הנושאים החמים
מאת הסופרת והיוצרת: פנינה ריימונד.
"ועכשיו, צ'ילדרן, מי מהילדים יודע כמה זמן דוגרת התרנגולת על הביצים?"
לָאל הניף את ידו אל על בחוזקה, "טיצ'ר, איי נואו! אני יודע את התשובה, המורה!"
"אני יודעת שהנך יודע את התשובה לשאלה ששאלתי, לָאל", לאטה המורה ג'ודי בקולה השקול והמוקפד להפליא. "אבל אני רוצה לשמוע גם תלמידים אחרים..."
"אוף..." הטיח לָאל את ידו בלוח השולחן ופניו התכרכמו. לאחר שניות אחדות קם ממקומו בסערה ויצא אל החצר הבוצנית, בועט קלות בילקוטו של פינג האומלל, בו בחרה המורה לענות.
"לָאל! קאם היר!" קראה המורה אחריו בקול תקיף.
אך לָאל כבר היה רחוק משם. במכנסיו הקצרות ובכפות רגליו היחפות, ישב על יד שלולית המים הבודדה, שנותרה משיטפונות גשמי המונסון האחרון, וליטף את עורפן של יוני הבית המדדות סביב, לוגמות בצמא טיפה אחר טיפה.
"יו אר סו קיוט!" אמר להן. "חמודות שכאלה..."
לָאל נולד אל הטבע. אל החיות והעופות, אל הבוץ וצמחי הבר, אל השמים הכחולים והשמש הזורחת, ואל הלילות החשוכים נוצצי הכוכבים...
* * *
" מלאהוב חיות לא מתפרנסים, לָאל", הצהיר אבא.
"אתה צריך כסף בשביל לחיות", כך אימא בטון מודאג.
"אם לא תשקיע בלימודים, תכשיט", טענה המורה ג'ודי, "בגיל שמונים אתה עלול להיות זרוק ברחוב כמו כל הקבצנים ההודים השדופים!"
"אני אהיה ראג'ה עשיר ויהיה לי גן חיות!" גמר אומר תדיר לָאל ורץ לחצר. אל התרנגולות והאווזים, היונים והפרות, נחשי הקוברה של ההודים מחללי החלילים וכלבי הבית של השכנים.
כעת מלאו לו 18 שנה. אבא פסק להאכילו בכפית של כסף, ולָאל תר אחר עבודה מתאימה שתפרנסנו בכבוד ובהנאה, אך אף מעביד לא הסכים להעסיק יותר משבוע, את הנער המופרע והמוזר שאיחר תדיר לעבודה ופישל יותר מכל אחד אחר.
"אני מוכן לסדר לך עבודה במפעל שלי", סח אחיו הגדול, פאן. "אבל בתנאי שתהיה ממושמע. אחרת גם אותי יעיפו הביתה, ואז..." והוא עיווה את פניו באופן מרתיע.
המציאות חזרה על עצמה. לָאל עבר ממקום העבודה של אחיו למשנהו ולא פסק ממסע נדודיו, עד אשר תפסו אביו יושב בטל, או אז הבהיר לו בקול רם:
"המצב הכלכלי בבית לא מאפשר לי לפרנס אותך יותר, בכלל! לָאל, אתה תצטרך לעבוד מהיום קשה יותר, ואני לא רוצה לראות אותך בבית יותר משעתיים ביום!"
ולאל הלך לעבוד, ולא חזר הביתה יותר.
* * *
"וול. ובכן עובדים נכבדים," ספק מר ג'ואל את כפות ידיו המגושמות, "עברנו דרך ארוכה בפרויקט הנוכחי. אני שבע רצון מכל אחד מכם באופן אישי. מההספקים, הפגנת הנוכחות, המשמעת, העמידה בסדרים- כמעט..." הניד הבוס את ראשו הנה והנה וקרץ לעבר אי אלו. צחוק חרישי עבר בין הפועלים. "ין הני קייס- ובכל אופן, אני גאה להוציא אתכם למסע מרתק סביב היבשת, כאות הצטיינות על מאמציכם הנעלים למען המפעל שלי- שלכם. אני מקווה שתיהנו ותחזרו עם כוחות מחודשים, אתגעגע אליכם יקרים, היו שלום!..."
מחיאות כפיים ושריקות הידד מילאו את חלל אולם ההרצאות. לחייו של לאל היו סמוקות ועיניו הגדולות והמצפות לחות. הוא ישב בשיכול רגליים כמו כולם, אך התרגש הרבה יותר מהם לקראת היציאה למסע הזה, אליו התכונן היטב טכנית, פיזית ונפשית.
הבוס סימן בידו והעובדים קמו על רגליהם, מריעים בקול. הם לחצו את ידי המעביד שלהם בזה אחר זה ויצאו אל האוויר הצלול.
מדריך הטיולים ציפה להם בחוץ, תרמילו מוכתף על בטנו ומאחורי אוזנו נח פרח בר. לָאל טפח על שכמו בחיוך: "נעים להכיר, לאל. ואני ממש ממש אוהב 'טרקים'"...
"הו, לאל? אוקיי. אול רייט", המדריך התפלא מהיחס הנפלא, וחיוכו גילה שיניים צחורות סדורות בשני טורים עקומים. "איי אם טוני, נעים מאוד".
לאל הניע ראשו קלות, וניתר על עקביו בחוסר מנוחה. מתי כבר ייצאו?
* * *
לאחר 3 ימים:
מופע הפילים הגדול החל זה עתה.
"סמואל", לָאל, מתנשף ומתנשם, פנה אל חברו הטוב, אשר ישב על מקומו בפישוק רגליים ומחה זיעה ממצחו.
"יאס לאל, וואט הפנד?" עיניו של סמואל השחרחר התעגלו, "מה אתך?"
"אני יושב שם, טוב? ביי!" הצביע לעבר נקודה מבודדת והתרחק משאר בני הקבוצה.
סמואל משך בכתפיו וצפה במופע שהחל.
עיניו של לאל היו מרותקות. הוא הביט בפילים כבדי המשקל הצועדים לאיטם על העפר ומפזרים אותו לכל עבר, הוא ראה אותם בועטים בכדור וצחק במלוא גרונו, הוא הריע ל'סל' שביצע פילון קטן ופער את פיו למראה הציור המרהיב שיצר החדק הארוך של פיל אפור אחד.
לאל ערג לרוץ ולטפס עליו. הוא כמעט קפץ מעבר לגדר המפרידה בין הקהל, לרחבת הענק בה הסתובבו הפילים והמאמנים שלהם, בחופשיות. אבל הוא נותר על מקומו בלית ברירה. הוא תייר, הוא צופה מהצד בחיות הבר, מצוברח. הוא השפיל את ראשו ארצה, סנדליו המאובקות והקרועות הזכירו לו את קולות הלגלוג בהפסקת האוכל במפעל. מכנסי השורט הישנים והדהויים העלו דמעה בעיניו. בעיני רוחו ראה את מבטי החברים הבזים לו בגן הקופים, כשיביט בקופים המקפצים וילטף את פרוותם, האהובה עליו משחר ילדותו.
כולם יודעים היטב, שנמאס לו לעמוד על יד המכונות בבית החרושת. לסובב ידיות, להדביק מדבקות ולהשגיח סתם כך על מכונה חלודה שמטרטרת. לָאל משתוקק לאחוז תוכי באצבעו ולדבר אתו, לדהור על סוס פראי, לאחוז במושכותיו ולהנהיג אותו באבירות. הוא שואף למקום בו הרכות והחום שולטים ללא מיצרים, הטבע והיופי לא נגמרים ויש בו מקום לכולם.
ואז בשלה ההחלטה בליבו.
מחיאות הכפיים דממו והמקום החל להתמלא בתיירים חלופיים, בני קבוצתו עזבו זה מכבר.
תיכף ישיתו ליבם בהיעדרו, אך הוא כבר יידע את המדריך, עמו כבר הספיק להתיידד, בתכניתו הנועזת, ובסיפור חייו העצוב. הלה הניף ידו בביטול והשלים עם העובדה בקלות. אפילו עודד אותו לצעד הלז.
לָאל נזכר במורה ג'ודי הקפדנית, בבריחות מהשיעורים ובריצה אל שלוליות המים. הוא היה אפוף בזיכרונות ישנים של אבא כועס ואימא חוששת. תעבוד קשה, הם אמרו, תהיה עובד מצטיין במפעל, תפתח עסק מצליח, אפילו תהיה פקיד מעונב... והוא תמיד ברח אל החצר והזיל דמעה.
הוא חש אותה תחושה כעת, של חופש, של דרור משכר.
טבע.
אהבה בלתי פוסקת לתחביבים שלך, לעולמך הפנימי האמתי.
החיוך נמרח על פניו והוא ניגש אל מנהל האחוזה. הלה עמד על יד פיל עב-עור וניקה אותו משיירי פסולת.
"הלו סייר, שלום אדוני!" קרא אליו לאל בבת שחוק והושיט את כף ידו הפתוחה. "איי אם לָאל".
"היי, אני ג'רי", לחץ המנהל את ידו בחוזקה. "דיד יו אנג'וי? נהנית מהפילונים האלופים שלנו?" והוא טפח על כרסו של הפיל לצדו.
"יותר מדי..." ולאל צחק צחוק מתגלגל למול פניו המשתאות של ג'רי, בעל חוות הפילים. "אני נשאר לגור כאן, שומע כבודו? רילי... אני רוצה לעבוד אצלך!"
"אוהו, אתה נראה נחוש בקביעתך המהוללת... ואם לא אקבל אותך?!" צחק הלה בקול.
"לא! אל תעשה לי את זה! פליז, אני חייב... בהתנדבות, באמת אדוני..." עלה לפתע רעיון במוחו של לָאל. כפות ידיו היו מהודקות זו לזו ומבטו מתחנן. הוא אפילו רכן, נכנע מעט.
"לוּק", פתח בעל החווה, "אני באמת זקוק לעוד כמה זוגות ידיים, אבל..." ולאל נדרך, נשימתו נעצרה.
"תעלה על הפיל רגע!" פקד עליו.
שעת המבחן הגיעה.
לאל נשם עמוק והחליט להשאיר את התרמיל הכבד על כתפיו. הוא צעד לאחור ו...בום! ניתר על גבי רגלו המונפת של הפיל.
הוא היה למעלה.
"זה להתחלה", צעק ג'רי וזרק אל תוך ידו כמה שטרות ירוקים מקופלים.
ועינו של לאל ירדה דמעה.
"ועכשיו, צ'ילדרן, מי מהילדים יודע כמה זמן דוגרת התרנגולת על הביצים?"
לָאל הניף את ידו אל על בחוזקה, "טיצ'ר, איי נואו! אני יודע את התשובה, המורה!"
"אני יודעת שהנך יודע את התשובה לשאלה ששאלתי, לָאל", לאטה המורה ג'ודי בקולה השקול והמוקפד להפליא. "אבל אני רוצה לשמוע גם תלמידים אחרים..."
"אוף..." הטיח לָאל את ידו בלוח השולחן ופניו התכרכמו. לאחר שניות אחדות קם ממקומו בסערה ויצא אל החצר הבוצנית, בועט קלות בילקוטו של פינג האומלל, בו בחרה המורה לענות.
"לָאל! קאם היר!" קראה המורה אחריו בקול תקיף.
אך לָאל כבר היה רחוק משם. במכנסיו הקצרות ובכפות רגליו היחפות, ישב על יד שלולית המים הבודדה, שנותרה משיטפונות גשמי המונסון האחרון, וליטף את עורפן של יוני הבית המדדות סביב, לוגמות בצמא טיפה אחר טיפה.
"יו אר סו קיוט!" אמר להן. "חמודות שכאלה..."
לָאל נולד אל הטבע. אל החיות והעופות, אל הבוץ וצמחי הבר, אל השמים הכחולים והשמש הזורחת, ואל הלילות החשוכים נוצצי הכוכבים...
* * *
" מלאהוב חיות לא מתפרנסים, לָאל", הצהיר אבא.
"אתה צריך כסף בשביל לחיות", כך אימא בטון מודאג.
"אם לא תשקיע בלימודים, תכשיט", טענה המורה ג'ודי, "בגיל שמונים אתה עלול להיות זרוק ברחוב כמו כל הקבצנים ההודים השדופים!"
"אני אהיה ראג'ה עשיר ויהיה לי גן חיות!" גמר אומר תדיר לָאל ורץ לחצר. אל התרנגולות והאווזים, היונים והפרות, נחשי הקוברה של ההודים מחללי החלילים וכלבי הבית של השכנים.
כעת מלאו לו 18 שנה. אבא פסק להאכילו בכפית של כסף, ולָאל תר אחר עבודה מתאימה שתפרנסנו בכבוד ובהנאה, אך אף מעביד לא הסכים להעסיק יותר משבוע, את הנער המופרע והמוזר שאיחר תדיר לעבודה ופישל יותר מכל אחד אחר.
"אני מוכן לסדר לך עבודה במפעל שלי", סח אחיו הגדול, פאן. "אבל בתנאי שתהיה ממושמע. אחרת גם אותי יעיפו הביתה, ואז..." והוא עיווה את פניו באופן מרתיע.
המציאות חזרה על עצמה. לָאל עבר ממקום העבודה של אחיו למשנהו ולא פסק ממסע נדודיו, עד אשר תפסו אביו יושב בטל, או אז הבהיר לו בקול רם:
"המצב הכלכלי בבית לא מאפשר לי לפרנס אותך יותר, בכלל! לָאל, אתה תצטרך לעבוד מהיום קשה יותר, ואני לא רוצה לראות אותך בבית יותר משעתיים ביום!"
ולאל הלך לעבוד, ולא חזר הביתה יותר.
* * *
"וול. ובכן עובדים נכבדים," ספק מר ג'ואל את כפות ידיו המגושמות, "עברנו דרך ארוכה בפרויקט הנוכחי. אני שבע רצון מכל אחד מכם באופן אישי. מההספקים, הפגנת הנוכחות, המשמעת, העמידה בסדרים- כמעט..." הניד הבוס את ראשו הנה והנה וקרץ לעבר אי אלו. צחוק חרישי עבר בין הפועלים. "ין הני קייס- ובכל אופן, אני גאה להוציא אתכם למסע מרתק סביב היבשת, כאות הצטיינות על מאמציכם הנעלים למען המפעל שלי- שלכם. אני מקווה שתיהנו ותחזרו עם כוחות מחודשים, אתגעגע אליכם יקרים, היו שלום!..."
מחיאות כפיים ושריקות הידד מילאו את חלל אולם ההרצאות. לחייו של לאל היו סמוקות ועיניו הגדולות והמצפות לחות. הוא ישב בשיכול רגליים כמו כולם, אך התרגש הרבה יותר מהם לקראת היציאה למסע הזה, אליו התכונן היטב טכנית, פיזית ונפשית.
הבוס סימן בידו והעובדים קמו על רגליהם, מריעים בקול. הם לחצו את ידי המעביד שלהם בזה אחר זה ויצאו אל האוויר הצלול.
מדריך הטיולים ציפה להם בחוץ, תרמילו מוכתף על בטנו ומאחורי אוזנו נח פרח בר. לָאל טפח על שכמו בחיוך: "נעים להכיר, לאל. ואני ממש ממש אוהב 'טרקים'"...
"הו, לאל? אוקיי. אול רייט", המדריך התפלא מהיחס הנפלא, וחיוכו גילה שיניים צחורות סדורות בשני טורים עקומים. "איי אם טוני, נעים מאוד".
לאל הניע ראשו קלות, וניתר על עקביו בחוסר מנוחה. מתי כבר ייצאו?
* * *
לאחר 3 ימים:
מופע הפילים הגדול החל זה עתה.
"סמואל", לָאל, מתנשף ומתנשם, פנה אל חברו הטוב, אשר ישב על מקומו בפישוק רגליים ומחה זיעה ממצחו.
"יאס לאל, וואט הפנד?" עיניו של סמואל השחרחר התעגלו, "מה אתך?"
"אני יושב שם, טוב? ביי!" הצביע לעבר נקודה מבודדת והתרחק משאר בני הקבוצה.
סמואל משך בכתפיו וצפה במופע שהחל.
עיניו של לאל היו מרותקות. הוא הביט בפילים כבדי המשקל הצועדים לאיטם על העפר ומפזרים אותו לכל עבר, הוא ראה אותם בועטים בכדור וצחק במלוא גרונו, הוא הריע ל'סל' שביצע פילון קטן ופער את פיו למראה הציור המרהיב שיצר החדק הארוך של פיל אפור אחד.
לאל ערג לרוץ ולטפס עליו. הוא כמעט קפץ מעבר לגדר המפרידה בין הקהל, לרחבת הענק בה הסתובבו הפילים והמאמנים שלהם, בחופשיות. אבל הוא נותר על מקומו בלית ברירה. הוא תייר, הוא צופה מהצד בחיות הבר, מצוברח. הוא השפיל את ראשו ארצה, סנדליו המאובקות והקרועות הזכירו לו את קולות הלגלוג בהפסקת האוכל במפעל. מכנסי השורט הישנים והדהויים העלו דמעה בעיניו. בעיני רוחו ראה את מבטי החברים הבזים לו בגן הקופים, כשיביט בקופים המקפצים וילטף את פרוותם, האהובה עליו משחר ילדותו.
כולם יודעים היטב, שנמאס לו לעמוד על יד המכונות בבית החרושת. לסובב ידיות, להדביק מדבקות ולהשגיח סתם כך על מכונה חלודה שמטרטרת. לָאל משתוקק לאחוז תוכי באצבעו ולדבר אתו, לדהור על סוס פראי, לאחוז במושכותיו ולהנהיג אותו באבירות. הוא שואף למקום בו הרכות והחום שולטים ללא מיצרים, הטבע והיופי לא נגמרים ויש בו מקום לכולם.
ואז בשלה ההחלטה בליבו.
מחיאות הכפיים דממו והמקום החל להתמלא בתיירים חלופיים, בני קבוצתו עזבו זה מכבר.
תיכף ישיתו ליבם בהיעדרו, אך הוא כבר יידע את המדריך, עמו כבר הספיק להתיידד, בתכניתו הנועזת, ובסיפור חייו העצוב. הלה הניף ידו בביטול והשלים עם העובדה בקלות. אפילו עודד אותו לצעד הלז.
לָאל נזכר במורה ג'ודי הקפדנית, בבריחות מהשיעורים ובריצה אל שלוליות המים. הוא היה אפוף בזיכרונות ישנים של אבא כועס ואימא חוששת. תעבוד קשה, הם אמרו, תהיה עובד מצטיין במפעל, תפתח עסק מצליח, אפילו תהיה פקיד מעונב... והוא תמיד ברח אל החצר והזיל דמעה.
הוא חש אותה תחושה כעת, של חופש, של דרור משכר.
טבע.
אהבה בלתי פוסקת לתחביבים שלך, לעולמך הפנימי האמתי.
החיוך נמרח על פניו והוא ניגש אל מנהל האחוזה. הלה עמד על יד פיל עב-עור וניקה אותו משיירי פסולת.
"הלו סייר, שלום אדוני!" קרא אליו לאל בבת שחוק והושיט את כף ידו הפתוחה. "איי אם לָאל".
"היי, אני ג'רי", לחץ המנהל את ידו בחוזקה. "דיד יו אנג'וי? נהנית מהפילונים האלופים שלנו?" והוא טפח על כרסו של הפיל לצדו.
"יותר מדי..." ולאל צחק צחוק מתגלגל למול פניו המשתאות של ג'רי, בעל חוות הפילים. "אני נשאר לגור כאן, שומע כבודו? רילי... אני רוצה לעבוד אצלך!"
"אוהו, אתה נראה נחוש בקביעתך המהוללת... ואם לא אקבל אותך?!" צחק הלה בקול.
"לא! אל תעשה לי את זה! פליז, אני חייב... בהתנדבות, באמת אדוני..." עלה לפתע רעיון במוחו של לָאל. כפות ידיו היו מהודקות זו לזו ומבטו מתחנן. הוא אפילו רכן, נכנע מעט.
"לוּק", פתח בעל החווה, "אני באמת זקוק לעוד כמה זוגות ידיים, אבל..." ולאל נדרך, נשימתו נעצרה.
"תעלה על הפיל רגע!" פקד עליו.
שעת המבחן הגיעה.
לאל נשם עמוק והחליט להשאיר את התרמיל הכבד על כתפיו. הוא צעד לאחור ו...בום! ניתר על גבי רגלו המונפת של הפיל.
הוא היה למעלה.
"זה להתחלה", צעק ג'רי וזרק אל תוך ידו כמה שטרות ירוקים מקופלים.
ועינו של לאל ירדה דמעה.
