרדי נורמטיבי, הגון וישר, כזה שהולך בתלם, לא חס וחלילה מקולקל או נצר למשפחה שהסבא של הסבא היה פעם דתי לאומי רחמנא ליצלן - לא יהין לעולם להימצא ברשות הרבים עם הבושה השחורה על אפו.
נשים חרדיות עוד איכשהו מרשות לעצמן. וויבער'ס חסרות כבוד. אבל גברים? לא ולא ולא ולא!
לא, רק לא זה בבקשה, ילל האברך לאדון אופטומטריסט. אני מוכן לעשות ניתוח לייזר שיעלה עוד אלפיים שקלים, רק ותר לי על חובת החבישה של המשקפיים בימים שלאחר מכן.
איש לא מעז.
ולא רק ראשי ישיבות בפונוביז' או חכמת שלמה או תורת מתיתיהו.
אפילו אברכים רגילים, כאלו שלומדים בכוללים בקראוונים במודיעין עילית וחיים בניסי ניסים ממלגה פתטית של אלפיים מאה שקלים בחודש וממשכורת מצומקת של שלושת אלפים שלוש מאות שהאשה מקבלת עבור מילויי מקום בסמינר אוהל יענטי.
כן, גם אותה שכבת אוכלוסיה - לא מרשה לעצמה להשתמש במשקפי השמש.
נו, תאמרו, אלו העוסקים בתורה. אבל העובדים לפרנסתם - וודאי מרשים לעצמם. מה, השמש מסנוורת. איה. אח. זה מציק.
לא היא!
גם בקרב אלו שיוצאים לשוק העבודה, אין בהם את אומץ הלב להסתובב עם משקפי השמש.
תשאלו:
מה אתה רוצה, נודניק. מה העניין. מי צריך בכלל משקפי שמש? למי הם חסרות?
שאלה טובה.
מזכיר לי סיפור נהדר על רבי יהושע העשיל מאפטא זצ"ל, שישב אל שולחן המטבח ואכל דייסה, בילדותו.
ודייסה, כמו שיודעים קוראינו דוברי האידיש, נקראת גם 'קאשע'.
טפח אביו על שכמו הצנום של הינוקא הממולח, ואמר בבידחותא: יהושעק'ה, מה התירוץ על ה'קאשע'?
נשא הילד עיניו ואמר: תיכף אגמור ואענה.
אכל, גמר, ואמר: עכשיו כבר אין 'קאשע'...
ומהמשל - לנמשל.
אחרי שפעם אחת, פעם אחת בלבד! תרכיבו על אפכם את משקפי השמש המביכים, לא תוכלו עוד לעולם להסירם מפניכם. הם ייצמדו לאפכם כמו פלומפה, כמו עלוקה לדם, כמו עיתונאי ללשון הרע, כמו כוס קפה לשולחן הבוס. קשר בל יינתק.
וכן - לנצח נצחים לא תצליחו ללכת עוד ברחובה של עיר בשעת צהרים קייצית לוהטת, כאשר עיניכם אינן מוגנות על ידי משקפי הזהב.
לא תצליחו, זהו, אתם מהמכורים.
כי באמת, הבעיה עם משקפי שמש, על יד על הלב - שהן ממכרות.
אחרי שפעם אחת מניחים אותם על האף, ורואים את העולם דרכם - כבר אי אפשר לסגת, אין שום דרך.
פתאום אפשר ללכת בצוהריים בלי למצמץ... בלי לסבול... ימות משיח של ממש.
ועכשיו הדרא קושיא לדוכתא.
אם המוצר הנ"ל כה מועיל, וכה מקסים, וכה משפר את איכות החיים, ולא קשור כלל למראה רחובי, אלא סתם קיבל סטיגמה מעליבה של 'ספאט נישט' - מדוע למען השם הוא מודר מציבורינו?
למה איש מאיתנו, איש נורמלי, לא איזה גייס חמישי או גייס לצבא הרשעים עם אייפון בגודל של שולחן - לא שובר את האופנה המטופשת?
אה?
*
ובזמן שאתם חושבים, הנה תגובה שכתב תלמיד חכם אחד שעבר על השורות לפניכם:
"נכון מאוד. עברתי כעת ניתוח להסרת משקפיים ואני חייב לצאת עם משקפי שמש, לא מסוגל לעשות את זה!
לי אישית אין בעיה (ביומיים הראשונים שלא הייתי מסוגל, כן הלכתי), אני לא יכול לעשות את זה לאשה ולילדים שלי..."
הבנתם?