הנושאים החמים
הם עברו תהליך לא פשוט בכלל, הם עזבו עולם שלם שהיה להם בו הכל: משפחה, מעמד ותרבות. לטובת עולם חדש ומאיר, עולם של אמת, עולם של "אם יתן איש את כל הון ביתו... בוז יבוזו לו".
וכעת, הם צועדים ביחד - אירית וארז תורן, שניהם נחשפו אל האור לפני ארבע שנים, את הפסיעות הראשונות הם עשו כל אחד בנפרד, היא במדרשה והוא בישיבה לבעלי תשובה, לפני מספר חודשים נישאו, בונים בית נאמן על קרקע ישנה – חדשה. הם עדיין טריים, כל כולם השתוקקות, רצון לדעת עוד ועוד, לשמוע, להכיר מקרוב, לגעת.
את החתונה עשו בגן אירועים, כדי לרצות את ההורים שממש לא הסכימו לשמוע על אולם עם אוכל "כמו של בית תמחוי". הם הביאו משגיח צמוד, כולל כל ההידורים, הם הציבו מחיצה, גם שלא היה נעים ודוד אחד וגם סבתא רצו להזיז את החומה הזו ולשבת קצת, רק בסוף, ביחד. ניגש אליהם החבר שהם דאגו שיהיה שם מראש וסגר מיד את הפרצה. הם נלחמו על הקדושה, מתפתלים בין קודש לחול, נזהרים ברגישויות.
הם שכרו יחידה קטנה בבני ברק, כל-כך הרבה חלמו לגור בעיר של תורה ולגדל ילדים למציאות עילאית זו. הכל היה בה קטן וצפוף, אך הייתה לה חצר גדולה ורחבת ידיים, "תוכלו להקים כאן סוכה גדולה", אמר להם בעל הבית, וזה קסם להם, גם שההורים יצאו מדעתם, "גם עיר צפופה, גם בקושי חדר שנקרא דירה, ומחיר שכירות מופקע, זה לא נשמע לכם הזיה?", התרעמה אמא של ארז. הם התרגלו לקבל את ההערות המביכות-מתרעמות-רוטנות-מזלזלות-כואבות, זה הפך לחלק מההתמודדות, עוד פיסה מאתגרת בתצרף של החיים.
בהתרגשות תלו על הדלת את השלט מקרמיקה אותו קיבלו מתנה מדודה מיכל, אומנית בינלאומית לקדרות, "כאן גרים בכיף אירית וארז תורן". הם לא ממש הבינו למה השכנים מעקמים אפם, והילדים עוצרים כל פעם מול דלת ביתם קוראים שוב ושוב את השלט, מצחקקים. עד שיעקב, לשעבר סהר, חברו של ארז מהישיבה, שוותיק ממנו בתשובה, הגיע אליהם עם אשתו, ראה את השלט והסביר להם שזה לא נחשב למתאים - הם הורידו זאת מיד, נבוכים.
זה כל כך חסר להם, ההכוונה. הם בקשר עם רבנים, שומעים שיעורים, אך תמיד יצטרכו ללמוד את הקודים. אך יותר מהכל - היה החסר במשפחה. בשבתות הם כבר התרגלו להיות בבית או לארח חברים בסטטוס שלהם, אך בחגים זה היה ממש קשה. חג זהו משפחתיות והתלכדות והחסר כל-כך בלט.
לכן האפשרות להקים סוכה גדולה משל עצמם קרצה להם. הם היו מתארחים לא מעט אצל הרבנים וגם עכשיו הם הוזמנו אבל הם רצו להרגיש בית, רצו להיות עצמאיים, ביקשו להזמין חברים, בעלי תשובה, שביחד יהוו משפחה.
ארז הלך אל רחוב כהנמן, לקנות את הסוכה הראשונה שלהם, כל הרחובות מלאים אדם, כולם עם שקיות וריח של החגים שממלא את האוויר, דוכנים בכל פינה מציעים סוגי קישוטים, קיינעס, ואפילו כפות תמרים, אירית הולכת מוקסמת, שואפת לקרבה את ההתרגשות, מבקשת להנציחה בליבה לעד. ארז משלם למוכר ואפילו לא מתמקח על המחיר, ככה הוא, בעסקי מצוות הוא נותן בלי חשבון.
ארז בונה את הסוכה בחדווה, בהתלהבות קורא לה לראות את המוגמר – יש להם סוכה גדולה ויפה. ליבה מתרחב, מחפשת את מי לשתף, למי להציג את הסוכה, בזמנים כאלו הרצון למשפחה שורף בה. ארז מציע להזמין זוג אחד או שניים מהישיבה, שיהיה קצת אווירה עם אורחים, שנרגיש קצת משפחה, היא נענית בשמחה, מחכה לארח ולהגשים את החלום של בית ואווירה.
ערב חג, הכל לובש חגיגיות, אך אצל אירית משהו מן העצבות מתיישב על הלב, אתמול בערב הודיעו האורחים כי מסיבות אישיות לא יוכלו להתארח אצלם, הם מאוד מצרים וחבל להם, אולי בפעם אחרת.
ארז ניסה לפייסה: "אולי ניסע לרב שלי" הציע, אך אירית סירבה, לא נעים לה מהרבנית כך בערב החג להודיע. היא מחליטה להישאר בבית למרות ועל אף.
החג מתקדש וגלים של קדושה שוטפים את הלבבות, גברים וילדים הולכים לבית הכנסת, נשים ונערות מהלכות בצידי הדרכים בבגדים חגיגיים, וילדי חמד עם שקיות ממתקים משתובבים.
אירית ממתינה לארז השב מבית הכנסת, היא מתיישבת על הספסל מול הסוכה שלהם, נהנית להרגיש את הנוף האנושי החולף על פניה, משפחת מינץ, השכנים מלמעלה בנו סוכה במרפסת, לא הספיקה עדיין להכירם, תמיד ראתה את הילדים שועטים במדרגות תוחבים חולצה למכנס, כבר מרחוק ניתן היה לראות את התכונה הרבה בסוכתם, קולות של צחוק ושמחה פוזרו בינות לדפנות, הדי צלילם מגיע אליה, היתה שם התלכדות וחום שרק משפחה יכולה להעניק, והורים שידעו הכל, שנולדו לתוך המציאות הזו ושום דבר לא חדש להם.
באותם הרגעים רצתה אירית להיות שם קישוט על דופן, רצתה לראות, להרגיש ממש מקרוב, את ההווי והמשפחתיות, הכי אמיתי שיש, בלי גינונים ונימוסים כאלו ואחרים.
היא נאלצה להיפרד מהם שעה שארז חזר והם נכנסו אל הסוכה שלהם, ארז ממלא את הגביע יין כשלפתע קול זעקה נשמע מלמעלה, "זה מהשכנים", אמר ארז, מחווה בידו למעלה, הם יוצאים במהירות החוצה, מנוע המזגן של השכנים בקומה העליונה צנח הישר על סוכת משפחת מינץ שלמטה, כולם נכנסו ליטול ידיים ובנס לא היה אף אחד בסוכה. כעת, הסוכה ניזוקה. עד מהרה התחלפו הקולות מבהלה לדאגה, "מה יעשו? הסוכה פסולה?"
ארז החליף מבט עם אירית ושניהם עלו במהירות לקומה השנייה, בתחילה חששו קצת, התביישו להיכנס כך לביתם של משפחת מינץ, וזאת עליכם לדעת, הרב מינץ הינו מטובי הלמדנים, בריסקער אמיתי, ולארז הייתה יראת כבוד, אך הכאוס והבלאגן שהתחולל שם עזרו לו להתגבר ולדלג על כך.
הוא ניגש ישר לעניין: "מזמין את כולכם לסוכתינו, היא גדולה ויפה וכמובן מהודרת לפי כל הדעות" אמר לרב מינץ.
גם אירית הזמינה את הגברת.
ארז ראה כי הם מתמהמהים, חיש לקח פיקוד, מצמיד לכל ילד כיסא ויחד יורדים למטה, לסוכה. שולחן נוסף מגיע, מפה פרוסה, והם שש עשרה נפשות בסוכה אחת.
אירית לא מאמינה, חלומה הגדול מתגשם, גם משפחה גדולה, גם משפחה של צדיקים, למה היא יכלה לקוות ליותר מכך?? הנה, יש לה אווירה וקולות של הווי ומשפחה והכל בסוכה שלה עצמה!
גברת מינץ כבר פתחה איתה בשיחה, הן החליפו רשמים, טיפים ומתכונים והיא ממש מרגישה שיש לה עכשיו כתובת להתייעץ ולשאול כל שאלה. מזווית עיניה היא רואה את בעלה מתדיין בהלכה עם הרב מינץ, היא רואה את הרב קם ונוטל ספר ועוד אחד, והם ממש בריתחא דאורייתא, הרב מתמוגג ופניו של בעלה יוקדות כשלהבת, הרב נסער כולו: "יש לי בבניין תלמיד חכם ואנוכי לא ידעתי?" שאל בהתרגשות.
זה לו הפעם הראשונה בה הוא רואה עין בעין את האמיצים שבעם, אלו שהיו מעבר, האהובים לפני ד', העומדים במקום שצדיקים גמורים אינם והוא נפעם ומלא הערכה.
מה שארבע שנים של מבקש אמיתי גורמות "אתה מחייב אותי, רבי ארז" אמר ולא בכדי.
השירה החלה פורצת מעליה, הצלילים ערבים לאירית מכל, שנים חלמה על אושפיזין, על שירה סוחפת ואווירה והנה זה כאן בביתה, נענתה לה משאלתה. דווקא הפסיפס האנושי הזה יצר הרמוניה של שלימות, של גוונים ועומק-
של יחד שבטי ישראל.
והנה קולו של ארז עולה ומשתרג-
"עולו אושפיזין עלאין קדישין, ... למיתב בצלא דהימנותא עילאה".
וכעת, הם צועדים ביחד - אירית וארז תורן, שניהם נחשפו אל האור לפני ארבע שנים, את הפסיעות הראשונות הם עשו כל אחד בנפרד, היא במדרשה והוא בישיבה לבעלי תשובה, לפני מספר חודשים נישאו, בונים בית נאמן על קרקע ישנה – חדשה. הם עדיין טריים, כל כולם השתוקקות, רצון לדעת עוד ועוד, לשמוע, להכיר מקרוב, לגעת.
את החתונה עשו בגן אירועים, כדי לרצות את ההורים שממש לא הסכימו לשמוע על אולם עם אוכל "כמו של בית תמחוי". הם הביאו משגיח צמוד, כולל כל ההידורים, הם הציבו מחיצה, גם שלא היה נעים ודוד אחד וגם סבתא רצו להזיז את החומה הזו ולשבת קצת, רק בסוף, ביחד. ניגש אליהם החבר שהם דאגו שיהיה שם מראש וסגר מיד את הפרצה. הם נלחמו על הקדושה, מתפתלים בין קודש לחול, נזהרים ברגישויות.
הם שכרו יחידה קטנה בבני ברק, כל-כך הרבה חלמו לגור בעיר של תורה ולגדל ילדים למציאות עילאית זו. הכל היה בה קטן וצפוף, אך הייתה לה חצר גדולה ורחבת ידיים, "תוכלו להקים כאן סוכה גדולה", אמר להם בעל הבית, וזה קסם להם, גם שההורים יצאו מדעתם, "גם עיר צפופה, גם בקושי חדר שנקרא דירה, ומחיר שכירות מופקע, זה לא נשמע לכם הזיה?", התרעמה אמא של ארז. הם התרגלו לקבל את ההערות המביכות-מתרעמות-רוטנות-מזלזלות-כואבות, זה הפך לחלק מההתמודדות, עוד פיסה מאתגרת בתצרף של החיים.
בהתרגשות תלו על הדלת את השלט מקרמיקה אותו קיבלו מתנה מדודה מיכל, אומנית בינלאומית לקדרות, "כאן גרים בכיף אירית וארז תורן". הם לא ממש הבינו למה השכנים מעקמים אפם, והילדים עוצרים כל פעם מול דלת ביתם קוראים שוב ושוב את השלט, מצחקקים. עד שיעקב, לשעבר סהר, חברו של ארז מהישיבה, שוותיק ממנו בתשובה, הגיע אליהם עם אשתו, ראה את השלט והסביר להם שזה לא נחשב למתאים - הם הורידו זאת מיד, נבוכים.
זה כל כך חסר להם, ההכוונה. הם בקשר עם רבנים, שומעים שיעורים, אך תמיד יצטרכו ללמוד את הקודים. אך יותר מהכל - היה החסר במשפחה. בשבתות הם כבר התרגלו להיות בבית או לארח חברים בסטטוס שלהם, אך בחגים זה היה ממש קשה. חג זהו משפחתיות והתלכדות והחסר כל-כך בלט.
לכן האפשרות להקים סוכה גדולה משל עצמם קרצה להם. הם היו מתארחים לא מעט אצל הרבנים וגם עכשיו הם הוזמנו אבל הם רצו להרגיש בית, רצו להיות עצמאיים, ביקשו להזמין חברים, בעלי תשובה, שביחד יהוו משפחה.
ארז הלך אל רחוב כהנמן, לקנות את הסוכה הראשונה שלהם, כל הרחובות מלאים אדם, כולם עם שקיות וריח של החגים שממלא את האוויר, דוכנים בכל פינה מציעים סוגי קישוטים, קיינעס, ואפילו כפות תמרים, אירית הולכת מוקסמת, שואפת לקרבה את ההתרגשות, מבקשת להנציחה בליבה לעד. ארז משלם למוכר ואפילו לא מתמקח על המחיר, ככה הוא, בעסקי מצוות הוא נותן בלי חשבון.
ארז בונה את הסוכה בחדווה, בהתלהבות קורא לה לראות את המוגמר – יש להם סוכה גדולה ויפה. ליבה מתרחב, מחפשת את מי לשתף, למי להציג את הסוכה, בזמנים כאלו הרצון למשפחה שורף בה. ארז מציע להזמין זוג אחד או שניים מהישיבה, שיהיה קצת אווירה עם אורחים, שנרגיש קצת משפחה, היא נענית בשמחה, מחכה לארח ולהגשים את החלום של בית ואווירה.
ערב חג, הכל לובש חגיגיות, אך אצל אירית משהו מן העצבות מתיישב על הלב, אתמול בערב הודיעו האורחים כי מסיבות אישיות לא יוכלו להתארח אצלם, הם מאוד מצרים וחבל להם, אולי בפעם אחרת.
ארז ניסה לפייסה: "אולי ניסע לרב שלי" הציע, אך אירית סירבה, לא נעים לה מהרבנית כך בערב החג להודיע. היא מחליטה להישאר בבית למרות ועל אף.
קרדיט תמונה: pixabay
החג מתקדש וגלים של קדושה שוטפים את הלבבות, גברים וילדים הולכים לבית הכנסת, נשים ונערות מהלכות בצידי הדרכים בבגדים חגיגיים, וילדי חמד עם שקיות ממתקים משתובבים.
אירית ממתינה לארז השב מבית הכנסת, היא מתיישבת על הספסל מול הסוכה שלהם, נהנית להרגיש את הנוף האנושי החולף על פניה, משפחת מינץ, השכנים מלמעלה בנו סוכה במרפסת, לא הספיקה עדיין להכירם, תמיד ראתה את הילדים שועטים במדרגות תוחבים חולצה למכנס, כבר מרחוק ניתן היה לראות את התכונה הרבה בסוכתם, קולות של צחוק ושמחה פוזרו בינות לדפנות, הדי צלילם מגיע אליה, היתה שם התלכדות וחום שרק משפחה יכולה להעניק, והורים שידעו הכל, שנולדו לתוך המציאות הזו ושום דבר לא חדש להם.
באותם הרגעים רצתה אירית להיות שם קישוט על דופן, רצתה לראות, להרגיש ממש מקרוב, את ההווי והמשפחתיות, הכי אמיתי שיש, בלי גינונים ונימוסים כאלו ואחרים.
היא נאלצה להיפרד מהם שעה שארז חזר והם נכנסו אל הסוכה שלהם, ארז ממלא את הגביע יין כשלפתע קול זעקה נשמע מלמעלה, "זה מהשכנים", אמר ארז, מחווה בידו למעלה, הם יוצאים במהירות החוצה, מנוע המזגן של השכנים בקומה העליונה צנח הישר על סוכת משפחת מינץ שלמטה, כולם נכנסו ליטול ידיים ובנס לא היה אף אחד בסוכה. כעת, הסוכה ניזוקה. עד מהרה התחלפו הקולות מבהלה לדאגה, "מה יעשו? הסוכה פסולה?"
ארז החליף מבט עם אירית ושניהם עלו במהירות לקומה השנייה, בתחילה חששו קצת, התביישו להיכנס כך לביתם של משפחת מינץ, וזאת עליכם לדעת, הרב מינץ הינו מטובי הלמדנים, בריסקער אמיתי, ולארז הייתה יראת כבוד, אך הכאוס והבלאגן שהתחולל שם עזרו לו להתגבר ולדלג על כך.
הוא ניגש ישר לעניין: "מזמין את כולכם לסוכתינו, היא גדולה ויפה וכמובן מהודרת לפי כל הדעות" אמר לרב מינץ.
גם אירית הזמינה את הגברת.
ארז ראה כי הם מתמהמהים, חיש לקח פיקוד, מצמיד לכל ילד כיסא ויחד יורדים למטה, לסוכה. שולחן נוסף מגיע, מפה פרוסה, והם שש עשרה נפשות בסוכה אחת.
אירית לא מאמינה, חלומה הגדול מתגשם, גם משפחה גדולה, גם משפחה של צדיקים, למה היא יכלה לקוות ליותר מכך?? הנה, יש לה אווירה וקולות של הווי ומשפחה והכל בסוכה שלה עצמה!
גברת מינץ כבר פתחה איתה בשיחה, הן החליפו רשמים, טיפים ומתכונים והיא ממש מרגישה שיש לה עכשיו כתובת להתייעץ ולשאול כל שאלה. מזווית עיניה היא רואה את בעלה מתדיין בהלכה עם הרב מינץ, היא רואה את הרב קם ונוטל ספר ועוד אחד, והם ממש בריתחא דאורייתא, הרב מתמוגג ופניו של בעלה יוקדות כשלהבת, הרב נסער כולו: "יש לי בבניין תלמיד חכם ואנוכי לא ידעתי?" שאל בהתרגשות.
זה לו הפעם הראשונה בה הוא רואה עין בעין את האמיצים שבעם, אלו שהיו מעבר, האהובים לפני ד', העומדים במקום שצדיקים גמורים אינם והוא נפעם ומלא הערכה.
מה שארבע שנים של מבקש אמיתי גורמות "אתה מחייב אותי, רבי ארז" אמר ולא בכדי.
השירה החלה פורצת מעליה, הצלילים ערבים לאירית מכל, שנים חלמה על אושפיזין, על שירה סוחפת ואווירה והנה זה כאן בביתה, נענתה לה משאלתה. דווקא הפסיפס האנושי הזה יצר הרמוניה של שלימות, של גוונים ועומק-
של יחד שבטי ישראל.
והנה קולו של ארז עולה ומשתרג-
"עולו אושפיזין עלאין קדישין, ... למיתב בצלא דהימנותא עילאה".
