הנושאים החמים
הייתי שם-אבו כביר /ה. רוזנבלום.
הייתי שם בתוך הזוועה.
שאין אותיות לסדר בהם אותה.
הייתי שם ואין טיפול או אימון למחוק מראות קשים שכאלה,
ידי אבות ואמהות מושטות לתוך הסורגים. שואלים ומתחננים לראות את ילדם או יקירם,
שלם או מרוסק.
מת.
הייתי שם כשהגיעה משאית ועוד אחת ועוד אחת ואנשים בפנים אדומות שפתיים חרבות,
רצים לשמוע עם יקירם נמצא בפנים.
הייתי שם לראות אנשים נכנסים שבורים כדי לזהות, ויוצאים מרוסקים לפרורים.
הלב מסרב להאמין. זה אסון מהסוג הקשה שידעה גלותינו.
"זה לא יכול להיות היום הזה" בוכה גבר בגיל העמידה
"עלינו משפחה שלימה וחזרנו שאחד חסר" זועקת אמא אחת.
"יש לו היום יום הולדת ועכשיו זה גם היום זכרון.." נאנקת אמא אחרת.
"מי לקחח לי את הכרטיס?????" עוד זעקה של חבר טוב שמחכה מהבוקר להכנס בעזרת הכרטיס המיוחל והפלאי לזהות את גופת חברו הטוב.
"אבאאאא. אני רוצה את אבא שלי. אני רוצה לראות אותו עכשיו. אבא שלי רק נסע למירון אבאאאא"
"שתית? תשתי עוד בבקשה. שלוק אחד וזהו" מתחנן מלאך שעובר בין כולם.
כאב חוצה מגזרים.
מימיני עו"סית צעירה בתפקיד ממררת בבכי. הפעם מותר. זה לא עוד אסון, לא מתבקש ממנה לשמור על איפוק, או שליטה.
"מי יטפל במטפלים?" אני לוחשת לה. והיא מתפרקת עליי.
הרב לאו נכנס. כמו אב רחמן. מתעקש לחלק בידיו אוכל ושתיה. המשפחות מתאספות מחכות למוצא פיו. הזמן מתארך והשבת מתקרבת.
"אנחנו עושים את כל המאמצים לשחרר את כולם"
"הרב מה עם שלי???" צועקת אמא והרב מתאפק לא לבכות.
הוא לוקח את השם. עדיין לא הגיע. מחכים למשאית אחרונה.
שוטר גבוה נכנס לסדר ולזרז בשליחות הרב.
"למי אתה מחכה?"
"לאבא שלי-----"
"ואתה?"
לבן שלי-----"
"ואתה?"
"לשני בנים----.------."
השוטר נכנס. הם עדיין ממתינים
"הבן שלך הגיע?"
"הוא היה במשאית החמישית"
"שלי בשישית. חסדי ה' מקווה שנספיק לקבור לפני שבת"
"זיהית כבר?"
"כן. יש לי פתק."
"הו...ברוך ה'. ניסים"
אני צובטת את עצמי לראות אם אני שומעת נכון. שיחת אמהות בל"ג בעומר תשפ"א.
רבי שמעון יבבה פורצת מגרוני האמהות מסתובבות אליי ואנחנו בוכות יחד.
אוי רבי שמעון. איך עלתה לנו ככה?
אין אחד בעם ישראל שלא נפגע.
אלו שהיו שם.
אלו שלא.
אלו שאיבדו שם.
ואלו שלא.
קבלנו מכה קשה וכואבת, נדחקנו רבי שמעון. ואין לנו כח כבר להיסמך. וראוי אתה רבי שמעון שנסמך עלייך בשעת דחק איומה שכזאת. שעה שהאמונה נסתרת והלב שבור ומרוסק.
עלינו כדי להשתתף ביומא דהילולא ולשמוח בשמחתך. חזרנו שבורים ומרוסקים. ורק עלייך אפשר לסמוך ולהעלות את הכאב. אתה ששמעת במשך מאות שנים את כל סוגי הכאב. שמעת את כל סוגי הצער רק אתה יכול להחזיק ולעזור לעם ישראל.
המירוץ נגד השעון מתחיל.
ש ב ת.
18:10
מעמיסים גופות לתוך אמבולנסים ושועטים לכיוון ירושלים.
18:47 בירושלים.
את הטהרה ההורים לא יספיקו.
עם ישראל מתכנס בשמגר מיטות יוצאות בזו אחר זו.
סבא נגש לאיש זק"א שואל איפה הנכד, ההורים בדרך.
האיש מסתכל אומר "אני לא יודע מי נגד מי"
כמה דקות של עבודה מאומצת וזיהוי נוסף.
טהרה.
מטהרים את הטהורים ושועטים איתם להר המנוחות.
19:00 מגיעים לבית החיים.
קריעה.
קדיש.
קבורה.
19:10 סיימנו.
נגמרו המילים ונכנסה שבת.
"קל נא רפא נא לנו בהראות לנו נועם זיווך."
הייתי שם בתוך הזוועה.
שאין אותיות לסדר בהם אותה.
הייתי שם ואין טיפול או אימון למחוק מראות קשים שכאלה,
ידי אבות ואמהות מושטות לתוך הסורגים. שואלים ומתחננים לראות את ילדם או יקירם,
שלם או מרוסק.
מת.
הייתי שם כשהגיעה משאית ועוד אחת ועוד אחת ואנשים בפנים אדומות שפתיים חרבות,
רצים לשמוע עם יקירם נמצא בפנים.
הייתי שם לראות אנשים נכנסים שבורים כדי לזהות, ויוצאים מרוסקים לפרורים.
הלב מסרב להאמין. זה אסון מהסוג הקשה שידעה גלותינו.
"זה לא יכול להיות היום הזה" בוכה גבר בגיל העמידה
"עלינו משפחה שלימה וחזרנו שאחד חסר" זועקת אמא אחת.
"יש לו היום יום הולדת ועכשיו זה גם היום זכרון.." נאנקת אמא אחרת.
"מי לקחח לי את הכרטיס?????" עוד זעקה של חבר טוב שמחכה מהבוקר להכנס בעזרת הכרטיס המיוחל והפלאי לזהות את גופת חברו הטוב.
"אבאאאא. אני רוצה את אבא שלי. אני רוצה לראות אותו עכשיו. אבא שלי רק נסע למירון אבאאאא"
"שתית? תשתי עוד בבקשה. שלוק אחד וזהו" מתחנן מלאך שעובר בין כולם.
כאב חוצה מגזרים.
מימיני עו"סית צעירה בתפקיד ממררת בבכי. הפעם מותר. זה לא עוד אסון, לא מתבקש ממנה לשמור על איפוק, או שליטה.
"מי יטפל במטפלים?" אני לוחשת לה. והיא מתפרקת עליי.
הרב לאו נכנס. כמו אב רחמן. מתעקש לחלק בידיו אוכל ושתיה. המשפחות מתאספות מחכות למוצא פיו. הזמן מתארך והשבת מתקרבת.
"אנחנו עושים את כל המאמצים לשחרר את כולם"
"הרב מה עם שלי???" צועקת אמא והרב מתאפק לא לבכות.
הוא לוקח את השם. עדיין לא הגיע. מחכים למשאית אחרונה.
שוטר גבוה נכנס לסדר ולזרז בשליחות הרב.
"למי אתה מחכה?"
"לאבא שלי-----"
"ואתה?"
לבן שלי-----"
"ואתה?"
"לשני בנים----.------."
השוטר נכנס. הם עדיין ממתינים
"הבן שלך הגיע?"
"הוא היה במשאית החמישית"
"שלי בשישית. חסדי ה' מקווה שנספיק לקבור לפני שבת"
"זיהית כבר?"
"כן. יש לי פתק."
"הו...ברוך ה'. ניסים"
אני צובטת את עצמי לראות אם אני שומעת נכון. שיחת אמהות בל"ג בעומר תשפ"א.
רבי שמעון יבבה פורצת מגרוני האמהות מסתובבות אליי ואנחנו בוכות יחד.
אוי רבי שמעון. איך עלתה לנו ככה?
אין אחד בעם ישראל שלא נפגע.
אלו שהיו שם.
אלו שלא.
אלו שאיבדו שם.
ואלו שלא.
קבלנו מכה קשה וכואבת, נדחקנו רבי שמעון. ואין לנו כח כבר להיסמך. וראוי אתה רבי שמעון שנסמך עלייך בשעת דחק איומה שכזאת. שעה שהאמונה נסתרת והלב שבור ומרוסק.
עלינו כדי להשתתף ביומא דהילולא ולשמוח בשמחתך. חזרנו שבורים ומרוסקים. ורק עלייך אפשר לסמוך ולהעלות את הכאב. אתה ששמעת במשך מאות שנים את כל סוגי הכאב. שמעת את כל סוגי הצער רק אתה יכול להחזיק ולעזור לעם ישראל.
המירוץ נגד השעון מתחיל.
ש ב ת.
18:10
מעמיסים גופות לתוך אמבולנסים ושועטים לכיוון ירושלים.
18:47 בירושלים.
את הטהרה ההורים לא יספיקו.
עם ישראל מתכנס בשמגר מיטות יוצאות בזו אחר זו.
סבא נגש לאיש זק"א שואל איפה הנכד, ההורים בדרך.
האיש מסתכל אומר "אני לא יודע מי נגד מי"
כמה דקות של עבודה מאומצת וזיהוי נוסף.
טהרה.
מטהרים את הטהורים ושועטים איתם להר המנוחות.
19:00 מגיעים לבית החיים.
קריעה.
קדיש.
קבורה.
19:10 סיימנו.
נגמרו המילים ונכנסה שבת.
"קל נא רפא נא לנו בהראות לנו נועם זיווך."
