הנושאים החמים
הוא הגיע לחתונה, לחץ ידיים, אמר מזל טוב בחיוך מזויף קמעא, וסרק בעיניו את האולם. חיפש כיסא לשבת, ועדיף כיסא כזה שלצידו מונח סט סכו"ם וצלחת, רצוי אף נקיים ברמה מסוימת.
למרבה השמחה - הוא מצא!
כסא פנוי, 'מחכה רק לו', ולצידו על השולחן, ארוז בתוך ממחטה מפוארת - סט סכו"ם לא משומש, עם סימני שטיפה טריים.
מעולה.
נכון, אין צלחת, אבל צריך להתנחם במה שיש, ויש הרבה: כסא, סט סכו"ם, נהדר.
כעת, נותר לו רק להמתין לקבלת שירות.
הוא חשב בשקט:
חמש או עשר דקות, ומלצר יבוא לכאן, אבקש ממנו מנה כלשהי, או למצער - צלחת ריקה.
הדקות עברו לאיטם, ואף מלצר לא ניגש אליו.
תחושות הקיפוח שחש בילדותו, עת היה ילד נמוך קומה ונעקף סדרתי בכל תור אפשרי צצו ובאו, עטפו אותו בעטיפה חמצמצה של תחושת אי שוויון.
הוא דחק הצידה את התחושות, גלגל אותם לכדור מכווץ, החזיר בחזרה לפינה מאבקת בירכתי ליבו.
אף אחד לא מקפח אותי כיום, חשב. אני אדם בוגר, תיכף מלצר כלשהו ייגש אליי וישרתני.
הוא שיחק באצבעותיו עם הסכו"ם, שפשף את המזלג עם הסכין, את הסכין עם המזלג, נשען עם ידיו על פלטת השולחן, ותהה לעצמו מניין תבוא הישועה.
או במילים פשוטות יותר: מאיזה כיוון יבוא אליו המלצר.
הוא ספר בליבו: חמש דקות, עשר דקות, רבע שעה, כלום לא קרה.
הזמר הצעיר עם הכריזמה הנלבבת והקול הסביר המשיך לשיר ולשורר, עבר משיר לשיר והנעים את הערב.
הוא לא שמע כמעט מאומה, הוא היה עסוק בדברים אחרים, בסיסיים בהרבה:
איפה משיגים צלחת?
חלה?
סלטים?
והכי חשוב:
איך, איך משיגים כוס פשוטה, כדי לשתות משהו, או לפחות קצת מים?
הוא בהה בצער בשולחן הבר המעוטר, עדיין מכוסה מפה צחורה וריק למשעי, וידע שאין לו על מי להשען אלא על טוב ליבם של המלצרים.
סביבו באולם ישבו בעלי השמחה, בני משפחה, גיסים, דודים, בחורים צעירים, חייכו זה לזה, שוחחו בנועם על דא ועל הא, ובטנו שלו קרקרה ועיניו נלטשו שוב ושוב אל עבר המלצרים המסתובבים באולם כה וכה, ומשום מה מקפחים בקביעות את שולחנו, לתחושתו הלא מוכחת.
כעבר דקות ארוכות שנדמו בעיניו כנצח, הוא שינה אסטרטגיה, ועבר למתקפה.
הוא ניסה לתפוס את עיניהם של המלצרים, לאותת:
חבר'ה, אני רעב, הבו לי שירות וגם את מנת הפתיחה.
אך לא, לא עלה בידו מאומה.
איש לא השית ליבו אליו, ואף מלצר לא הבחין בפניו המכלימות אט אט, ובסכו"מו הנשחק בחוסר מעש.
לבסוף, אזר את בטחנו העצמי הנמוך, קיבץ ביחד את כל חלקי אישיותו הדוויה, קם בלא גובהו, מתח את גוו כדי לקבל עוד כמה ס"מ, וניגש לאחד המלצרים.
סלח לי, אדוני.
אני יושב פה עשרים דקות, ועדיין לא קיבלתי כלום.
שמא תוכל להביא לי מנה כלשהי, או למצער -
צלחת ריקה, וחלה קטנה?
המלצר בהה בו, ואמר:
אתה לא בשולחן שלי, אבל אטפל בך.
המלצר קרץ לחברו שהסתובב מדושן עונג בקצה השני של האולם, וצעק לו בקול, מנסה לגבור על הזמר הכריזמטי הצעיר שהרעיד את האולם מהמיקרופון בידו:
הלו, תביא פה לאיש כאן מנה וחלה או לפחות צלחת.
המלצר הנהן לאות הבנה, ונעלם בינות המסובים, והוא שב ונתיישב, חדור תקווה חדשה שהחלה לפעם בו.
לבסוף אצא מכאן שבע, מלמל לעצמו אגב חישוק שיניים ותקווה לטוב.
לאט לאט הלכה סבלנותו ופקעה, וקיבתו החלה מעלה תביעות משל עצמה:
אוכל! שתיה!
ליבו לקח פיקוד, ותבע במפגיע:
למה אף אחד לא מתייחס פה?
הדקות נקפו, התקווה החלה להתפורר לאיטה, פירור אחר פירור, עד שנעלמה כולה.
כעבור חצי שעה נוספת של שממון קודר, הוא הפנים:
כל המלצרים עסוקים בפניות קודמות, הוא לא יקבל מהם שום דבר.
מאי שם הגיעו לאוזניו מחיאות כפיים רועמות:
החתן יוצא!
הוא הביט בעיניים כלות על חבריו הקמים ממקומותיהם, שבעים ורעננים, וסבים סוב וסוב סביב חברם החתן הצעיר.
כמה הוא השתוקק לחברה, ליחס, לאוזן קשבת, או לפחות:
לחלה ולכוס מים, להרטיב גרונו המיובש.
התזמורת רעמה, והוא הבחין בצער כי סיכוייו הולכים ופוחתים:
המלצרים נעלמו כולם, כנראה התכנסו למטבח לקראת הוצאת המנה העיקרית.
בקיבה ריקה ובגרון ניחר הוא ניחם את עצמו:
לא נורא, עוד כמה דקות בלבד, תחולק המנה העיקרית, ואצא שבע ומסופק, כאורחיו של כלבא שבוע.
ועד אז -
החליט:
אגש לאבי הבן, ואחר כך גם לאבי הבת, אאחל להם את הטובים שבאיחוליי.
אברכם שתהיה ברכת שמיים על הזוג הצעיר, ושיבנו בית נאמן בישראל.
הוא הודה באמת בפני עצמו:
אין הם אשמים בביש מזלו!
תחושת השליחות סילקה מקרביו את תחושת המחסור והצער, והוא קם ממקומו, רקד מעט עם חברי החתן ושני דודים באים בימים, ואחר כך לחץ ידיים בשמחה מזויפת בעליל לשני המחותנים.
איחל להם את כל הטוב שבעולם, ובקצה עיניו הבחין בסיפוק יוצא מן הכלל כי אחד המלצרים, הרזה והחמקן מכולם, סוף סוף החל לחלק את השניצלים בשולחנו שלו.
הוא מיהר, נפרד מהמחותנים השמחים, ופסע במהירות אל סוף האולם, שם פנה להתיישב על כסאו.
ורגע לפני שהתיישב, פנה אליו אדם לא מוכר, ואמר בנכבדות:
תסלחו לי, אבל אני ישבתי כאן ויצאתי לכמה דקות.
עודו מופתע ותוהה כיצד להגיב, צץ מאחוריו המלצר, והניח על השולחן מנה מהבילה ומנקרת עיניים של עוף עטוף בפירורי לחם, על מצע של תפוחי אדמה ועם פרוסות צנון מלבבות בצידן.
בעיניים כלות הוא הבחין ביהודי הנכבד טועם בחדווה את המנה המפוארת, והוא פנה אל אחוריו בחמיצות פנים, כל כולו מוצף וטובע בתחושות קשות של קיפוח, אפליה, ותהיה על ביש מזלו.
ניגש אל דלתות החירום בקצה האולם, ירד לאיטו במדרגות המאבקות שאינן בשימוש ביום יום, ויצא מהאולם בפחי נפש.
הפנים את התובנה היטב לכל שמחה שעוד תבוא בהמשך:
בכל חתונה יש לגשת תחילה אל הבר, ולא להמתין לחסדי המלצרים.
ועם תובנה זו, הוא הלך לישון על קיבה ריקה, ובחלומו, הוא הגיע לחתונה בדיוק לפני הגשת מנת הפתיחה, וישב שבע ונהנה...
גולשי פרוג, אמרו נא את האמת שלכם:
אתם באים לחתונה בעיקר בשביל...
1 - לומר מזל טוב ולאכול שניצל
2- לומר מזל טוב ולאכול קוגל
3- לומר מזל טוב ולרקד במעגל באוטוסטראדה.
4- לומר מזל טוב ולברוח הכי מהר שאפשר, בלי שבעלי השמחה יבחינו, כמובן
5- אחר...............
למרבה השמחה - הוא מצא!
כסא פנוי, 'מחכה רק לו', ולצידו על השולחן, ארוז בתוך ממחטה מפוארת - סט סכו"ם לא משומש, עם סימני שטיפה טריים.
מעולה.
נכון, אין צלחת, אבל צריך להתנחם במה שיש, ויש הרבה: כסא, סט סכו"ם, נהדר.
כעת, נותר לו רק להמתין לקבלת שירות.
הוא חשב בשקט:
חמש או עשר דקות, ומלצר יבוא לכאן, אבקש ממנו מנה כלשהי, או למצער - צלחת ריקה.
הדקות עברו לאיטם, ואף מלצר לא ניגש אליו.
תחושות הקיפוח שחש בילדותו, עת היה ילד נמוך קומה ונעקף סדרתי בכל תור אפשרי צצו ובאו, עטפו אותו בעטיפה חמצמצה של תחושת אי שוויון.
הוא דחק הצידה את התחושות, גלגל אותם לכדור מכווץ, החזיר בחזרה לפינה מאבקת בירכתי ליבו.
אף אחד לא מקפח אותי כיום, חשב. אני אדם בוגר, תיכף מלצר כלשהו ייגש אליי וישרתני.
הוא שיחק באצבעותיו עם הסכו"ם, שפשף את המזלג עם הסכין, את הסכין עם המזלג, נשען עם ידיו על פלטת השולחן, ותהה לעצמו מניין תבוא הישועה.
או במילים פשוטות יותר: מאיזה כיוון יבוא אליו המלצר.
הוא ספר בליבו: חמש דקות, עשר דקות, רבע שעה, כלום לא קרה.
הזמר הצעיר עם הכריזמה הנלבבת והקול הסביר המשיך לשיר ולשורר, עבר משיר לשיר והנעים את הערב.
הוא לא שמע כמעט מאומה, הוא היה עסוק בדברים אחרים, בסיסיים בהרבה:
איפה משיגים צלחת?
חלה?
סלטים?
והכי חשוב:
איך, איך משיגים כוס פשוטה, כדי לשתות משהו, או לפחות קצת מים?
הוא בהה בצער בשולחן הבר המעוטר, עדיין מכוסה מפה צחורה וריק למשעי, וידע שאין לו על מי להשען אלא על טוב ליבם של המלצרים.
סביבו באולם ישבו בעלי השמחה, בני משפחה, גיסים, דודים, בחורים צעירים, חייכו זה לזה, שוחחו בנועם על דא ועל הא, ובטנו שלו קרקרה ועיניו נלטשו שוב ושוב אל עבר המלצרים המסתובבים באולם כה וכה, ומשום מה מקפחים בקביעות את שולחנו, לתחושתו הלא מוכחת.
כעבר דקות ארוכות שנדמו בעיניו כנצח, הוא שינה אסטרטגיה, ועבר למתקפה.
הוא ניסה לתפוס את עיניהם של המלצרים, לאותת:
חבר'ה, אני רעב, הבו לי שירות וגם את מנת הפתיחה.
אך לא, לא עלה בידו מאומה.
איש לא השית ליבו אליו, ואף מלצר לא הבחין בפניו המכלימות אט אט, ובסכו"מו הנשחק בחוסר מעש.
לבסוף, אזר את בטחנו העצמי הנמוך, קיבץ ביחד את כל חלקי אישיותו הדוויה, קם בלא גובהו, מתח את גוו כדי לקבל עוד כמה ס"מ, וניגש לאחד המלצרים.
סלח לי, אדוני.
אני יושב פה עשרים דקות, ועדיין לא קיבלתי כלום.
שמא תוכל להביא לי מנה כלשהי, או למצער -
צלחת ריקה, וחלה קטנה?
המלצר בהה בו, ואמר:
אתה לא בשולחן שלי, אבל אטפל בך.
המלצר קרץ לחברו שהסתובב מדושן עונג בקצה השני של האולם, וצעק לו בקול, מנסה לגבור על הזמר הכריזמטי הצעיר שהרעיד את האולם מהמיקרופון בידו:
הלו, תביא פה לאיש כאן מנה וחלה או לפחות צלחת.
המלצר הנהן לאות הבנה, ונעלם בינות המסובים, והוא שב ונתיישב, חדור תקווה חדשה שהחלה לפעם בו.
לבסוף אצא מכאן שבע, מלמל לעצמו אגב חישוק שיניים ותקווה לטוב.
לאט לאט הלכה סבלנותו ופקעה, וקיבתו החלה מעלה תביעות משל עצמה:
אוכל! שתיה!
ליבו לקח פיקוד, ותבע במפגיע:
למה אף אחד לא מתייחס פה?
הדקות נקפו, התקווה החלה להתפורר לאיטה, פירור אחר פירור, עד שנעלמה כולה.
כעבור חצי שעה נוספת של שממון קודר, הוא הפנים:
כל המלצרים עסוקים בפניות קודמות, הוא לא יקבל מהם שום דבר.
מאי שם הגיעו לאוזניו מחיאות כפיים רועמות:
החתן יוצא!
הוא הביט בעיניים כלות על חבריו הקמים ממקומותיהם, שבעים ורעננים, וסבים סוב וסוב סביב חברם החתן הצעיר.
כמה הוא השתוקק לחברה, ליחס, לאוזן קשבת, או לפחות:
לחלה ולכוס מים, להרטיב גרונו המיובש.
התזמורת רעמה, והוא הבחין בצער כי סיכוייו הולכים ופוחתים:
המלצרים נעלמו כולם, כנראה התכנסו למטבח לקראת הוצאת המנה העיקרית.
בקיבה ריקה ובגרון ניחר הוא ניחם את עצמו:
לא נורא, עוד כמה דקות בלבד, תחולק המנה העיקרית, ואצא שבע ומסופק, כאורחיו של כלבא שבוע.
ועד אז -
החליט:
אגש לאבי הבן, ואחר כך גם לאבי הבת, אאחל להם את הטובים שבאיחוליי.
אברכם שתהיה ברכת שמיים על הזוג הצעיר, ושיבנו בית נאמן בישראל.
הוא הודה באמת בפני עצמו:
אין הם אשמים בביש מזלו!
תחושת השליחות סילקה מקרביו את תחושת המחסור והצער, והוא קם ממקומו, רקד מעט עם חברי החתן ושני דודים באים בימים, ואחר כך לחץ ידיים בשמחה מזויפת בעליל לשני המחותנים.
איחל להם את כל הטוב שבעולם, ובקצה עיניו הבחין בסיפוק יוצא מן הכלל כי אחד המלצרים, הרזה והחמקן מכולם, סוף סוף החל לחלק את השניצלים בשולחנו שלו.
הוא מיהר, נפרד מהמחותנים השמחים, ופסע במהירות אל סוף האולם, שם פנה להתיישב על כסאו.
ורגע לפני שהתיישב, פנה אליו אדם לא מוכר, ואמר בנכבדות:
תסלחו לי, אבל אני ישבתי כאן ויצאתי לכמה דקות.
עודו מופתע ותוהה כיצד להגיב, צץ מאחוריו המלצר, והניח על השולחן מנה מהבילה ומנקרת עיניים של עוף עטוף בפירורי לחם, על מצע של תפוחי אדמה ועם פרוסות צנון מלבבות בצידן.
בעיניים כלות הוא הבחין ביהודי הנכבד טועם בחדווה את המנה המפוארת, והוא פנה אל אחוריו בחמיצות פנים, כל כולו מוצף וטובע בתחושות קשות של קיפוח, אפליה, ותהיה על ביש מזלו.
ניגש אל דלתות החירום בקצה האולם, ירד לאיטו במדרגות המאבקות שאינן בשימוש ביום יום, ויצא מהאולם בפחי נפש.
הפנים את התובנה היטב לכל שמחה שעוד תבוא בהמשך:
בכל חתונה יש לגשת תחילה אל הבר, ולא להמתין לחסדי המלצרים.
ועם תובנה זו, הוא הלך לישון על קיבה ריקה, ובחלומו, הוא הגיע לחתונה בדיוק לפני הגשת מנת הפתיחה, וישב שבע ונהנה...
גולשי פרוג, אמרו נא את האמת שלכם:
אתם באים לחתונה בעיקר בשביל...
1 - לומר מזל טוב ולאכול שניצל
2- לומר מזל טוב ולאכול קוגל
3- לומר מזל טוב ולרקד במעגל באוטוסטראדה.
4- לומר מזל טוב ולברוח הכי מהר שאפשר, בלי שבעלי השמחה יבחינו, כמובן
5- אחר...............
