ידיד נפש

רעיון הזוי במוחי מבצבץ -
אספר לחבר? הרי מצחוק יתפוצץ!
אגנוז אותו לנצח, ודי!
כלל לא מתלבט או מסתפק מדי.
כעבור שנה בראש כותרות העיתון -
מככב לו מי? אם לא הרעיון!
לא, לא אני גרפתי הון, כי אם החבר -
זה שלו התביישתי לספר...
ומאז יודע אני ברורות -
טובה הבושה רק לעבירות!

. . .
הזוכה המאושרת בשיר/ ברכה/ כתב חידה- לפי הזמנה היא: צביה CPA.

חבר מחבר

רעיון חדש עופף לשמואל בראשו. הבחור החליט בעיצומם של שלושת השבועות לצאת לדרג'ה. את האמת היא ידעה, שבאטמוספרה בה הוא משייט אין דרג'ה, אבל כנראה שמישהו מחבריו בישיבה חיפש חברותא לטיול, והוא ניסה לצורך העניין לתלוש את שמואל מהחלל כדי שיתלווה אליו.

היא ממש לא תכננה לאפשר לו את זה, ממש לא. היא החליטה להיות ברורה ונחרצת, ולהסביר לו את ה'לא' בצורה שלא משתמעת לשתי פנים. לצורך כך הגביהה מעט את קולה, ופתחה במונולוג נחרץ, שעל אף העידנא דריתחא לא נעדרה ממנו העגה המורתית הנודעה שלה.

'שמואל לא! אתה שומע? לא!! אני לחלוטין לא מסכימה! ראשית כל, כעת אמצע הזמן. ב', זהו מסלול מסוכן ביותר, ג', צפוי חמסין בימים הקרובים, ובפרט בדרום, וד', ומעל הכל, שלושת השבועות אינן זמן לבילויים, ובמיוחד שזהו זמן סכנה! לא אאפשר לך בשום פנים ואופן, נקודה, סוף פסוק!

• • •

כל הלילה היא לא עצמה עין, הבינה שהמקרה אבוד. כמעט והיא הרימה טלפון למשגיח שימנע אותו מהצעד, רק שלא רצתה לערער את מעמדו הירוד בלאו הכי בעיני צוות הישיבה. ברבע לשמונה בבוקר לפני שיצאה אל הסמינר, היא ניסתה להשיג אותו, אך לשווא, הבחור היה עסוק באגירת כוחות למסע. לא הייתה לה ברירה אלא לצאת לעבודתה בלב כבד וחושש.

מנהל הסמינר לא ראה בעין יפה את העובדה שמורות תגענה לסמינר עם טלפון נייד, ולכן אפילו היום היא נמנעה לקחת את הפלאפון איתה. אבל ברגע שרק הגיעה הביתה שעטה היישר אל הטלפון לראות אם שמואל התקשר.

הצג בישר שבנה 'טרח' להתקשר פעמיים, ולהשאיר תא קולי. הוא הודיע בתא הקולי שהוא יוצא, ושיהיה יום טוב. יום טוב, היא הרהרה, לאיזה מין 'יום טוב' הוא דאג לי...

נחמתה היחידה הייתה שיחת הטלפון שציפתה ששמואל יתקשר אליה בערב, ויבשר לה שהוא בדרך לישיבה. או אז תוכל סוף סוף לנשום לרווחה, ואולי גם לבוא איתו חשבון.

• • •

אבל הנחמה בוששה מלבוא.

במסלול עצמו אין כמעט קליטה - ידעה, ולכן נמנעה מלהתקשר אליו עד אחר הצהריים, אבל כשהגיעה השעה שש בערב והשיחה המיוחלת בוששה מלבוא, היא החלה להגביר את קצב ניסיונות החיוג ככל שרק חלף הזמן.

כשהחשיכה שררה בחוץ, התקשרה אל המשטרה. היא סיפרה שבנה נכנס לדרג'ה הבוקר ועוד לא יצר קשר. המשטרה קישרה אתה עם יחידת החילוץ מגילות, שם נאמר לה שכעיקרון הנוהל הוא המתנה עד לאור ראשון, משום שכמעט ולא ניתן לפעול במקום בחשיכה. 'זה לא שייך' היא פרצה בבכי, 'הבחור מסוגל לנסות לחלץ את עצמו לבד, הוא לא מקורקע', זעקה. הדובר מצדו השני של הקו שתק לרגע, ולאחר מכן השיב שהוא יתייעץ ויחזור אליה בהקדם.

רק כעבור דקות ארוכות שנדמו בעיניה כנצח, צלצל הטלפון שוב. היה זה מפקד היחידה, שאמר שלאור המקרה המיוחד הם ינסו לעשות משהו, אבל הם לא יכולים הרבה. רק להיכנס לאור פנסים למקטעים מסוימים של הוואדי, ולערוך סריקות כלליות במסוק מגובה רב יחסית. הוא נתן לה את מספר הטלפון שלו, והבטיח שיעדכן אותה בכל התפתחות.

כל לילות יום הכיפורים שעברו עליה עד היום, לא דמו לדקה בודדת בלילה זה. היא ישבה ואמרה תהילים שנהפכו עד מהרה לעיסת נייר דביקה ומלוחה.

• • •

בשלוש וחצי צלצל הטלפון.

היא הרימה במהירות את השפופרת, אפילו לא הספיקה לראות מי המחייג.

'מה נשמע אמא?!'.

'שמואל!' היא כמעט התעלפה, 'איפה הם מצאו אותך?!'.

היא אהבה את הרעיון שנתנו לו להתקשר אליה, לפני שהטלפון שלהם היה גורם ללב שלה לקרוס מאימה, אבל שמואל כנראה פחות אהב.

'מי זה הם?!', שאל.

'הם לא אמרו לך מי הם?!'.

'לא, אני לבד בחדר'.

'אתה בבית חולים?!'.

'אמא את מרגישה טוב?! הערתי אותך באמצע חלום?!'.

'איפה אתה, שמואל?!'

'מ'זתומרת איפה אני?! בחדר בישיבה!'.

'כבר הם החזירו אותך מהדרום?!'.

'אה, לא נסעתי בסוף, הייתי עייף'.

הכל התפרץ לה פתאום בבום על קולי. היא התחילה לצחוק ולבכות, לשאוג ולילל, לצעוק וללחוש, תוך שהיא שוכחת לגמרי את הטון המורתי המוקפד.

לא היה לה זמן מיותר. היא הסבירה לשמואל איך שהוא הפך חצי מדינה על הרגלים, ושברגע זה מסוקים חגים בשמי מדבר יהודה בחיפושים אחריו, ושבמקביל מתנדבים של יחידת החילוץ סורקים כל מטר בוואדי, ומיהרה להתקשר למפקד היחידה.

'תחנכי את הילד שלך', נאנח המפקד. היא נאלצה להסביר לו שהיא מנסה כבר עשרים שנה כמעט, וזה לא בדיוק הולך, התנצלה והודתה, והבטיחה שגם שמואל יתקשר להודות ולהתנצל.

באמצע השיחה דנדנו לה צלילי ממתינה. עכשיו כשסיימה את השיחה עם מפקד היחידה בדקה מי המתקשר, וגילתה שזה שמואל, לא יאומן. היא חזרה אליו, וגילתה שהלא יאומן הפך ללא יאומן בכלל. הוא התנצל מיוזמתו! מי גילה לו שיש דבר כזה שנקרא 'התנצלות' בכלל?!

אבל הכל היה משתלם.

הפדיחה האיומה, שכמובן פרשה לה כנפיים, גרמה לשמואל להרהר קצת במשמעות החיים. משהו השתנה בו מאז. אי אפשר היה לפספס.

היא... היא... היא... לא צרם לכם?! מי זו ה'היא'? איך קוראים לה?!
התשובה לא מופיעה בתוך הסיפור. המקור בו התשובה נמצאת - כן. כל הפרטים על המקום מופיעים בקטע אחד מתוך הסיפור.

חפשו אותו!

• • •

יש לי מושג!

היום נבאר שתי מילים, שהן בעצם מה שאנחנו עושים כרגע.

1. סמנטיקה.
2. אטימולוגיה.

סמנטיקה - היא חקר משמעותן של המילים. בהגדרה המקצועית זה נקרא 'היחס בין המסמן למסומן', כאשר המילה היא ה'מסמן' והמשמעות היא ה'מסומן'.

אטימולוגיה - פירושה חקר שורשן ומקורותיהן של המילים. כגון: מאיזו שפה הגיעו, מאיזו מילה היא נגזרה, ואיך וכיצד היא התפתחה. בעברית אומרים אטימולוגיה - גִּזָּרוֹן.

  • תודה
Reactions: חלוש, neomy21, שלום053 ועוד 23 משתמשים