הנושאים החמים
איך אני, אישה קטנה, חסרת ניסיון, עם מצבי רוח משתנים ומתחלפים, לפעמים עייפה ולפעמים רעבה, מסוגלת ויכולה לעשות דברים כאלו ענקיים?
איך אני יכולה להיות אחראית על גידול הילדים שקיבלתי במתנה, לקחת חלק ואחריות בשרשרת המפוארת של עם ישראל, איך אני יכולה לקחת על עצמי את העול שכרוך בהקמת משפחה?
אני?
איך אני יכולה לסמוך על עצמי? יש לי ביטחון במשהו?
מי יודע מה ילד יום...
בקושי להרים שיחת טלפון לבקש טובה ממשהו אני מסוגלת, את דפי הביטוח לאומי אני בכלל לא מצליחה לקרוא, כשהקטן עם חום אני נלחצת, ומקק קטן אחד יכול להבריח אותי קלומטר...
בכל בוקר, עם פקיחת העיניים אנחנו אומרות "מודה אני", אנחנו מודות להקב"ה על שהחזיר לנו את הנשמה.
אנחנו מלמדות את הקטנים גם, מיד בבוקר לאמר את המילים, התפילה, היקרה "שהחזרת בי נשמתי" ותוך כדי תפילה מודות להקב"ה שהחזיר לכל אחד מהצאצאים היקרים שלנו את נשמתו שלו. ומסיימות את התפילה הקצרצרה הזו במילים
"רבה אמונתך":
גדולה היא נאמנותך שאתה מחזיר לכל אחד את נשמתו שהפקיד אצלך. הקב"ה מידי יום עד מאה ועשרים בעז"ה מחזיר לך את הנשמה, יש לו אמונה בך!!
אמונה שאת מסוגלת לעמוד בתפקיד שהוא מטיל עליך, אמונה ביכולות האדירות שלך, הוא מאמין בך שלא תאכזבי.
הוא נותן לך כלים ותכונות שיעמדו לצידך למילוי התפקיד שלך, שעל אף שנראה לך אולי גדול ממדותייך – מותאם לך בדיוק!
בנופש, באחד הגינות ראיתי ילד משחק במתקנים השונים, כשהגיע לאחד המתקנים הוא צועק לאימו, שישבה על הספסל "אמא, אני לא יכול לעלות למתקן הזה" והאמא מהספסל, מסתכלת עליו ועל המתקן אליו הוא רוצה להגיע ואומרת לו:"אתה יכול חמוד, תעלה" אך הוא בשלו "אני לא יכול" האמא שמכירה את הילד ורואה שהמתקן ממש מותאם לגילו שוב אומרת לו: "אתה יכול, תנסה, תעלה, אני מסתכלת" והוא מרים עיניים לעבר המתקן, "אמא..." "כן חמוד, תעלה תעלה אתה יכול!" לאחר מילת עידוד נוספת הילד הרים את עצמו ועלה למתקן. אחרי שגילה שהוא "עשה את זה" ובכוחות עצמו הוא ממש נהנה והתנדנד בשמחה ובהנאה כשקול צחוקו מתגלגל למרחוק...
גם אנחנו, ביומיום שלנו, כשהכלים מתמלאים שוב ושוב, (איך הכיור מתמלא אם אני משתמשת בכל כך הרבה חד פעמי?!) כשהילדים דורשים את שלהם, את מנסה לארגן ולהתארגן ומשום מה את מרגישה כמו "וישר" של מכונית (מגב בשמשה הקדמית) מנגב את הגשם בצידו האחד של השמשה ומיד נוטפות הטיפות בצד השני, המגב חוזר לצד הראשון, והטיפות קופצות לצד השני...
בתוך הרגשת החוסר אונים, הקב"ה לצידך עומד ורואה : "כן ביתי, את יכולה, את מסוגלת!"
ומידי יום מחדש את מלמלת את ה"מודה אני"ומסיימת "רבה אמונתך" – כי האמונה של הקב"ה בך לא נגמרת!
פסי דבלינגר – הרצאות אנרגטיות לאימהות: 050-412792 <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>
איך אני יכולה להיות אחראית על גידול הילדים שקיבלתי במתנה, לקחת חלק ואחריות בשרשרת המפוארת של עם ישראל, איך אני יכולה לקחת על עצמי את העול שכרוך בהקמת משפחה?
אני?
איך אני יכולה לסמוך על עצמי? יש לי ביטחון במשהו?
מי יודע מה ילד יום...
בקושי להרים שיחת טלפון לבקש טובה ממשהו אני מסוגלת, את דפי הביטוח לאומי אני בכלל לא מצליחה לקרוא, כשהקטן עם חום אני נלחצת, ומקק קטן אחד יכול להבריח אותי קלומטר...
בכל בוקר, עם פקיחת העיניים אנחנו אומרות "מודה אני", אנחנו מודות להקב"ה על שהחזיר לנו את הנשמה.
אנחנו מלמדות את הקטנים גם, מיד בבוקר לאמר את המילים, התפילה, היקרה "שהחזרת בי נשמתי" ותוך כדי תפילה מודות להקב"ה שהחזיר לכל אחד מהצאצאים היקרים שלנו את נשמתו שלו. ומסיימות את התפילה הקצרצרה הזו במילים
"רבה אמונתך":
גדולה היא נאמנותך שאתה מחזיר לכל אחד את נשמתו שהפקיד אצלך. הקב"ה מידי יום עד מאה ועשרים בעז"ה מחזיר לך את הנשמה, יש לו אמונה בך!!
אמונה שאת מסוגלת לעמוד בתפקיד שהוא מטיל עליך, אמונה ביכולות האדירות שלך, הוא מאמין בך שלא תאכזבי.
הוא נותן לך כלים ותכונות שיעמדו לצידך למילוי התפקיד שלך, שעל אף שנראה לך אולי גדול ממדותייך – מותאם לך בדיוק!
בנופש, באחד הגינות ראיתי ילד משחק במתקנים השונים, כשהגיע לאחד המתקנים הוא צועק לאימו, שישבה על הספסל "אמא, אני לא יכול לעלות למתקן הזה" והאמא מהספסל, מסתכלת עליו ועל המתקן אליו הוא רוצה להגיע ואומרת לו:"אתה יכול חמוד, תעלה" אך הוא בשלו "אני לא יכול" האמא שמכירה את הילד ורואה שהמתקן ממש מותאם לגילו שוב אומרת לו: "אתה יכול, תנסה, תעלה, אני מסתכלת" והוא מרים עיניים לעבר המתקן, "אמא..." "כן חמוד, תעלה תעלה אתה יכול!" לאחר מילת עידוד נוספת הילד הרים את עצמו ועלה למתקן. אחרי שגילה שהוא "עשה את זה" ובכוחות עצמו הוא ממש נהנה והתנדנד בשמחה ובהנאה כשקול צחוקו מתגלגל למרחוק...
גם אנחנו, ביומיום שלנו, כשהכלים מתמלאים שוב ושוב, (איך הכיור מתמלא אם אני משתמשת בכל כך הרבה חד פעמי?!) כשהילדים דורשים את שלהם, את מנסה לארגן ולהתארגן ומשום מה את מרגישה כמו "וישר" של מכונית (מגב בשמשה הקדמית) מנגב את הגשם בצידו האחד של השמשה ומיד נוטפות הטיפות בצד השני, המגב חוזר לצד הראשון, והטיפות קופצות לצד השני...
בתוך הרגשת החוסר אונים, הקב"ה לצידך עומד ורואה : "כן ביתי, את יכולה, את מסוגלת!"
ומידי יום מחדש את מלמלת את ה"מודה אני"ומסיימת "רבה אמונתך" – כי האמונה של הקב"ה בך לא נגמרת!
פסי דבלינגר – הרצאות אנרגטיות לאימהות: 050-412792 <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>
