הנושאים החמים
בשיעור הראשון שלנו, כשרק התחלנו ללמוד פסיכותרפיה, ישבנו במעגל וכל אחת התבקשה לספר למה היא בחרה במקצוע.
'כי אני אוהבת לעזור לאנשים'
'כי תמיד הרגשתי שאני מבינה אנשים'
'כי התלמידות שלי תמיד באות להתייעץ אתי ולשפוך את הלב ואני רוצה לדעת איך לעזור להן ולא לטעות'
'כי זה משהו שאני עושה ממילא אז החלטתי לקבל גם כלים מקצועיים'
התשובות היו צפויות ושבלוניות כל כך וכשתורי הגיע לא העזתי לומר את מה שבאמת חשבתי.
'כי אין מקום מסתורי ומרתק ומסועף ומרגש יותר מנפש האדם', זה מה שהייתי אומרת. 'וכל כך הרבה סודות ולפעמים, יותר מלפעמים בעצם, בתוך סבך הרגשות והריגושים והמאורעות והתגובות למאורעות אנחנו הולכים לאיבוד, ונופלים, ונחבטים, ונפצעים, מתרסקים, מתייאשים אפילו.
ולפעמים, מישהו שמגיע מן החוץ יכול להושיט לנו יד, להקים אותנו בזהירות מהאדמה הלחה, לחבוש בזהירות את הפצעים המדממים שלנו, לסלק את הקוצים השורטים ואת הענפים שמתקילים אותנו ללא רחם, ולהראות לנו את הדרך, את שביל הגישה החוצה. מישהו מבחוץ יכול להאיר לנו את הדרך, להזכיר לנו את כל הדברים הטובים שלנו ששכחנו, את מי באמת אנחנו, את כל מה שאיבדנו בדרך. שם, במקום הזה אני רוצה להיות.'
אז לא, לא אמרתי שום דבר מאלה. כמו כולם סיפרתי על הסיפוק שבהענקה, על יכולת ההקשבה, על הרצון להיטיב. וכמו כולם קיבלתי את הנהוני הראש והחיוכים הצפויים.
לא התחרטתי, אבל כשהשיעור הסתיים, תהיתי ביני לביני אם ייתכן שבמעגל הנשים היו עוד כמה שכמוני, לא העזו לומר את מה שהרגישו באמת.
בכל זה אני נזכרת כשאני ממתינה לפגישה הבאה עם פנינה. הלב שלי מתכווץ כשאני חושבת על כמה גדול יכול להיות המרחק בין הרצון למעשה, בין מה שאנו מרגישים בפנים למה שאנו מעזים או מצליחים להראות בחוץ. בין מה שאנו משתוקקים כל כך להיות, לעשות, לבין הבבואה החיוורת שמתגלית בסופו של דבר.
בסוף הפגישה הקודמת ביקשתי ממנה להסביר לי למה היא מתכוונת כשהיא אומרת שהיא רוצה להיות אימא טובה.
קוצר רוח התגנב לקולה. "מגע, נשיקות, חיבוקים, אמרתי לך. לשיר להם, לצחוק אתם, לשמוח אתם, להיות נוכחת בחיים שלהם. רוצה שיחכו להגיע כבר הביתה כדי לספר לי על החברה שפגעה בהם, על הציון הנמוך והלא הוגן שהם קבלו.
רוצה לחכות לזמן המשותף שלנו ביחד ולא לצנוח בהקלה אחרי כיבוי האורות. ללטף להם את השיער כשהם שוכבים רחוצים בלילה. בעצם לא, ללטף להם את השיער גם כשהוא דביק מתערובת של חול וזיעה, גם אם הם מרחו עליו שאריות של ארטיק לפני שתי דקות, גם אם רגע קודם הם גירדו אותו במרץ.
"רוצה... עזבי", היא השתתקה פתאום. "אם נמשיך כך הרשימה שלי לא תיגמר אף פעם. אם את באמת רוצה לדעת אז אענה לך באמת: שכל החיים שלהם, כל החיים, ברגעים המופלאים, בהצלחות הכבירות, בהישגים, באושר, בשמחה. וגם בשעות הכי קשות, ברגעים האפלים של הייאוש והכישלונות והחידלון, בזמנים שהכול ייראה סופי וחסר תקווה. באלה וגם באלה, בכל מצב, כשהם ישאלו את עצמם- את מי אני הכי רוצה לידי עכשיו, מי באמת צריך להיות כאן. התשובה תהיה תמיד.
אימא"
*
- "סיפרת לי", אני פותחת בזהירות אחרי שהיא מתיישבת, "על האימא הטובה שאת רוצה להיות והאימא המזניחה שאת".
-"אמת"
-"אני רוצה להכיר אותן קצת, אפשר?"
-"להכיר את מי?" פנינה מתבלבלת לרגע.
-"בפעם הקודמת, כשדיברת, שמעתי אותך מתארת שתי דמויות. פנינה המזניחה ופנינה האימא הטובה, הבנתי נכון?"
-"נכון". ניכר מהמבט שלה שהיא לא ממש מבינה לאן אני חותרת.
-"תראי, כשהגעת בפעם שעברה הצגת את עצמך כאימא מזניחה, וגם הצגת לי שורה של הוכחות, די משכנעות יש לומר, שאת אכן כזו. מצד שני, סיפרת גם על החלום שלך, החלום של האימא הטובה, הנוכחת. האם אפשר לומר שיש כמה קולות בתוכך, כמה חלקים?"
-"על מה את מדברת? עוד רגע תאמרי שיש לי..."
-"פיצול אישיות". אני משלימה את המשפט שלה. "לא, ממש לא. אני מדברת על תופעה כלל אנושית שכולנו פוגשים בה. כל אחד מאתנו מרגיש לפעמים שקיימים בו כמה רצונות או התנגשויות בין עניינים שונים. כשאנחנו אומרים: 'התחולל בתוכי ויכוח', אנחנו מתכוונים לתאר מצב בו הרגשנו שהיו בתוכי לפחות שניים שהיה להם מה לומר. אפילו ביטוי כמו: אמרתי לעצמי ש... בעצם מגלה שאני מדברת עם עצמי, כלומר, שוב, שיש כאן כמה שנמצאים בפנים".
היא לא מבינה עדיין פנינה, אני מרגישה בזה ולכן אני ממשיכה.
-"כשאת מספרת על החלומות שלך, הם שם. הדמות הזאת של האימא המסורה קיימת, אחרת לא היית יכולה לספר לי עליה. האימא המזניחה, גם היא קיימת כמובן, אותה את מכירה מצוין, בגללה הגעת בכלל לטיפול, לבקש עזרה".
-"מה בעצם את מנסה לומר לי? אז בסדר, אז יש שני קולות, שני חלקים, שתי אימהות. איך המידע הזה עוזר לי? מה אני אמורה לעשות אתו בדיוק?"
-"סבלנות. לאט לאט. צריך להבין קצת במה מדובר, אחר כך להתקדם".
-"זה מוזר קצת מה שאת אומרת, כי את פנינה המזניחה אני מכירה מצוין. זאת אני, לגמרי. אבל פנינה המסורה זה כבר סיפור אחר. בתחילה היא הייתה רק פנטזיה, חלום שלא מתגשם. אבל מניסיונך, גם את יודעת בטח- פנטזיות שלא מתגשמות סופן להפוך לסיוט. והיא לא אני, פנינה המסורה, בפירוש לא!! הלא אם היא הייתה- לא הייתי מגיעה אלייך, לכאן!"
-"בפירוש כן!" אני מחזירה לה. "גם אם היא דמות מהחלומות",
-"או מהסיוטים", היא מתקנת אותי.
-"שיהיה. גם אם היא משם, היא שלך, היא חלק ממך. היא חייבת להיות כזאת, אחרת היא פשוט לא הייתה. היא הרי דמות שקיימת בתוכך.
"את יודעת מה פנינה", אני מציעה, "חבל על הזמן. אני מאמינה ב'להרגיש את' הרבה יותר מאשר 'לדבר על'. אז בואי, במקום לנסות להבין, ננסה להרגיש, לבדוק, להכיר את הדמויות. הדמות של פנינה המסורה, את יכולה לראות אותה בעיני רוחך?"
פנינה משפילה מבט, קולה נעשה אטי. "בעיני רוחי, לראות אותה? כן, יכולה".
-"יכולה להושיב אותה בחדר איפשהו?"
-"מה???!!!"
-"פה עושים לפעמים דברים מוזרים, סליחה ששכחתי להודיע לך. בואי נפריד אותך לזמן קצר מפנינה המסורה. ניתן לה במה משל עצמה. אם היא הייתה למשל נכנסת לכאן לחדר, איפה היא הייתה בוחרת להתמקם?"
פנינה מרוכזת כולה, משתתקת. "מאחורי", היא אומרת לבסוף, "מתחבאת כאן, מאחורי הכיסא".
-"עומדת? יושבת?" אני מבררת.
-"עומדת. עומדת שמוטת כתפיים, ראש מושפל, כמו ילדה נזופה בחדר המנהלת".
-"כי למה?"
-"למה? היא מתביישת, היא כל כך מתביישת".
-"את רוצה להסתובב ולהסתכל בה?"
היא קופצת כאילו הצעתי לה הצעה מגונה ממש. "לא! מה פתאום? היא רוצה למות מבושה, היא לא מסוגלת שמישהו יסתכל עליה. בקושי הסכימה להיכנס".
-"איך היא מרגישה כאן בחדר?"
-"אמרתי לך, מתביישת. מתביישת שהיא נמצאת שם מאחורה, חבויה, ואף אחד לא מכיר אותה בעצם".
-"מתביישת שהיא מתחבאת?"
-"לגמרי. מתביישת שבמקום לשבת כאן, על הכורסא, לתפוס את המקום הראוי לה, היא נתנה למזניחה הזאת להשתלט. חוץ ממני אף אחד לא מכיר אותה, לא יודע על קיומה בכלל. שפחה כי תירש גבירתה, זה מה שהיא מרגישה".
-"היא רוצה לומר משהו, לדבר?"
פנינה שוב משתתקת ואז, בפעם הראשונה מאז שהכרנו היא נושאת אלי עיניים מלאות דמעות. "היא רוצה, כן, מאד. אבל כל מה שהיא מצליחה להוציא מהפה זה רק בכי".
'כי אני אוהבת לעזור לאנשים'
'כי תמיד הרגשתי שאני מבינה אנשים'
'כי התלמידות שלי תמיד באות להתייעץ אתי ולשפוך את הלב ואני רוצה לדעת איך לעזור להן ולא לטעות'
'כי זה משהו שאני עושה ממילא אז החלטתי לקבל גם כלים מקצועיים'
התשובות היו צפויות ושבלוניות כל כך וכשתורי הגיע לא העזתי לומר את מה שבאמת חשבתי.
'כי אין מקום מסתורי ומרתק ומסועף ומרגש יותר מנפש האדם', זה מה שהייתי אומרת. 'וכל כך הרבה סודות ולפעמים, יותר מלפעמים בעצם, בתוך סבך הרגשות והריגושים והמאורעות והתגובות למאורעות אנחנו הולכים לאיבוד, ונופלים, ונחבטים, ונפצעים, מתרסקים, מתייאשים אפילו.
ולפעמים, מישהו שמגיע מן החוץ יכול להושיט לנו יד, להקים אותנו בזהירות מהאדמה הלחה, לחבוש בזהירות את הפצעים המדממים שלנו, לסלק את הקוצים השורטים ואת הענפים שמתקילים אותנו ללא רחם, ולהראות לנו את הדרך, את שביל הגישה החוצה. מישהו מבחוץ יכול להאיר לנו את הדרך, להזכיר לנו את כל הדברים הטובים שלנו ששכחנו, את מי באמת אנחנו, את כל מה שאיבדנו בדרך. שם, במקום הזה אני רוצה להיות.'
אז לא, לא אמרתי שום דבר מאלה. כמו כולם סיפרתי על הסיפוק שבהענקה, על יכולת ההקשבה, על הרצון להיטיב. וכמו כולם קיבלתי את הנהוני הראש והחיוכים הצפויים.
לא התחרטתי, אבל כשהשיעור הסתיים, תהיתי ביני לביני אם ייתכן שבמעגל הנשים היו עוד כמה שכמוני, לא העזו לומר את מה שהרגישו באמת.
בכל זה אני נזכרת כשאני ממתינה לפגישה הבאה עם פנינה. הלב שלי מתכווץ כשאני חושבת על כמה גדול יכול להיות המרחק בין הרצון למעשה, בין מה שאנו מרגישים בפנים למה שאנו מעזים או מצליחים להראות בחוץ. בין מה שאנו משתוקקים כל כך להיות, לעשות, לבין הבבואה החיוורת שמתגלית בסופו של דבר.
בסוף הפגישה הקודמת ביקשתי ממנה להסביר לי למה היא מתכוונת כשהיא אומרת שהיא רוצה להיות אימא טובה.
קוצר רוח התגנב לקולה. "מגע, נשיקות, חיבוקים, אמרתי לך. לשיר להם, לצחוק אתם, לשמוח אתם, להיות נוכחת בחיים שלהם. רוצה שיחכו להגיע כבר הביתה כדי לספר לי על החברה שפגעה בהם, על הציון הנמוך והלא הוגן שהם קבלו.
רוצה לחכות לזמן המשותף שלנו ביחד ולא לצנוח בהקלה אחרי כיבוי האורות. ללטף להם את השיער כשהם שוכבים רחוצים בלילה. בעצם לא, ללטף להם את השיער גם כשהוא דביק מתערובת של חול וזיעה, גם אם הם מרחו עליו שאריות של ארטיק לפני שתי דקות, גם אם רגע קודם הם גירדו אותו במרץ.
"רוצה... עזבי", היא השתתקה פתאום. "אם נמשיך כך הרשימה שלי לא תיגמר אף פעם. אם את באמת רוצה לדעת אז אענה לך באמת: שכל החיים שלהם, כל החיים, ברגעים המופלאים, בהצלחות הכבירות, בהישגים, באושר, בשמחה. וגם בשעות הכי קשות, ברגעים האפלים של הייאוש והכישלונות והחידלון, בזמנים שהכול ייראה סופי וחסר תקווה. באלה וגם באלה, בכל מצב, כשהם ישאלו את עצמם- את מי אני הכי רוצה לידי עכשיו, מי באמת צריך להיות כאן. התשובה תהיה תמיד.
אימא"
*
- "סיפרת לי", אני פותחת בזהירות אחרי שהיא מתיישבת, "על האימא הטובה שאת רוצה להיות והאימא המזניחה שאת".
-"אמת"
-"אני רוצה להכיר אותן קצת, אפשר?"
-"להכיר את מי?" פנינה מתבלבלת לרגע.
-"בפעם הקודמת, כשדיברת, שמעתי אותך מתארת שתי דמויות. פנינה המזניחה ופנינה האימא הטובה, הבנתי נכון?"
-"נכון". ניכר מהמבט שלה שהיא לא ממש מבינה לאן אני חותרת.
-"תראי, כשהגעת בפעם שעברה הצגת את עצמך כאימא מזניחה, וגם הצגת לי שורה של הוכחות, די משכנעות יש לומר, שאת אכן כזו. מצד שני, סיפרת גם על החלום שלך, החלום של האימא הטובה, הנוכחת. האם אפשר לומר שיש כמה קולות בתוכך, כמה חלקים?"
-"על מה את מדברת? עוד רגע תאמרי שיש לי..."
-"פיצול אישיות". אני משלימה את המשפט שלה. "לא, ממש לא. אני מדברת על תופעה כלל אנושית שכולנו פוגשים בה. כל אחד מאתנו מרגיש לפעמים שקיימים בו כמה רצונות או התנגשויות בין עניינים שונים. כשאנחנו אומרים: 'התחולל בתוכי ויכוח', אנחנו מתכוונים לתאר מצב בו הרגשנו שהיו בתוכי לפחות שניים שהיה להם מה לומר. אפילו ביטוי כמו: אמרתי לעצמי ש... בעצם מגלה שאני מדברת עם עצמי, כלומר, שוב, שיש כאן כמה שנמצאים בפנים".
היא לא מבינה עדיין פנינה, אני מרגישה בזה ולכן אני ממשיכה.
-"כשאת מספרת על החלומות שלך, הם שם. הדמות הזאת של האימא המסורה קיימת, אחרת לא היית יכולה לספר לי עליה. האימא המזניחה, גם היא קיימת כמובן, אותה את מכירה מצוין, בגללה הגעת בכלל לטיפול, לבקש עזרה".
-"מה בעצם את מנסה לומר לי? אז בסדר, אז יש שני קולות, שני חלקים, שתי אימהות. איך המידע הזה עוזר לי? מה אני אמורה לעשות אתו בדיוק?"
-"סבלנות. לאט לאט. צריך להבין קצת במה מדובר, אחר כך להתקדם".
-"זה מוזר קצת מה שאת אומרת, כי את פנינה המזניחה אני מכירה מצוין. זאת אני, לגמרי. אבל פנינה המסורה זה כבר סיפור אחר. בתחילה היא הייתה רק פנטזיה, חלום שלא מתגשם. אבל מניסיונך, גם את יודעת בטח- פנטזיות שלא מתגשמות סופן להפוך לסיוט. והיא לא אני, פנינה המסורה, בפירוש לא!! הלא אם היא הייתה- לא הייתי מגיעה אלייך, לכאן!"
-"בפירוש כן!" אני מחזירה לה. "גם אם היא דמות מהחלומות",
-"או מהסיוטים", היא מתקנת אותי.
-"שיהיה. גם אם היא משם, היא שלך, היא חלק ממך. היא חייבת להיות כזאת, אחרת היא פשוט לא הייתה. היא הרי דמות שקיימת בתוכך.
"את יודעת מה פנינה", אני מציעה, "חבל על הזמן. אני מאמינה ב'להרגיש את' הרבה יותר מאשר 'לדבר על'. אז בואי, במקום לנסות להבין, ננסה להרגיש, לבדוק, להכיר את הדמויות. הדמות של פנינה המסורה, את יכולה לראות אותה בעיני רוחך?"
פנינה משפילה מבט, קולה נעשה אטי. "בעיני רוחי, לראות אותה? כן, יכולה".
-"יכולה להושיב אותה בחדר איפשהו?"
-"מה???!!!"
-"פה עושים לפעמים דברים מוזרים, סליחה ששכחתי להודיע לך. בואי נפריד אותך לזמן קצר מפנינה המסורה. ניתן לה במה משל עצמה. אם היא הייתה למשל נכנסת לכאן לחדר, איפה היא הייתה בוחרת להתמקם?"
פנינה מרוכזת כולה, משתתקת. "מאחורי", היא אומרת לבסוף, "מתחבאת כאן, מאחורי הכיסא".
-"עומדת? יושבת?" אני מבררת.
-"עומדת. עומדת שמוטת כתפיים, ראש מושפל, כמו ילדה נזופה בחדר המנהלת".
-"כי למה?"
-"למה? היא מתביישת, היא כל כך מתביישת".
-"את רוצה להסתובב ולהסתכל בה?"
היא קופצת כאילו הצעתי לה הצעה מגונה ממש. "לא! מה פתאום? היא רוצה למות מבושה, היא לא מסוגלת שמישהו יסתכל עליה. בקושי הסכימה להיכנס".
-"איך היא מרגישה כאן בחדר?"
-"אמרתי לך, מתביישת. מתביישת שהיא נמצאת שם מאחורה, חבויה, ואף אחד לא מכיר אותה בעצם".
-"מתביישת שהיא מתחבאת?"
-"לגמרי. מתביישת שבמקום לשבת כאן, על הכורסא, לתפוס את המקום הראוי לה, היא נתנה למזניחה הזאת להשתלט. חוץ ממני אף אחד לא מכיר אותה, לא יודע על קיומה בכלל. שפחה כי תירש גבירתה, זה מה שהיא מרגישה".
-"היא רוצה לומר משהו, לדבר?"
פנינה שוב משתתקת ואז, בפעם הראשונה מאז שהכרנו היא נושאת אלי עיניים מלאות דמעות. "היא רוצה, כן, מאד. אבל כל מה שהיא מצליחה להוציא מהפה זה רק בכי".
