הנושאים החמים
זה פשוט לא הגיוני, לא לעניין, אבל כל כך הרבה מרגישות כך.
מהבוקר את על הרגלים, עובדת נונסטופ, בקושי מוצאת רגע לעצמך, ובסוף היום את אומרת, או חושבת :"לא עשיתי היום כלום"
ולא, זה לא אחרי יום מנוחה על שפת הכנרת עם כוס ברד ופרוסות אבטיח, ואפילו לא ביום של חופשת מחלה עם חום 40 מעלות במיטה עם כוס תה.
התחושה הזו מתלווה אליך ביום סטנדרטי לחלוטין , בו יישרת צווארון לילד, רחצת פנים וידיים דביקים ושמת גלילי נייר טואלט חדשים. יום בו רוקנת את הפח, פתחת חבילת כוסות חד פעמיים חדשה, והרמת בגדים וגרביים שנחתו מסביב לסל כביסה (במקרה הטוב...) כן, יום סטנדרטי שיצאת בו לעבודה.
איך זה יכול להיות? למה אנחנו מרגישות שלא עשינו כלום כשבמציאות עשינו כ"כ הרבה? עד כדי כך שאי אפשר למנות בכלל...
יש כל מיני סיבות לתחושה הלא מוצדקת הזו. אחת מהם היא חוסר תחושת הסיפוק מזה שאת לא עושה משהו "גדול" אלא המון דברים קטנים, ואפילו פצפונים, שממש אין להם כותרת "מפוצצת". וודאי לא כותרת מרשימה.
בין שלל הפעולות האינסופיות שאנחנו עושות יש כאלו שהם כל כך "על הדרך" וכבר יותר ארוך להגיד אותם, מאשר לעשות אותם, אבל בהצטברות הם המון דברים שבסופו של דבר אורכים יחד הרבה זמן, ולוקחים מאיתנו הרבה כוחות בבחינת "פרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול".
את רק מחממת מים, כותבת פתק, חותמת, רושמת לקייטנה, ממלאה בבקבוק, מחפשת מוצץ, קוקייה, פלאפון. מסדרת את שיער הילדה (“ אפשר היום אולי צמה או קוקיות?" "אממ..אולי מחר... " ) שולחת טיטולים פלוס מגבונים למעון, מחזירה את הזיתים והקטשופ למקרר, מנגבת את הפירורים מהשולחן ומהשיש, נותנת לזה כרית לזה שמיכה לזה מגבת.
ואז, כמו צלצול של בית ספר או שעון מעורר מתעורר התינוק, ואז את שוב "הי רגע, מהה? הוא כבר התעורר, עוד לא הספקתי כלום".
כן, לפעמים את כן עושה משהו גדול, רציני ומשמעותי שנותן לך סיפוק. אבל ביומיום הרגיל את הרי עושה דברים "רגילים" לא רציניים ולא משמעותיים,
יש הרגשה שכשאת עושה משהו קטן, זה לא נחשב, זה לא מיוחד, ובמיוחד כשלא רואים תוצאות בשטח. אבל למעשה, ואת זה אנחנו צריכות להגיד לעצמינו, ולהזכיר שוב ושוב: אין כזה דבר אצל הקב"ה משהו קטן מדיי.
אין אצלו לא גדול מדיי -וגם לא קטן מדיי! כל דבר שאת עושה חשוב אצל הקב"ה, כן!
לא רק זה שנעלת לילד סנדלים -אלא גם זה שסגרת לו את הסקוטצ'ים, זו לא פעולה קטנה מדיי.
לא רק זה ששמת לילד כוס חלב עם אבקת שוקו – אלא גם זה שלקחת כפית וערבבת, זו לא פעולה קטנה מדיי.
זה שהכנת לילד סנדוויץ' ובנוסף לקחת סכין וחצית לשתיים זו לא פעולה קטנה מידי אצל הקב"ה- כי אין אצלו קטן מידי או מעט מדיי.
גם הדברים הקטנים שאנחנו לא שמות לב אליהם ולא מחשיבות ולא מדרגות בשום מערכת, אצל הקב"ה הן נחשבות ביותר,
כל דבר שאם יהודיה עושה לביתה הוא גדול!
אז אין מצב שלא עשית היום כלום!! (או עשית כלום..)
פסי דבלינגר – העצמה אימהית. 03-6192194. 0504127928 <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>
מהבוקר את על הרגלים, עובדת נונסטופ, בקושי מוצאת רגע לעצמך, ובסוף היום את אומרת, או חושבת :"לא עשיתי היום כלום"
ולא, זה לא אחרי יום מנוחה על שפת הכנרת עם כוס ברד ופרוסות אבטיח, ואפילו לא ביום של חופשת מחלה עם חום 40 מעלות במיטה עם כוס תה.
התחושה הזו מתלווה אליך ביום סטנדרטי לחלוטין , בו יישרת צווארון לילד, רחצת פנים וידיים דביקים ושמת גלילי נייר טואלט חדשים. יום בו רוקנת את הפח, פתחת חבילת כוסות חד פעמיים חדשה, והרמת בגדים וגרביים שנחתו מסביב לסל כביסה (במקרה הטוב...) כן, יום סטנדרטי שיצאת בו לעבודה.
איך זה יכול להיות? למה אנחנו מרגישות שלא עשינו כלום כשבמציאות עשינו כ"כ הרבה? עד כדי כך שאי אפשר למנות בכלל...
יש כל מיני סיבות לתחושה הלא מוצדקת הזו. אחת מהם היא חוסר תחושת הסיפוק מזה שאת לא עושה משהו "גדול" אלא המון דברים קטנים, ואפילו פצפונים, שממש אין להם כותרת "מפוצצת". וודאי לא כותרת מרשימה.
בין שלל הפעולות האינסופיות שאנחנו עושות יש כאלו שהם כל כך "על הדרך" וכבר יותר ארוך להגיד אותם, מאשר לעשות אותם, אבל בהצטברות הם המון דברים שבסופו של דבר אורכים יחד הרבה זמן, ולוקחים מאיתנו הרבה כוחות בבחינת "פרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול".
את רק מחממת מים, כותבת פתק, חותמת, רושמת לקייטנה, ממלאה בבקבוק, מחפשת מוצץ, קוקייה, פלאפון. מסדרת את שיער הילדה (“ אפשר היום אולי צמה או קוקיות?" "אממ..אולי מחר... " ) שולחת טיטולים פלוס מגבונים למעון, מחזירה את הזיתים והקטשופ למקרר, מנגבת את הפירורים מהשולחן ומהשיש, נותנת לזה כרית לזה שמיכה לזה מגבת.
ואז, כמו צלצול של בית ספר או שעון מעורר מתעורר התינוק, ואז את שוב "הי רגע, מהה? הוא כבר התעורר, עוד לא הספקתי כלום".
כן, לפעמים את כן עושה משהו גדול, רציני ומשמעותי שנותן לך סיפוק. אבל ביומיום הרגיל את הרי עושה דברים "רגילים" לא רציניים ולא משמעותיים,
יש הרגשה שכשאת עושה משהו קטן, זה לא נחשב, זה לא מיוחד, ובמיוחד כשלא רואים תוצאות בשטח. אבל למעשה, ואת זה אנחנו צריכות להגיד לעצמינו, ולהזכיר שוב ושוב: אין כזה דבר אצל הקב"ה משהו קטן מדיי.
אין אצלו לא גדול מדיי -וגם לא קטן מדיי! כל דבר שאת עושה חשוב אצל הקב"ה, כן!
לא רק זה שנעלת לילד סנדלים -אלא גם זה שסגרת לו את הסקוטצ'ים, זו לא פעולה קטנה מדיי.
לא רק זה ששמת לילד כוס חלב עם אבקת שוקו – אלא גם זה שלקחת כפית וערבבת, זו לא פעולה קטנה מדיי.
זה שהכנת לילד סנדוויץ' ובנוסף לקחת סכין וחצית לשתיים זו לא פעולה קטנה מידי אצל הקב"ה- כי אין אצלו קטן מידי או מעט מדיי.
גם הדברים הקטנים שאנחנו לא שמות לב אליהם ולא מחשיבות ולא מדרגות בשום מערכת, אצל הקב"ה הן נחשבות ביותר,
כל דבר שאם יהודיה עושה לביתה הוא גדול!
אז אין מצב שלא עשית היום כלום!! (או עשית כלום..)
פסי דבלינגר – העצמה אימהית. 03-6192194. 0504127928 <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>
