הנושאים החמים
הפניה הזו הגיעה שבועיים לפני החג. הלקוח כמעט לא הכיר את התחום, ובפיו היתה בקשה מעורפלת: כיתוב נאה למנהל מוסד תורני מכובד. משהו שמדבר על תורה, או על העמדת תורה. משהו שאפשר יהיה לתלות על הקיר. נו, אתה מבין.
יחד ניסינו להבין מה, בעצם, הוא רוצה.
התאמנו עמדות. בדקנו תקציב, חלומות ומציאות. הפשלתי שרוולים והתחלתי לגשש.
הוא החליט על המשפט האלמותי המפורסם: "כד יתבין ישראל". המשפט הזה, המושר בפי יהודים במשך שנים, הוא למען האמת חֲסַר מקור קדום. המקור הראשוני שלו הוא ככל הנראה מהגאון מוילנא, אך הנוסח המסוים המוכר לנו ידוע רק בשנים האחרונות.
תוך כדי הגישושים הראשוניים, התחלתי לחשוב על המילים הארמיות האלה, ומה הן אומרות לי.
בדרך־כלל, מה שאין לו מקור נכבד הוא פחוּת־חשיבות בעינינו. לא־כן כאן. הרגשתי, מעודי, שלמילים האלה יש כח מיוחד. שהן מבטאות בצורה מושלמת משהו שחסר לו ביטוי.
ואז הבנתי. דוקא בגלל זה.
דוקא מפני שאין להן מקור. זה מקור הכח שלהן.
אם למילים שכאלה אין מקור, הרי שהן יצאו מן הלב. הן יצאו מליבותיהם של יהודים במאות השנים האחרונות. יהודים שידעו, מי כמוהם ידעו, מהו "צערא דלהון".
ויהודים שבד־בבד ידעו היטב, מהי "חדוותא דילי".
כשבמוחי מתנגן לו הלחן המרגש המיוחס לרבי מאיר שפירא מלובלין – מי שדאג בכל לבו לרווחתם של בני הישיבות, שידעו כבר בלאו־הכי "צערא" מהו – ומתלווה אליו התובנה המרגשת הנ"ל, התחלתי בעבודה.
הגישושים דלעיל יישרו אצלי קו בענין.
המשפט, התברר לי, ארוך. הוא מורכב מחמשה מקטעים, ובהם קטע מרכזי. הנקודה הזו – בעייתית.
אחד הדברים הראשונים המתבקשים ביצירת טיפוגרפיה נכונה, הוא שמירה על אחידות למרות השוני. כלומר: בעולם אמנות הטיפוגרפיה מצוי שימוש באותיות ראווה; משיכות קליגרפיות, מקוריות במיקום הטקסטים, וכדומה. כל אלה יוצרים שוני.
למרות השוני הזה – שהוא החלק האמנותי ביצירת טיפוגרפיה, חשובה מאד האחידות בין האותיות וגושי הטקסט. זה החלק המקצועי ביצירה.
במיוחד כאשר מדובר בלקוח סטנדרטי, המבקש תוצר נאה. הוא לא כאן כדי להתפעל מהיכולות האמנותיות שלך, או מידי הזהב. הוא כאן כדי לקבל תדפיס שאפשר לתלות על קיר הסלון. משהו קריא, יפה אך פשוט.
משכך, הצבתי לעצמי מספר מטרות:
1. ליצור קו מאחד בין חמשת גושי הטקסט. כך תווצר שייכות ביניהם, ולמרות חמשת המקטעים נקבל גוש טקסט אחד. בד־בבד, האחדות צריכה לתת לי משהו חדש. אם לדוגמא, בסקיצה השניה דלעיל ישנו קו מאחד מסוים, עדיין התוצאה הסופית היא גוש טקסט בצורת הספרה 5, מה שמעלה תמיהה על הקשר בין התוכן לבין העיצוב.
2. ליצור קוים מאחדים בין האותיות, בתוך הגושים עצמם. זה חשוב, כדי שנקבל טקסט יפה. יחד עם זאת צריך לשמור על האיזון הנכון, ולא למלא את הטקסט במשיכות המפחיתות את רמת הקריאות שלו [כמו, לדוגמא, התמונה שבכותרת. שמתם לב ל־♡ שב"חזו"? זה רעיון יפה, אבל קשה לקרוא כך את המילה].
3. ליצור ענין טיפוגרפי בכל חלק בטקסט. כך העין תִמשך לבדוק כל אות וכל משפט, ולא תתמקד בקטע המרכזי בלבד. מאידך, עדיין צריך להבליט במיוחד את הקטע המרכזי, כי הוא הקטע העיקרי גם מבחינת התוכן.
בעיני, המילים האלה מדברות על משהו יקר מאד. על התורה היקרה מפז, ועל היחס והקשר בין "קודשא בריך הוא" לבניו חביביו.
לכן בחרתי בעיצוב יוקרתי: רקע כהה, אותיות בהירות.
והעיצוב הנבחר, מבחינתי:
השתדלתי למלא כאן את המטרות הנ"ל:
יצרתי קו מאחד בין כל גושי הטקסט. גושי הטקסט יוצרים יחד צורת השתפכות, המתבטאת במיוחד בעיצוב האחרון, בעזרת הרקע המשתלב כחלק מן הטקסט. הוספתי גם משיכות עדינות המחברות בין גוש טקסט למשנהו.
יצרתי קוים מאחדים בין האותיות. משיכות עדינות, אותיות שמשלימות את חברותיהן כמעט בלי לעורר תשומת לב – עושות את העבודה. התאמצתי לא להגזים, כדי לא לאבד את הקריאות הנהירה. לכן רק התבוננות תחשוף את המשיכות הללו.
השתדלתי ליצור ענין בכל חלק בטקסט, אך עם־זאת הבלטתי בעדינות את הקטע המרכזי. מחד, גיוונתי בין גושי הטקסט ועשיתי מאמץ שלא לחזור על עצמי על־אף האחידות שרציתי, אך מאידך, הקטע "חזו בני חביבי" יוצר צורה משל עצמו, על־ידי יישור החלק התחתון שלו והגבהת החלק העליון. נראה כאילו האותיות מתרוממות, שואפות אל־על.
הנה קצת הסבר ויזואלי:
• • •
הראיתי ללקוח, הוא פחות התחבר. הוא דמיין משהו רך יותר. רקע בהיר, אותיות כהות. בכלל, עדיף מרובע, לא ארוך וצר. וגם תשים גרשיים כאלה, למעלה ולמטה. אה, ותוסיף למטה: 'בהוקרה, בני החבורה.'
אוקיי. התמקדנו.
זהו. כבר היה מאוחר. אוטוטו חג, צריך לבחור.
הוא בחר, הדפסנו.
הספקתי לתעד.
• • •
החג נכנס.
בלילה, הבטתי במאות היהודים שישבו סביבי. מאות ראשים מתנענעים, שוקעים ביַמָהּ של התורה.
עצמתי עיניים, התרגשות אחזה בי. בת־קול הדהדה בתוכי: "חזו בני חביבי. חזו".
יחד ניסינו להבין מה, בעצם, הוא רוצה.
התאמנו עמדות. בדקנו תקציב, חלומות ומציאות. הפשלתי שרוולים והתחלתי לגשש.
הוא החליט על המשפט האלמותי המפורסם: "כד יתבין ישראל". המשפט הזה, המושר בפי יהודים במשך שנים, הוא למען האמת חֲסַר מקור קדום. המקור הראשוני שלו הוא ככל הנראה מהגאון מוילנא, אך הנוסח המסוים המוכר לנו ידוע רק בשנים האחרונות.
• • •
תוך כדי הגישושים הראשוניים, התחלתי לחשוב על המילים הארמיות האלה, ומה הן אומרות לי.
בדרך־כלל, מה שאין לו מקור נכבד הוא פחוּת־חשיבות בעינינו. לא־כן כאן. הרגשתי, מעודי, שלמילים האלה יש כח מיוחד. שהן מבטאות בצורה מושלמת משהו שחסר לו ביטוי.
ואז הבנתי. דוקא בגלל זה.
דוקא מפני שאין להן מקור. זה מקור הכח שלהן.
אם למילים שכאלה אין מקור, הרי שהן יצאו מן הלב. הן יצאו מליבותיהם של יהודים במאות השנים האחרונות. יהודים שידעו, מי כמוהם ידעו, מהו "צערא דלהון".
ויהודים שבד־בבד ידעו היטב, מהי "חדוותא דילי".
• • •
כשבמוחי מתנגן לו הלחן המרגש המיוחס לרבי מאיר שפירא מלובלין – מי שדאג בכל לבו לרווחתם של בני הישיבות, שידעו כבר בלאו־הכי "צערא" מהו – ומתלווה אליו התובנה המרגשת הנ"ל, התחלתי בעבודה.
הגישושים דלעיל יישרו אצלי קו בענין.
המשפט, התברר לי, ארוך. הוא מורכב מחמשה מקטעים, ובהם קטע מרכזי. הנקודה הזו – בעייתית.
אחד הדברים הראשונים המתבקשים ביצירת טיפוגרפיה נכונה, הוא שמירה על אחידות למרות השוני. כלומר: בעולם אמנות הטיפוגרפיה מצוי שימוש באותיות ראווה; משיכות קליגרפיות, מקוריות במיקום הטקסטים, וכדומה. כל אלה יוצרים שוני.
למרות השוני הזה – שהוא החלק האמנותי ביצירת טיפוגרפיה, חשובה מאד האחידות בין האותיות וגושי הטקסט. זה החלק המקצועי ביצירה.
במיוחד כאשר מדובר בלקוח סטנדרטי, המבקש תוצר נאה. הוא לא כאן כדי להתפעל מהיכולות האמנותיות שלך, או מידי הזהב. הוא כאן כדי לקבל תדפיס שאפשר לתלות על קיר הסלון. משהו קריא, יפה אך פשוט.
משכך, הצבתי לעצמי מספר מטרות:
1. ליצור קו מאחד בין חמשת גושי הטקסט. כך תווצר שייכות ביניהם, ולמרות חמשת המקטעים נקבל גוש טקסט אחד. בד־בבד, האחדות צריכה לתת לי משהו חדש. אם לדוגמא, בסקיצה השניה דלעיל ישנו קו מאחד מסוים, עדיין התוצאה הסופית היא גוש טקסט בצורת הספרה 5, מה שמעלה תמיהה על הקשר בין התוכן לבין העיצוב.
2. ליצור קוים מאחדים בין האותיות, בתוך הגושים עצמם. זה חשוב, כדי שנקבל טקסט יפה. יחד עם זאת צריך לשמור על האיזון הנכון, ולא למלא את הטקסט במשיכות המפחיתות את רמת הקריאות שלו [כמו, לדוגמא, התמונה שבכותרת. שמתם לב ל־♡ שב"חזו"? זה רעיון יפה, אבל קשה לקרוא כך את המילה].
3. ליצור ענין טיפוגרפי בכל חלק בטקסט. כך העין תִמשך לבדוק כל אות וכל משפט, ולא תתמקד בקטע המרכזי בלבד. מאידך, עדיין צריך להבליט במיוחד את הקטע המרכזי, כי הוא הקטע העיקרי גם מבחינת התוכן.
• • •
בעיני, המילים האלה מדברות על משהו יקר מאד. על התורה היקרה מפז, ועל היחס והקשר בין "קודשא בריך הוא" לבניו חביביו.
לכן בחרתי בעיצוב יוקרתי: רקע כהה, אותיות בהירות.
והעיצוב הנבחר, מבחינתי:
השתדלתי למלא כאן את המטרות הנ"ל:
יצרתי קו מאחד בין כל גושי הטקסט. גושי הטקסט יוצרים יחד צורת השתפכות, המתבטאת במיוחד בעיצוב האחרון, בעזרת הרקע המשתלב כחלק מן הטקסט. הוספתי גם משיכות עדינות המחברות בין גוש טקסט למשנהו.
יצרתי קוים מאחדים בין האותיות. משיכות עדינות, אותיות שמשלימות את חברותיהן כמעט בלי לעורר תשומת לב – עושות את העבודה. התאמצתי לא להגזים, כדי לא לאבד את הקריאות הנהירה. לכן רק התבוננות תחשוף את המשיכות הללו.
השתדלתי ליצור ענין בכל חלק בטקסט, אך עם־זאת הבלטתי בעדינות את הקטע המרכזי. מחד, גיוונתי בין גושי הטקסט ועשיתי מאמץ שלא לחזור על עצמי על־אף האחידות שרציתי, אך מאידך, הקטע "חזו בני חביבי" יוצר צורה משל עצמו, על־ידי יישור החלק התחתון שלו והגבהת החלק העליון. נראה כאילו האותיות מתרוממות, שואפות אל־על.
הנה קצת הסבר ויזואלי:
• • •
הראיתי ללקוח, הוא פחות התחבר. הוא דמיין משהו רך יותר. רקע בהיר, אותיות כהות. בכלל, עדיף מרובע, לא ארוך וצר. וגם תשים גרשיים כאלה, למעלה ולמטה. אה, ותוסיף למטה: 'בהוקרה, בני החבורה.'
אוקיי. התמקדנו.
זהו. כבר היה מאוחר. אוטוטו חג, צריך לבחור.
הוא בחר, הדפסנו.
הספקתי לתעד.
• • •
החג נכנס.
בלילה, הבטתי במאות היהודים שישבו סביבי. מאות ראשים מתנענעים, שוקעים ביַמָהּ של התורה.
עצמתי עיניים, התרגשות אחזה בי. בת־קול הדהדה בתוכי: "חזו בני חביבי. חזו".
