הנושאים החמים
אני גר בצפון. בכרמיאל. משמש כמורה, נשוי ואב לשישה בנים ובנות.
אנו תושבי כרמיאל חווים כבר מספר שבועות את הריצה למרחבים המוגנים, את רעש היירוטים החזקים, ובלילות אנו שומעים אפילו את הארטילריה הכבדה מגבול הצפון.
מבדיקה זריזה שעשיתי באתר פיקוד העורף, ממוצע האזעקות בכרמיאל הוא בערך אזעקה אחת ליומיים.
יותר מירושלים,
אבל פחות מהקריות, פחות מחיפה, והרבה הרבה פחות מצפת או מנהריה.
לא מאד מאד נורא.
אחד מהדברים המדהימים שקורים כאן לאחרונה אלו משפחות שנעלמו לגמרי מהעיר למשך כל תקופת החגים.
משפחות שלמות נסעו לקרוביהם במרכז הארץ להתארח וכרמיאל התרוקנה.
לא הצלחתי להבין את המהלך.
האם שווה לאנשים על משפחותיהם, להיות בגלות במשך כל כך הרבה ימים, לחיות על מזוודות, לישון לא במקום הטבעי, להתפלל עם קהילה זרה בימים נוראים ובחגים, להתארח בסוכה לא שלהם,
וכל זה כדי להימלט מהאזעקות שנשמעות כאן בממוצע אחת ליומיים?
אתמהה.
בשבת בראשית התחלתי לגשת לגולים שחזרו לעיר והתעניינתי במניעים שגרמו להם לצאת לגלות.
התשובה שחזרה בפי כולם היתה: יש לנו ילדים והילדים חווים את האזעקות בפחד ובחרדה גדולים.
רצינו שהם יהיו במקום לא מפחיד.
ששת הילדים שלי לא פוחדים באזעקות.
גם כשיש בומים חזקים מאד של יירוטים.
הם אולי טיפה מתכווצים או מתייראים, אבל צ'יק צ'אק חוזרים לשגרה.
כך גם הרבה מאד ילדי משפחות חבריי.
הפחד כמעט ולא קיים.
ישבתי עם עצמי וחשבתי.
האם הילדים שלי הם ילדים מיקום מקביל?
או שמא הילדים של אלה שעזבו את כרמיאל הם מיקום מקביל?
הלא כולם לומדים בבית ספר אחד ובחיידר אחד והולכים כולם לאותו גן ילדים.
מדוע חלק מהילדים אינם פוחדים ולוקחים את האזעקות באיזי,
ואילו חלקם האחר ירא כל כך עד כדי עדות כזו: "הבן שלי לא מסכים ללכת להתפנות לבדו".
מה קורה כאן?
את התשובה קיבלתי כשפגשתי חבר מרכסים שהתייעץ איתי בנוגע לבנו, וכך הוא מספר בלשונו:
"מאז שהתחילו האזעקות ברכסים בני בן הארבע לא מסכים לישון בחדרו וכל לילה הוא מצטרף לחדר השינה עם מזרון.
מה שלא עשינו לא עוזר,
הוא מסרב בתוקף להישאר בחדרו וכופה עלינו את נוכחותו בחדר השינה שלנו."
אני מכיר את חברי היטב ויודע שהוא לא אדם רגוע במיוחד.
לשאלתי האם הוא ואשתו פוחדים מהאזעקות, ענה לי שאשתו אמנם אינה פוחדת אבל הוא בכל פעם ששומע את סירנת האזעקה נופל לו הלב.
ואז התחלתי להבין.
פניתי לארבעה חברים שסיפרו לי על ילדיהם הפוחדים ושאלתי האם גם הם - הורי הילדים - פוחדים מאזעקות.
כפי שציפיתי, תשובת כולם היתה שהאב או האם של הילדים פוחדים מהאזעקות.
ההמשך כבר היה ברור מאליו אך בכל זאת הלכתי לברר.
פניתי אל ארבעה חברים שילדיהם אינם פוחדים, והתברר לי שההורים אינם פוחדים כלל.
כלומר, הילדים לא באמת פוחדים מהאזעקות,
הילדים עושים את מה שההורים משדרים להם.
הורה שמשדר פחד בבית, הילד שלו יפחד.
הורה שבטוח ורגוע, זה מה שהוא משדר לילדיו,
וילדיו יהיו רגועים ושקטים.
(ברור שיש גם יוצאים מן הכלל, ואינני מדבר אלא על הכלל)
בעולם הטיפול ההורי, מפורסמת התזה שילדים מתנהגים לפי מה שההורה משדר,
ולכן חלק גדול מהטיפול ההורי הוא על ההרגשות והתחושות של ההורים מול ילדיהם.
מסקנה: אם ילדיכם פוחדים מהאזעקות, סביר להניח שאתם גם פוחדים מהם ברמה כזו או אחרת.
לכן במקום להיבהל מהבהלה של הילדים, הרגיעו את עצמכם בדרך טובה,
ובעזרת ה' גם ילדיכם יהיו רגועים יותר.
הבהרה: אינני יועץ/מטפל/מאבחן וכל כתיבתי איננה אלא לעורר מחשבה ולהניע לפעולה.
אנו תושבי כרמיאל חווים כבר מספר שבועות את הריצה למרחבים המוגנים, את רעש היירוטים החזקים, ובלילות אנו שומעים אפילו את הארטילריה הכבדה מגבול הצפון.
מבדיקה זריזה שעשיתי באתר פיקוד העורף, ממוצע האזעקות בכרמיאל הוא בערך אזעקה אחת ליומיים.
יותר מירושלים,
אבל פחות מהקריות, פחות מחיפה, והרבה הרבה פחות מצפת או מנהריה.
לא מאד מאד נורא.
אחד מהדברים המדהימים שקורים כאן לאחרונה אלו משפחות שנעלמו לגמרי מהעיר למשך כל תקופת החגים.
משפחות שלמות נסעו לקרוביהם במרכז הארץ להתארח וכרמיאל התרוקנה.
לא הצלחתי להבין את המהלך.
האם שווה לאנשים על משפחותיהם, להיות בגלות במשך כל כך הרבה ימים, לחיות על מזוודות, לישון לא במקום הטבעי, להתפלל עם קהילה זרה בימים נוראים ובחגים, להתארח בסוכה לא שלהם,
וכל זה כדי להימלט מהאזעקות שנשמעות כאן בממוצע אחת ליומיים?
אתמהה.
בשבת בראשית התחלתי לגשת לגולים שחזרו לעיר והתעניינתי במניעים שגרמו להם לצאת לגלות.
התשובה שחזרה בפי כולם היתה: יש לנו ילדים והילדים חווים את האזעקות בפחד ובחרדה גדולים.
רצינו שהם יהיו במקום לא מפחיד.
ששת הילדים שלי לא פוחדים באזעקות.
גם כשיש בומים חזקים מאד של יירוטים.
הם אולי טיפה מתכווצים או מתייראים, אבל צ'יק צ'אק חוזרים לשגרה.
כך גם הרבה מאד ילדי משפחות חבריי.
הפחד כמעט ולא קיים.
ישבתי עם עצמי וחשבתי.
האם הילדים שלי הם ילדים מיקום מקביל?
או שמא הילדים של אלה שעזבו את כרמיאל הם מיקום מקביל?
הלא כולם לומדים בבית ספר אחד ובחיידר אחד והולכים כולם לאותו גן ילדים.
מדוע חלק מהילדים אינם פוחדים ולוקחים את האזעקות באיזי,
ואילו חלקם האחר ירא כל כך עד כדי עדות כזו: "הבן שלי לא מסכים ללכת להתפנות לבדו".
מה קורה כאן?
את התשובה קיבלתי כשפגשתי חבר מרכסים שהתייעץ איתי בנוגע לבנו, וכך הוא מספר בלשונו:
"מאז שהתחילו האזעקות ברכסים בני בן הארבע לא מסכים לישון בחדרו וכל לילה הוא מצטרף לחדר השינה עם מזרון.
מה שלא עשינו לא עוזר,
הוא מסרב בתוקף להישאר בחדרו וכופה עלינו את נוכחותו בחדר השינה שלנו."
אני מכיר את חברי היטב ויודע שהוא לא אדם רגוע במיוחד.
לשאלתי האם הוא ואשתו פוחדים מהאזעקות, ענה לי שאשתו אמנם אינה פוחדת אבל הוא בכל פעם ששומע את סירנת האזעקה נופל לו הלב.
ואז התחלתי להבין.
פניתי לארבעה חברים שסיפרו לי על ילדיהם הפוחדים ושאלתי האם גם הם - הורי הילדים - פוחדים מאזעקות.
כפי שציפיתי, תשובת כולם היתה שהאב או האם של הילדים פוחדים מהאזעקות.
ההמשך כבר היה ברור מאליו אך בכל זאת הלכתי לברר.
פניתי אל ארבעה חברים שילדיהם אינם פוחדים, והתברר לי שההורים אינם פוחדים כלל.
כלומר, הילדים לא באמת פוחדים מהאזעקות,
הילדים עושים את מה שההורים משדרים להם.
הורה שמשדר פחד בבית, הילד שלו יפחד.
הורה שבטוח ורגוע, זה מה שהוא משדר לילדיו,
וילדיו יהיו רגועים ושקטים.
(ברור שיש גם יוצאים מן הכלל, ואינני מדבר אלא על הכלל)
בעולם הטיפול ההורי, מפורסמת התזה שילדים מתנהגים לפי מה שההורה משדר,
ולכן חלק גדול מהטיפול ההורי הוא על ההרגשות והתחושות של ההורים מול ילדיהם.
מסקנה: אם ילדיכם פוחדים מהאזעקות, סביר להניח שאתם גם פוחדים מהם ברמה כזו או אחרת.
לכן במקום להיבהל מהבהלה של הילדים, הרגיעו את עצמכם בדרך טובה,
ובעזרת ה' גם ילדיכם יהיו רגועים יותר.
הבהרה: אינני יועץ/מטפל/מאבחן וכל כתיבתי איננה אלא לעורר מחשבה ולהניע לפעולה.
