corona-5035180_1920.jpg

כולנו נמצאים כעת בתקופה לא פשוטה כלל, תקופת הקורונה, הקושי שבחוסר הוודאות והשאלה של מה יהיה, ומתי זה יסתיים מטרידה הורים רבים, ומערימה קשיים וחששות שבלאו הכי כבר קיימים בעקבות הנגיף.

אימהות רבות שואלות את עצמן כיצד להגיב מול החרדה שעולה, אם גם את חרֵדה בעקבות החרדה שעולה אני ממליצה לך בחום להמשיך לקרוא את המאמר שלפנייך.

פעמים רבות עולה התחושה כי הדרך היעילה ביותר להילחם בחרדה היא בהשבת מלחמה.

בעקבות מעמדך בבית טבעי מאד ששאלות רבות הופנו אלייך ממגוון רחב של רמות וגילאים, ועל כן את מחליטה לעשות סדר.

ואז זה נראה (או בעצם נשמע) כך:

את נעמדת במרכז הבית (והמחמירה נעמדת על כיסא) וקוראת בקול גדול:

"הקשיבו, הקשיבו ילדים יקרים: כאן בבית לא מפחדים!

כי אין כלל ממה לפחד והכל יסתדר!

ואת ממשיכה בניגון מיוחד (שהלחנת באותו הרגע) "את הפחד נגרש, ונשרוף אותו באש".

אחרי שאת חוזרת על כך מספר פעמים משמעותיות (לא כאן המקום לפרט), את יורדת מעם הכיסא או זזה ממרכז הבית ופונה בסיפוק למטבח להמשך עיסוקייך, אך תחושת הסיפוק אינה אורכת זמן רב, כשילדך בין ה-4 קורא מעם החדר לעזרה דחופה להחלפת בגדיו, בעקבות פספוס בפעם ה...




בדרך לחדרו כשמחשבותיך עדין עסוקות בהכרזה המוצלחת שהייתה מקודם, את מגלה את בת ה-7 יושבת על הספה כשאצבעה טחובה בתוך פיה כדיירת קבע, שוכחת את כל המאמצים שהושקעו על מנת להרחיקה מהשטח.

מתלבטת אם לכעוס או להעיר בעדינות, כשברקע את שומעת את הדי המריבה שעולים מחדר הבנות על עניין שנמצא כרגע ברומו של עולם...

אף פעם לא לקחה לך הדרך מהמטבח לחדר הילדים כל כך הרבה זמן....

האם יש קשר בין ההכרזה החגיגית של מקודם לכל ההפתעות החדשות שבאו בעקבות כך..?!


כמטפלת רגשית ומרצה בתחום אשמח לתת מבט מקצועי על ההתייחסות הנכונה בנושא.

אמא יקרה, וודאי אם קראת עד כאן פנייך העלו חיוך לנוכח התיאור. חיוך זה מוצדק הוא בהחלט. כמובן שאין הדברים פועלים בדיוק כך. התיאור הנ"ל בא להקצין את המציאות, ובכל אופן מה כן אמתי בכל זה.

כאשר קיימת מציאות שמעוררת חששות, ואולי אף פחד וחרדה, חשוב להתנהל נכון, כיצד נוכל לוודא כאימהות האם הפחד שזיהינו אצל ילדנו היא ברמת הנורמה, או האם יש כאן סימפטום שאמור להדליק אצלנו נורה.

ובמידה וקיימת חרדה מוגזמת מה בכל אופן ניתן לעשות כדי לאזן את המצב?.

אם מעניין אותך להעמיק ולדעת מהי בעצם חרדה, ומה ניתן לעשות שתהיה במגמת ירידה את מוזמנת להמשיך לקרוא.

חרדה הנה עוררות יתר של מערכת העצבים, אשר נגרמת על ידי רגשות מודחקים. הסימפטומים שמראים כי יש חרדה הם רבים. נפרט חלק מהם.
(כמובן שחרדה אינה מחייבת את כל הסימפטומים!).

רעד, תשישות, נשימות מהירות, הזעה, דפיקות לב, הפרעות בשינה, יובש בפה, ערפול, כאבי ראש, סחרחורת, צורך דחוף וחריג לשירותים, דאגה לעתיד, דריכות, חוסר ריכוז וכו'.

כאשר אנו מתחילים לגלות כי בסביבתנו קיימים הסימפטומים הללו, חשוב להיות מודעים לכך, חבל לחכות שהקטן יתחיל לפספס, ובת ה-7 תתחיל למצוץ אצבע.

במידה והחרדה ברמה סבירה ניתן פעמים רבות להשתלט על כך לבד.

oekaki-2009817_1920.jpg

עם ילדים – חשוב לדבר על מה שמרגישים ומומלץ ליצור זאת בחומרים מגוונים, עצם העברת הפחד המופשט לביטוי על ידי אמנות, ואחר כך שיחה על כך עם מבוגר רגוע ואמפתי, יוצרת חוויה של שחרור ושליטה.

ככל שהשיח הרגשי יהיה פתוח ומדובר, זה יקל שהנושא יהיה משוחרר הרבה יותר. חשוב שהילד יקבל את המידע על המצב ממקורות מוסמכים ומותאמים לרמתו ולגילו.

(זכרי: ילד ערני וסקרן שלא מקבל תשובות, ישיג אותם לבד בדרך כלל, כמו כן חשוב לשים לב לשמור עליו שלא ייחשף לרשת).

שיח רגשי על דברים שמטרידים תמיד עוזר ומשחרר בכל גיל, ולכן גם אם את מרגישה חרדה בעקבות המצב (לגיטימי בהחלט), מצאי את האנשים הקרובים והמתאימים בשבילך על מנת לשתף ולשוחח אתם על רגשותיך – זאת לא לשון הלצה, זאת בהחלט המלצה!

(זכרי: רגשות מפוצצים בסוף מציפים).

אם את מרגישה כי את ממוקדת כל הזמן במחשבות על המצב, נסי פשוט לשנות את המיקוד, חשוב לנסות לשמור על שגרת חיים ככל האפשר (זוכרת עדיין מהי שגרה?). וכן לנסות לנצל את הזמן לביצוע משימות הנותנות הנאה וסיפוק, (זוכרת את החלום לארגן את תמונות החלאק'ה של בן החמש, וללמד את בת העשר לקפל סוף סוף כביסה, ולעשות סתם כך שיחה אחת מוצלחת, ב-נ-ח-ת!...)

דבר נוסף שמסייע היא פעילות ספורטיבית. יש בכך יתרון נפלא (מלבד התעסוקה והוצאת המרץ בצורה מבוקרת...), הוא גורם להעלאת הורמון הדופמין במוח, דבר שמשפר את מצב הרוח!

(נראה לי שרק לשמוע שיש משהו שיכול לשפר את מצב הרוח ייתן לך כבר כוח).

סיכמנו,

כמה שפחות מתח!

בהצלחה רבה בשטח!