הנושאים החמים
אני לא יודעת מה לעשות קודם ,
לסדר את הבית? מהומה פה, אף אחד לא מוצא כלום.
לתת לילדים לאכול משהו בינתיים?
להכין להם ארוחה מסודרת? כל רגע הם פותחים מקרר או ארון בתקוה למצוא משהו שאפשר להכניס לפה.
ספרים, עטיפות בגדלים ובצבעים שונים מחכים על השולחן לעטיפה ואירגון,
- "יש לנו כבר הכל?" "אני צריכה קלמר חדש!" "חסר לי מחברת אנגלית!"
שניה התינוק בוכה,
צריך להכניס בגדים למכונת הכביסה,
"כסף , למה? לרב קו?" משהו יוצא לצורך איזה עניין, הרשתי? כנראה...
"טלפון? אני לא יכולה כרגע, דחוף? מי זה? מהעבודה??"
"אמרתי שנצא, נכון, כבר ממש מאוחר, טוב אנחנו כבר יוצאים, רק נגמור פה..."
סוגרת ארון פתוח, פותחת בקבוק סגור.
מרימה ילד בוכה, מורידה משחק לאחותו שמתעקשת עכשיו דווקא על זה.
מדליקה תנור ומכניסה בזהירות פיצה זוגלובק, שיהיה. מכבה את הגז , הקומפט לשבת כבר מוכן.
אוי, רציתי לקנות משהו בבית המרקחת ,טוב, זה כבר לא יהיה היום , חבל.
כל דבר אחד אחרי השני, בלי מחשבה רבה מידי, בלי אבחנה. מה שדחוף זה מה שאני עושה, ובעצם מרגישה שהכל דחוף.
מרגישה כמו מגבוני צץ רץ, מושכים מגבון אחד, ועשרה מגבונים נמשכים אחריו...
משתדלת לא לכעוס ולא לצעוק בתוך המהומה, כולם ביחד וכל אחד לחוד רוצים את שלהם, אני רוצה לתת, להעניק, משתדלת, עם כל הרצון הטוב, אבל ברגעים עמוסים לא זוכרת לא את כל המאמרים היפים שקראתי ולא את כל העצות והטיפים, לא את הוורטים ולא את השיעורים ששמעתי.
לא זוכרת כמה התפקיד שלי נשגב, וכמה אני בעצם אוהבת את מה שאני עושה, ואת התכלית שלי ואת תכלית הבריאה כולה, ואת עוצם הרגעים, ואת המקדש שאני בו הכוהנת הגדולה.
אפס.
כלום.
בשעת שיעור אמר רב לתלמידיו שיש סגולה בדוקה נגד כלבים. אם רואים כלב ברחוב , לא צריך לא לפחד ולא לחשוש, רק להגיד את הפסוק: "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" אחרי אמירת הפסוק, הכלב ייבהל ממך. לא יינשך ולא ינבח.
בגמר השיעור יצאו התלמידים עם הרב לחורשה ולפתע הגיח מבין השיחים (איך לא?) – כלב.
כלב גדול מפחיד ונובח, הרב המבוהל החל לברוח מרוב פחד ואימה. בגמר הסיטואציה המביכה שאלו התלמידים: "רבינו, למה לא אמרת את הפסוק שעכשיו לימדת אותנו : ולכל בני ישראל..."
והרב שעוד לא הצליח לחזיר לעצמו את הנשימה ענה להם " מרוב בהלה שכחתי את הפסוק...."
אז נכון, אני לא מסוגלת כל רגע ורגע לזכור ולכוון ולשמוח, יש לי שעות של לחץ עומס, ובזמנים הללו אתה, הקב"ה, כן זוכר, כן רואה וכן יודע על מה ולמה...
אתה רואה את המאמץ, רואה את קוצר הנשימה, ואת ההשתדלות.
אבל, ממש עוד מעט, אולי עוד היום אולי רק מחר, ישתרר פה קצת שקט, ויהיו לי כמה דקות של ישוב הדעת, ואז אני אזכר כמה נשגב התפקיד שלי, כמה אני אוהבת את מה שאני עושה מה התכלית שלי ומה התכלית של כל הבריאה כולה.
פסי דבלינגר – הרצאות אנרגטיות לאימהות 050-4127928 03-6192194 <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>
לסדר את הבית? מהומה פה, אף אחד לא מוצא כלום.
לתת לילדים לאכול משהו בינתיים?
להכין להם ארוחה מסודרת? כל רגע הם פותחים מקרר או ארון בתקוה למצוא משהו שאפשר להכניס לפה.
ספרים, עטיפות בגדלים ובצבעים שונים מחכים על השולחן לעטיפה ואירגון,
- "יש לנו כבר הכל?" "אני צריכה קלמר חדש!" "חסר לי מחברת אנגלית!"
שניה התינוק בוכה,
צריך להכניס בגדים למכונת הכביסה,
"כסף , למה? לרב קו?" משהו יוצא לצורך איזה עניין, הרשתי? כנראה...
"טלפון? אני לא יכולה כרגע, דחוף? מי זה? מהעבודה??"
"אמרתי שנצא, נכון, כבר ממש מאוחר, טוב אנחנו כבר יוצאים, רק נגמור פה..."
סוגרת ארון פתוח, פותחת בקבוק סגור.
מרימה ילד בוכה, מורידה משחק לאחותו שמתעקשת עכשיו דווקא על זה.
מדליקה תנור ומכניסה בזהירות פיצה זוגלובק, שיהיה. מכבה את הגז , הקומפט לשבת כבר מוכן.
אוי, רציתי לקנות משהו בבית המרקחת ,טוב, זה כבר לא יהיה היום , חבל.
כל דבר אחד אחרי השני, בלי מחשבה רבה מידי, בלי אבחנה. מה שדחוף זה מה שאני עושה, ובעצם מרגישה שהכל דחוף.
מרגישה כמו מגבוני צץ רץ, מושכים מגבון אחד, ועשרה מגבונים נמשכים אחריו...
משתדלת לא לכעוס ולא לצעוק בתוך המהומה, כולם ביחד וכל אחד לחוד רוצים את שלהם, אני רוצה לתת, להעניק, משתדלת, עם כל הרצון הטוב, אבל ברגעים עמוסים לא זוכרת לא את כל המאמרים היפים שקראתי ולא את כל העצות והטיפים, לא את הוורטים ולא את השיעורים ששמעתי.
לא זוכרת כמה התפקיד שלי נשגב, וכמה אני בעצם אוהבת את מה שאני עושה, ואת התכלית שלי ואת תכלית הבריאה כולה, ואת עוצם הרגעים, ואת המקדש שאני בו הכוהנת הגדולה.
אפס.
כלום.
בשעת שיעור אמר רב לתלמידיו שיש סגולה בדוקה נגד כלבים. אם רואים כלב ברחוב , לא צריך לא לפחד ולא לחשוש, רק להגיד את הפסוק: "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" אחרי אמירת הפסוק, הכלב ייבהל ממך. לא יינשך ולא ינבח.
בגמר השיעור יצאו התלמידים עם הרב לחורשה ולפתע הגיח מבין השיחים (איך לא?) – כלב.
כלב גדול מפחיד ונובח, הרב המבוהל החל לברוח מרוב פחד ואימה. בגמר הסיטואציה המביכה שאלו התלמידים: "רבינו, למה לא אמרת את הפסוק שעכשיו לימדת אותנו : ולכל בני ישראל..."
והרב שעוד לא הצליח לחזיר לעצמו את הנשימה ענה להם " מרוב בהלה שכחתי את הפסוק...."
אז נכון, אני לא מסוגלת כל רגע ורגע לזכור ולכוון ולשמוח, יש לי שעות של לחץ עומס, ובזמנים הללו אתה, הקב"ה, כן זוכר, כן רואה וכן יודע על מה ולמה...
אתה רואה את המאמץ, רואה את קוצר הנשימה, ואת ההשתדלות.
אבל, ממש עוד מעט, אולי עוד היום אולי רק מחר, ישתרר פה קצת שקט, ויהיו לי כמה דקות של ישוב הדעת, ואז אני אזכר כמה נשגב התפקיד שלי, כמה אני אוהבת את מה שאני עושה מה התכלית שלי ומה התכלית של כל הבריאה כולה.
פסי דבלינגר – הרצאות אנרגטיות לאימהות 050-4127928 03-6192194 <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>
