הנושאים החמים
שרה מכונסת כפקעת רכה בכורסה בלובי של מעון ההורים. היא מחזיקה את כוס התה שהכינה לה גולדה. הרעד הזורם בוורידי ידיה בעת האחרונה מנחית אותה הישר אל הימים בהן רעדה נשמתה.
---
רק קילפו תפוחי אדמה.
רק ביצעו שליחויות בלילות.
רק שמרו על חבילות שונות.
רק נסחפו אחר להגם ולעגם.
רק הקלו ראש והקלילו המצוות.
אבל תוספת הלחם – לא הוסיפה ללימודם – ולא אושר לאימם.
-
ונודע לשרה מהכל. ושרה לא רצתה כלום.
תקוותם הגדולה התבדתה. שרה – הלכה - והתכווצה. הלכה והשתנתה. למצוערת ואבלה נהייתה.
ורוחות של תעניה ועניה. בכי ויללה. מילאו את חדרי ליבה על אידיליה שנקברה תחת גלי תהפוכות ההיסטוריה.
שרה בוכה. בוכה בלילות ומחרישה בימים. מחייכת ובוכה. מחבקת ובוכה. מלטפת ובוכה. ללא קול ובלי דמעות. ושום דבר לא מצליח להסיח את דעתה מהאסון. שלב שלב. טיפין טיפין. מחלחל וכובש האסון את ביתה ונחלתה, ומציץ אליה מכל פינה ובכל עין. ישועה אין. וליבה בוכה דם.
מה תענה לישראל בבא העת. מה תשיב לאב החשוב ר' שמואל גדליה.
- סמכו עליה.
היא מציירת את פגישתם. והינה תמונת דם ועפר. והיא פוכרת ידיה בצער וחרדה.
מה תענה ביום שיפגשו. ובאושר האיחוד הוא יביט בה ויביט בילדים. יביט בילדים ויביט בה. בעיניו החכמות והטובות. הוא ישתוק זמן מה לפני שישאל. ישראל - השקול - והמתון.
הוא יכווץ את מצחו ילעס קצות שפמו. ויביע את תמיהתו בקול מתנגן ושקט:
"שרה, מה קרה? למה לרובן כזו כיפה קטנה? ולמה מרדכי מדבר בחוצפה, ומה עושה יוסל הצדיק שלנו עם יצחק השכן שמתקרא היום צַחִי. שלא צח ולא נקי הוא ומעשיו שחורים משחור. ולמה זעליג מגיע לתפילה ונרדם על השולחן. האם הוא לא חש בטוב?".
ושרה לא תדע מה היה לה.
לשונה תדבק לחיכה.
ושתיקתה תהדהד ברעש גדול.
שרה אישה עדינה ושברירית. שנלחמת על נשמת ילדיה. מנסה להפיח חיי אלוקות בנפשם. בחום ואהבה. בנוחם וברוגע – ובעיקר - באמון ובביטחון שיבוא היום הגדול, והזריחה בוא תבוא. ותאיר באחת, את כל פינות האופל שמילאו חדרי לבבם.
והימים שתיקה. שתיקה של חוסר אונים, שתיקה של איפוק על מה שנעשה, ועל מה שלא נעשה. תהייה על מילים שנאמרו ושאלה על דיבורים שנבלעו. ייסורי מצפון ודומיה זועקת.
והלילות דמעות. דמעות של אש. השורפות את שרה טרם צאתם לחושך העולם. וניצבות כנד קפוא בינה לבין הילדים. ומנחם אין.
היא ממלאה את האוויר הדחוס עד חנק, במילות חום ונוחם. בלחישות משפרות, מדרבנות, ומעודדות. ואנחותיה משתרבבות מבין המילים. ללא הפוגה.
יבואו ימים ושרה לא תבין מהיכן נטלה את הכוחות למלחמה זו. היא היתה - המפקד – החיילים - הצבא - והאויבים.
ו- הם - לא מבינים מה היה לה. והאדישות מכה בה כפתיתי ברד קפואים וחדים.
זה התחיל:
"אמא, זה כלום. רק שליחות קטנה אחרי סדר שלישי. רק לשמור על חבילה בבוידם. רק לקלף שעתיים בשבוע תפוחי אדמה. זה שום דבר"
והיא ידעה והרגישה וליבה פרפר שזה רק – וזה הכל".
וזה המשיך:
"אמא, תשמחי. תשמחי שרוצים אותנו, שאנחנו חשובים להם". אומר רובן, גבוה, תמיר ושרירי.
"לא את כולם הם חומדים, אנו זריזים. בזכותך אמא, תמיד דאגת שננצל את הזמן שנהיה יעילים"
"אללי", בוכה שרה ומביטה בו בבעתה. "רצים לבאר שחת?"
"שא אמא, אל תדברי ככה." כך אומר זעליג.
זעליג העדין, התלמיד חכם של אמא. הילד שרץ לחטוף עוד דף גמרא ועוד משנה. ונרדם כשלחיו נושקת לדף הגמרא. ובבוקר הוא מלחש לאוזנה של אמא: "ליום השנה של אבא, אני עושה סיום" ועיניו בורקות בברק כוכבים. ופיו רוטט מהתרגשות ושמחה. ומראה פניו צח טהור זורח ומאיר. ושרה מאושרת.
ועכשיו הוא עומד, סיגריה בפיו. וכיפתו הקטנטנה מקפצת כגדי נטול עול על ראשו עטור השיער. עמידתו בטוחה ועזה, ופיו דברי הבל וריק, הלל ושבח, גיבוב שטויות וחיבוב אשפתות. ועיניו נוצצות באור זר וחשוך. ושרה אבלה.
"אמא, תשמחי, עכשיו יהיה לך עוד סוכר. עוד קמח. עוד אריג בד לחולצות לפסח" אומר לה יוסל.
יוסל הצדיק שלה. יוסל שרוצה רק לתמוך ולסייע ולשמח את כולם. הילד שמברך בקול – לאט - ובכוונה. יוסל שמתפלל תפילות קורעות רקיעים. ולומד במנגינת פלאים. ושרה מציצה בחשאי. שלא להפריע ולהפסיק פלא זה. שימשך לנצח.
וברגעים אלו הוא קורע את ליבה לפיסות פיסות של צער. הוא עוזר יוסל. בטח עוזר, עוזר ולא למעשים ראויים. "עוזר למלאך המוות" יוסקה הם קוראים לו. "פה, לא יפה"
"למה מלאך המוות, אמא? אולי משם תצמח לנו הישועה". "טפו. איזה מילים. אין אולי. יש ודאי. בורא העולם שומר עלינו. התורה שאתם לומדים היא המבטחת אותנו. זה ודאי ומוחלט וברור" ויוסל מרים גבה, מרים קול ולא לשמים. קול שאינו בוקע רקיעים. אלא יורד תהומות. ושרה מביטה סביבה ורואה רק חשיכה אולי הכל חלום רע. חלון לרע.
וגולדי הצדקת, הילדה של אבא. הילדה שממתינה לאבא על אדן החלון הרחב והגבוה. וכשהיא רואה אותו בקצה הרחוב נכנס לתוך הרחבה, היא רצה לפתוח לו את הדלת, ולטמון את ראשה בתוך החאלאט שלו, ולהריח את ריח הטבק בנשימה קולנית ארוכה. הילדה שמביטה על אבא מלמטה למעלה במבט מעריץ ושותק. בביישנות. בהתרגשות תמידית.
גולדי שמסוגלת לשבת שעות ולהסתכל על אבא בשעת לימודו, בפה פעור בעיניים בולטות בעיניים דולקות. ואבא מביט בה בעיניים רכות. הוא מחייך ועפעפיה נופלים בביישנות מטה.
הבוקר היא הביטה על אמא מלמעלה למטה.
היא רק אחראית על קילוף תפוחי האדמה. כדי שיהיה להם כח ל"כל התוכניות הגדולות".
ידיה שלובות, והשרוולים מקופלים. מוקפדים. כל שבוע נוסף קיפול. ועם כל קיפול הלכה נשמתה של גולדי והתקפלה פנימה בבושה. וקמט נוסף התקפל בפניה של שרה.
זיוה קוראות לה החברות, ולא זיו ולא הדר לה. פנה זיוה פנה הדרה. ופניה של שרה משחירות מצער. מנחם אין לה. להילחם לא לה.
ואספו הימים הדמעות והבכיות של שרה. החביאו אותן בין קפלי השעות והרגעים. לזיכרון למשמרת ולעת רצון בו יפתחו סדקים וחורים, פתחים ושערים, ודרכם יזרמו כל הדמעות, וישקו שדה לבב ילדיה עד תצמח גאולת נפשם.
זאת הבינה שרה לאחר הכל.
זאת מבינים אנו כיום.
מבינים הכל!
אבל עכשיו,
הסערה בעיצומה והיא סוחפת אל תוכה את כל המשאלות והתקוות. ומסתירה את האופק הרחב מעיניה של שרה.
ומעין כולנו ---
---
רק קילפו תפוחי אדמה.
רק ביצעו שליחויות בלילות.
רק שמרו על חבילות שונות.
רק נסחפו אחר להגם ולעגם.
רק הקלו ראש והקלילו המצוות.
אבל תוספת הלחם – לא הוסיפה ללימודם – ולא אושר לאימם.
-
ונודע לשרה מהכל. ושרה לא רצתה כלום.
תקוותם הגדולה התבדתה. שרה – הלכה - והתכווצה. הלכה והשתנתה. למצוערת ואבלה נהייתה.
ורוחות של תעניה ועניה. בכי ויללה. מילאו את חדרי ליבה על אידיליה שנקברה תחת גלי תהפוכות ההיסטוריה.
שרה בוכה. בוכה בלילות ומחרישה בימים. מחייכת ובוכה. מחבקת ובוכה. מלטפת ובוכה. ללא קול ובלי דמעות. ושום דבר לא מצליח להסיח את דעתה מהאסון. שלב שלב. טיפין טיפין. מחלחל וכובש האסון את ביתה ונחלתה, ומציץ אליה מכל פינה ובכל עין. ישועה אין. וליבה בוכה דם.
מה תענה לישראל בבא העת. מה תשיב לאב החשוב ר' שמואל גדליה.
- סמכו עליה.
היא מציירת את פגישתם. והינה תמונת דם ועפר. והיא פוכרת ידיה בצער וחרדה.
מה תענה ביום שיפגשו. ובאושר האיחוד הוא יביט בה ויביט בילדים. יביט בילדים ויביט בה. בעיניו החכמות והטובות. הוא ישתוק זמן מה לפני שישאל. ישראל - השקול - והמתון.
הוא יכווץ את מצחו ילעס קצות שפמו. ויביע את תמיהתו בקול מתנגן ושקט:
"שרה, מה קרה? למה לרובן כזו כיפה קטנה? ולמה מרדכי מדבר בחוצפה, ומה עושה יוסל הצדיק שלנו עם יצחק השכן שמתקרא היום צַחִי. שלא צח ולא נקי הוא ומעשיו שחורים משחור. ולמה זעליג מגיע לתפילה ונרדם על השולחן. האם הוא לא חש בטוב?".
ושרה לא תדע מה היה לה.
לשונה תדבק לחיכה.
ושתיקתה תהדהד ברעש גדול.
שרה אישה עדינה ושברירית. שנלחמת על נשמת ילדיה. מנסה להפיח חיי אלוקות בנפשם. בחום ואהבה. בנוחם וברוגע – ובעיקר - באמון ובביטחון שיבוא היום הגדול, והזריחה בוא תבוא. ותאיר באחת, את כל פינות האופל שמילאו חדרי לבבם.
והימים שתיקה. שתיקה של חוסר אונים, שתיקה של איפוק על מה שנעשה, ועל מה שלא נעשה. תהייה על מילים שנאמרו ושאלה על דיבורים שנבלעו. ייסורי מצפון ודומיה זועקת.
והלילות דמעות. דמעות של אש. השורפות את שרה טרם צאתם לחושך העולם. וניצבות כנד קפוא בינה לבין הילדים. ומנחם אין.
היא ממלאה את האוויר הדחוס עד חנק, במילות חום ונוחם. בלחישות משפרות, מדרבנות, ומעודדות. ואנחותיה משתרבבות מבין המילים. ללא הפוגה.
יבואו ימים ושרה לא תבין מהיכן נטלה את הכוחות למלחמה זו. היא היתה - המפקד – החיילים - הצבא - והאויבים.
ו- הם - לא מבינים מה היה לה. והאדישות מכה בה כפתיתי ברד קפואים וחדים.
זה התחיל:
"אמא, זה כלום. רק שליחות קטנה אחרי סדר שלישי. רק לשמור על חבילה בבוידם. רק לקלף שעתיים בשבוע תפוחי אדמה. זה שום דבר"
והיא ידעה והרגישה וליבה פרפר שזה רק – וזה הכל".
וזה המשיך:
"אמא, תשמחי. תשמחי שרוצים אותנו, שאנחנו חשובים להם". אומר רובן, גבוה, תמיר ושרירי.
"לא את כולם הם חומדים, אנו זריזים. בזכותך אמא, תמיד דאגת שננצל את הזמן שנהיה יעילים"
"אללי", בוכה שרה ומביטה בו בבעתה. "רצים לבאר שחת?"
"שא אמא, אל תדברי ככה." כך אומר זעליג.
זעליג העדין, התלמיד חכם של אמא. הילד שרץ לחטוף עוד דף גמרא ועוד משנה. ונרדם כשלחיו נושקת לדף הגמרא. ובבוקר הוא מלחש לאוזנה של אמא: "ליום השנה של אבא, אני עושה סיום" ועיניו בורקות בברק כוכבים. ופיו רוטט מהתרגשות ושמחה. ומראה פניו צח טהור זורח ומאיר. ושרה מאושרת.
ועכשיו הוא עומד, סיגריה בפיו. וכיפתו הקטנטנה מקפצת כגדי נטול עול על ראשו עטור השיער. עמידתו בטוחה ועזה, ופיו דברי הבל וריק, הלל ושבח, גיבוב שטויות וחיבוב אשפתות. ועיניו נוצצות באור זר וחשוך. ושרה אבלה.
"אמא, תשמחי, עכשיו יהיה לך עוד סוכר. עוד קמח. עוד אריג בד לחולצות לפסח" אומר לה יוסל.
יוסל הצדיק שלה. יוסל שרוצה רק לתמוך ולסייע ולשמח את כולם. הילד שמברך בקול – לאט - ובכוונה. יוסל שמתפלל תפילות קורעות רקיעים. ולומד במנגינת פלאים. ושרה מציצה בחשאי. שלא להפריע ולהפסיק פלא זה. שימשך לנצח.
וברגעים אלו הוא קורע את ליבה לפיסות פיסות של צער. הוא עוזר יוסל. בטח עוזר, עוזר ולא למעשים ראויים. "עוזר למלאך המוות" יוסקה הם קוראים לו. "פה, לא יפה"
"למה מלאך המוות, אמא? אולי משם תצמח לנו הישועה". "טפו. איזה מילים. אין אולי. יש ודאי. בורא העולם שומר עלינו. התורה שאתם לומדים היא המבטחת אותנו. זה ודאי ומוחלט וברור" ויוסל מרים גבה, מרים קול ולא לשמים. קול שאינו בוקע רקיעים. אלא יורד תהומות. ושרה מביטה סביבה ורואה רק חשיכה אולי הכל חלום רע. חלון לרע.
וגולדי הצדקת, הילדה של אבא. הילדה שממתינה לאבא על אדן החלון הרחב והגבוה. וכשהיא רואה אותו בקצה הרחוב נכנס לתוך הרחבה, היא רצה לפתוח לו את הדלת, ולטמון את ראשה בתוך החאלאט שלו, ולהריח את ריח הטבק בנשימה קולנית ארוכה. הילדה שמביטה על אבא מלמטה למעלה במבט מעריץ ושותק. בביישנות. בהתרגשות תמידית.
גולדי שמסוגלת לשבת שעות ולהסתכל על אבא בשעת לימודו, בפה פעור בעיניים בולטות בעיניים דולקות. ואבא מביט בה בעיניים רכות. הוא מחייך ועפעפיה נופלים בביישנות מטה.
הבוקר היא הביטה על אמא מלמעלה למטה.
היא רק אחראית על קילוף תפוחי האדמה. כדי שיהיה להם כח ל"כל התוכניות הגדולות".
ידיה שלובות, והשרוולים מקופלים. מוקפדים. כל שבוע נוסף קיפול. ועם כל קיפול הלכה נשמתה של גולדי והתקפלה פנימה בבושה. וקמט נוסף התקפל בפניה של שרה.
זיוה קוראות לה החברות, ולא זיו ולא הדר לה. פנה זיוה פנה הדרה. ופניה של שרה משחירות מצער. מנחם אין לה. להילחם לא לה.
ואספו הימים הדמעות והבכיות של שרה. החביאו אותן בין קפלי השעות והרגעים. לזיכרון למשמרת ולעת רצון בו יפתחו סדקים וחורים, פתחים ושערים, ודרכם יזרמו כל הדמעות, וישקו שדה לבב ילדיה עד תצמח גאולת נפשם.
זאת הבינה שרה לאחר הכל.
זאת מבינים אנו כיום.
מבינים הכל!
אבל עכשיו,
הסערה בעיצומה והיא סוחפת אל תוכה את כל המשאלות והתקוות. ומסתירה את האופק הרחב מעיניה של שרה.
ומעין כולנו ---
