הנושאים החמים
בליסטראות. בליסטראות בפינג פונג. המילים נורות מפי חריפות, בעצמה כמו מלועו של תותח. ויעל מחזירה לי חזרה ריקושטים.
אני צינית, והיא חצופה.
אולי אי פעם, בשעה שהיתה קטנטונת בהירת פלומה, בעלת לחיים מדושנות וסמוקות אותן נהגתי למחוץ בנשיקות,
אולי אז נשקתי ברגלה וזאת התוצאה?
בת רוממתי וגידלתי. והיא ענתה בי.
"פתק" מילה קצרה בצליל קצבי.
"פתק על מה" ארבע הברות, זו אולי כבר מנגינה.
"שאת יודעת שלא הכנתי שיעורי בית בחשבון כבר ארבע פעמים" אפילו המבט לא מושפל. כאילו ביקשה רשימת מכולת.
"לא, אני לא יודעת על כך" השבתי בפשטות. מחזירה לה את הפנקס.
"קודם לא ידעת" היא עונה "עכשיו כבר גיליתי לך" יעל ממשיכה להושיט את הפנקס ביד יציבה ובוטחת.
ואני מגלה את עצמי שוב מהססת.
הן אמרו כולן, חכי היא תתבגר לך, תהיה לך חברה בבית. היא תבוא לדבר איתך שיחות נפש אל תוך הליל.
אגב כך תכווצנה יחדיו את הר הכביסה. את תקפלי והיא תגהץ. והופ, לא תשמנה לב שהזמן עובר.
הוא לא עובר. הוא טס.
יעל כבר גדלה ומכל התחזיות לא נותרה אלא זאת: היא מקפלת כביסה עמוק אל תוך הלילה.
יעל מגהצת אך רק את החולצות של עצמה. שני הדברים הללו לעולם לא קורים יחדיו.
וודאי לא תוך כדי שיחה משובבת מלב אל לב.
יעל הכניסה פריטים אחרונים לילקוט. "את כותבת לי" אולי בכל אופן נכנסה בקולה נימונת קלושה של התנצלות? לא משהו שניתן
לזהות בוודאות. ואני שוב נכנעתי, משרבטת את חתימתי אודות הידוע לי. מחכה לשעת כושר שתגיע אי פעם, לשיחה מעמיקה יותר.
יעל אמרה תודה, אמרה שלום והלכה.
על השיש במטבח נותר סנדוויץ' מושקע.
שטפתי את מעט הכלים. העברתי סמרטוט על השיש ופניתי להתארגן בעצמי לעוד יום של עבודה. יעל לא משה מנגד עיני.
הנה, לפני שבועיים בטיול השנתי, בית הספר התחנן לא להרבות בממתקים. הדגישו שאין להביא מסטיקים.
ואני במסירות חתכתי פירות וירקות וארזתי באסטטיות משמרת.
יעל נגשה בביטחון "אמא, כסף", בנחישות השמורה למי שמקליד את הקוד הסודי ובטוח שבעוד מחצית הדקה יפלטו מהחריץ
שטרות מסודרות. "כסף למה?" הן תרמיל ממותג שאינני מצליחה לזכור את שמו, כבר קנתה. מידנית תואמת בצבעיה לתיק, גם. נעלי הליכה חדשות? כמובן. אז למה עוד כסף? מה עוד חסר?
"לממתקים!" מובן מאליו. אילו שאלות אינפנטיליות של אמהות בדור 'אנו באנו'. היום, אם לא נגרוס מעת סבוב הגלגל הראשון ועד לדימום המנוע האחרון, כאילו לא יצאנו ולא ראינו, לא את ההר, לא את הים ולא החרבה.
"למה צריך כסף לממתקים? יש לך כאו קופסת פירות, קופסת ירקות, סנדוויצ'ים מטופחים וטעימים וארון ממתקים לפניך".
באמת שאינני חושבת את עצמי למיושנת או נוקשה כל כך. אך מה רע בחטיפים שביקרו שלשלום על המדף במכולת ותאריך
התפוגה שלהם זהה לאלו שעדיין ממתינים שם. "אמא" במנגינה עולה יורדת.
"בבקשה, אל תתקמצני עכשיו. נו, כולן קונות אף אחת לא לוקחת סתם ממתקים פושטים שיש בבית" ועכשיו. בזמן הלחוץ הזה.
לא אתמול אחרי צהריים. לא שלשום בערב. היום בבוקר. כשכולם דורכים אחד לשני על הרגליים מחפשים את פריטי הלבוש
שנסעו, ומתכוננים ליום הבא. עכשיו אני צריכה להחליט. האם אני מגדירה את עצמי כנדיבה. נמנעת מעימות בלתי נמנע. או שוב
בולעת את הלשון, את הרוק וכמו מכונה ממושמעת פולטת שטרות מחריץ הארנק.
שוב פלטתי שטרות.
אבל בליבי הלבה רתחה. ידעתי שהתפרצות געשית איננה נמנעת. והיא גם יכולה להיות הרסנית.
ויעל עצמה,לו לא יושם לה גבול יציב קבוע, לא תבין כלל במה הבעיה. מה היא כבר בקשה כסף לטיול? מה היא כבר רוצה, חתימה?
אם הקצר החשמלי ביננו היה חל רק בתחום המתח של בקשות נתינות, מילא. לא כל יום נדרש פתק. וגם הטיול למזלנו שנתי.
וכל שאר הבקשות הקטנות והגדולות הצצות כל יום מחדש ניתנות לשכנוע עצמי ופנימי עמוק שהן חד פעמיות.
אבל כאן אזורי העימות מתרחבים מחודש לחודש ומיום ליום.
ואני המבוגר האחראי לא מוצאת דרך להתנטרל.
"אמא אני יוצאת לחברה" הודעה. "את יכולה לבקש רשות, אל מי בבקשה?" מורת רוח גלויה חולפת על פניה. "אמא היקרה
והחשובה, אני יכולה בבקשה לצאת לשרה פופציק עד הערב לחפש מתנה מתאימה למורה שעוזבת?" המנגינה נכנעת ומרצה
בטקסיות מוגזמת ודרמטית. אין בכיתת ביתי שרה פופציק. ושוב אני תוהה מה עלי לעשות.
"אז אני יוצאת" היא אומרת ועוד רגע ניצבת מאחורי הסף. "הפעם לא, את לא יכולה" השארתי את יעל בבית. וקבלתי בלון נפוח נעול בחדרו ומתלחש בטלפון.
בשמונה בערב, בשיא ההשכבה, צץ לו הבלון מן החדר ומתחיל לתאר לי בהתלהבות מה הן השיגו לבסוף. עם הכוונת השלט
הרחוק שלה. ואני אמורה לשמוע בפרוטרוט ולפרטי פרטים, תיאורה של מנורת לילה אותה שמעה יעל מפי החברה ששמעה
מפי המוכרת שצפתה בקטלוג! קיוויתי שאשר אני רואה בעיני רוחי דומה במידת מה למקור. אך נאלצתי לקטוע את שטף
התלהבותה של יעל. "אני באמצע לרחוץ את שולי, אודה לך אם תשגיחי על החברה במטבח ובערב אשמע אותך" שוב פרצוף חמוץ ענה לי. והפעם הוא דמה יותר לבלון שכל אווירו יצא וכל שנותר זה סמרטוט גומי עלוב.
מה שאעשה, אטעה.
מה שאומר, יהיה לא נכון.
ומה שלא אעשה? ולא אומר?
הי, על המקרר תולה פתק. אסיפת הורים. מאד קשה להגיש לאמא. נדון לכף זכות שהייתי עסוקה והיא לא רצתה לשכוח.
נאנחתי. עוד משימה מלבבת. חוששת שכאשר כאן, שם.
החשש מתגבר. יעל הבריקה את המטבח כולל הברזים ואת דלת המקרר מבחוץ! היא הכינה ארוחת ערב מושקעת לקטנים
והחלה לרחוץ אותם. אפילו שאלה אותי מה עוד היא יכולה לעזור. המצב חמור אם כן. החלתי לדאוג באמת.
משהו אחד זה להתמודד עם קשיי משמעת וחינוך בין ארבעת הקרות המגוננים של הבית, מאשר לשבת על ספסל הנאשמים
מול מורה מחנכת. מורות מקצועיות. מנהלת. מפקחת רוחנית. ויועצת חינוכית עם תואר מפוקפק וקשרים יציבים.
אך לבסוף הערב הגיע ואני יצאתי לזירת האש לאחר אישור הקצינה אודות המדים שלי. שלא יבישו חלילה את הפירמה של יעל.
בכניסה קידמה אותי בחיוך המנהלת, ולא אמרה דבר. תארתי לעצמי שזה יגיע בהמשך. התיישבתי בקצה שורת האמהות המפטפטות, חוששת מצל זנב חציאתה של היועצת. מתקשה להשתלב בשיחות הקולחות מימין ומשמאל. כולי מכווצת ממתינה לעת הכנסי פנימה אז אשמע את פסק הדין.
לבסוף הגיע גם תורי.
גם המורה קדמה את פני בחיוך. מדווחת בחדווה על ילדה מקסימה. נהדרת חברותית. משמעתית. ולימודית.
"אה, לגבי שיעורי הבית היא אמרה לך, כן בקשתי אישור. היתה ממלאת מקום. היה קצת בלאגן. דווקא היא היתה בסדר יעל.
רק על שיעורי הבית עמדתי בחומרה" וזהו. יצאתי החוצה מבינה שהבעיה היתה ונותרה שלי.
למה יעל?
אולי למה אמא?
הנה כל הערב יעל נתנה את עצמה ואני פרשתי את עזרתה כשוחד.
אוויר הלילה הקריר והחשוך חיפה על פני הסמוקות ואני תהיתי אודות העתיד.
ה' הטוב נתן לי אוזניים. אבל לא חייב אותי לשמוע. ברחמים שיבץ לי פה, במרכז לחיי, אך לא חייב אותי לומר.
ואף בעיני אינני חייבת לראות כל שדוחפים מולן.
בדרך הביתה נותר איזה קיוסק פתוח. שריד לפעילות היום העניפה. קניתי חבילת שוקולד עליה כתבתי:
'המשיכי לעשות חיל. אמא'.
והחלטתי לנסות.
מהר מאד נקרתה לפני ההזדמנות.
"אמא, אני נוסעת עם חיה ורחל למקומות הקדושים בערב ראש חודש סיוון, יש מסלול עם הסעה..."
אני יכולה להחליט ששמעתי את ההודעה. ואני יכולה גם לא לשמוע.
"מה? יעל? קשה לי לשמוע עכשיו, אם זה לא חשוב להרגע תדברי איתי בערב" יעל מתקרבת. מנסה לבודד את הגורמים להפרעת השמיעה שלי. "אני צריכה להודיע תשובה כבר עכשיו, אני יכולה?" הו, חייכתי לעצמי מתחת לשפם שאיננו,
כבר נכנסה לכאן שאלה.
"תעני עכשיו שתעני להם בערב. איך אני יכולה להחליט אם לא דברתי על כך עם אבא?" לא אמרתי לא, ולא אמרתי כן.
"אני כבר דברתי איתו הוא אומר שאם אין לך התנגדות אז הוא סומך עליך" לא אמרתי לא, ולא אמרתי כן.
"טוב, יעל, מה את אומרת? זו נסיעה חשובה?"
הפניתי שאלה חזרה אליה. לא אומרת כלום על כך שאולי תתכבד היא לשמור על הקטנים ולשחרר את אמה יולדתה ביום חשוב כזה להתפלל עליה ועל אחיה. לא אומרת כלום אודות הטיולים והתפילות שלאחרונה צועדים שלובי זרוע. לא אומרת. שותקת ונשארת עניינית.
יעל מהורהרת. "אני לא מאשרת לילדה בגילך לנסוע למקומות הקדושים ללא מבוגרת אחראית, אבל אם את רוצה להתפלל, אני מרשה לך לנסוע לכותל"
יעל אומרת תודה. ופונה לעדכן את חברותיה. למרבה הפלא זה סביר לחלוטין בעיניהן.
עכשיו היא התארגנה בדקדוק. בוחרת את פריטי הלבוש, התיק וסוג הסידור. מביטה שוב במראה ושוב מסתדרת.
כמעט והערתי לה: "את יוצאת להתפלל עכשיו, כמה אפשר להסתובב סביב המראה החיצוני. מסודרת? מאורגנת? צאי!"
אבל אני לא חייבת לראות, בעיניי יהי רצון כאילו התארגנה בפשטות. וגם בפי אינני חייבת לעשות שימוש למען חינוכה.
אז שתקתי. ויעל יצאה בשמחה "שיתקבלו התפילות" קראתי אחריה, לאחר שהפשרתי את מוצאות פי חזרה.
ומאז שוב איני עוסקת בלחנך.
אני עובדת קשה מאד בלא לומר, בלא לראות, ובלא לשמוע.
ונדמה שהולכת וגדלה לי כאן חברה.
אפילו כיווצנו אתמול יחד הר כביסה.
אני צינית, והיא חצופה.
אולי אי פעם, בשעה שהיתה קטנטונת בהירת פלומה, בעלת לחיים מדושנות וסמוקות אותן נהגתי למחוץ בנשיקות,
אולי אז נשקתי ברגלה וזאת התוצאה?
בת רוממתי וגידלתי. והיא ענתה בי.
"פתק" מילה קצרה בצליל קצבי.
"פתק על מה" ארבע הברות, זו אולי כבר מנגינה.
"שאת יודעת שלא הכנתי שיעורי בית בחשבון כבר ארבע פעמים" אפילו המבט לא מושפל. כאילו ביקשה רשימת מכולת.
"לא, אני לא יודעת על כך" השבתי בפשטות. מחזירה לה את הפנקס.
"קודם לא ידעת" היא עונה "עכשיו כבר גיליתי לך" יעל ממשיכה להושיט את הפנקס ביד יציבה ובוטחת.
ואני מגלה את עצמי שוב מהססת.
הן אמרו כולן, חכי היא תתבגר לך, תהיה לך חברה בבית. היא תבוא לדבר איתך שיחות נפש אל תוך הליל.
אגב כך תכווצנה יחדיו את הר הכביסה. את תקפלי והיא תגהץ. והופ, לא תשמנה לב שהזמן עובר.
הוא לא עובר. הוא טס.
יעל כבר גדלה ומכל התחזיות לא נותרה אלא זאת: היא מקפלת כביסה עמוק אל תוך הלילה.
יעל מגהצת אך רק את החולצות של עצמה. שני הדברים הללו לעולם לא קורים יחדיו.
וודאי לא תוך כדי שיחה משובבת מלב אל לב.
יעל הכניסה פריטים אחרונים לילקוט. "את כותבת לי" אולי בכל אופן נכנסה בקולה נימונת קלושה של התנצלות? לא משהו שניתן
לזהות בוודאות. ואני שוב נכנעתי, משרבטת את חתימתי אודות הידוע לי. מחכה לשעת כושר שתגיע אי פעם, לשיחה מעמיקה יותר.
יעל אמרה תודה, אמרה שלום והלכה.
על השיש במטבח נותר סנדוויץ' מושקע.
שטפתי את מעט הכלים. העברתי סמרטוט על השיש ופניתי להתארגן בעצמי לעוד יום של עבודה. יעל לא משה מנגד עיני.
הנה, לפני שבועיים בטיול השנתי, בית הספר התחנן לא להרבות בממתקים. הדגישו שאין להביא מסטיקים.
ואני במסירות חתכתי פירות וירקות וארזתי באסטטיות משמרת.
יעל נגשה בביטחון "אמא, כסף", בנחישות השמורה למי שמקליד את הקוד הסודי ובטוח שבעוד מחצית הדקה יפלטו מהחריץ
שטרות מסודרות. "כסף למה?" הן תרמיל ממותג שאינני מצליחה לזכור את שמו, כבר קנתה. מידנית תואמת בצבעיה לתיק, גם. נעלי הליכה חדשות? כמובן. אז למה עוד כסף? מה עוד חסר?
"לממתקים!" מובן מאליו. אילו שאלות אינפנטיליות של אמהות בדור 'אנו באנו'. היום, אם לא נגרוס מעת סבוב הגלגל הראשון ועד לדימום המנוע האחרון, כאילו לא יצאנו ולא ראינו, לא את ההר, לא את הים ולא החרבה.
"למה צריך כסף לממתקים? יש לך כאו קופסת פירות, קופסת ירקות, סנדוויצ'ים מטופחים וטעימים וארון ממתקים לפניך".
באמת שאינני חושבת את עצמי למיושנת או נוקשה כל כך. אך מה רע בחטיפים שביקרו שלשלום על המדף במכולת ותאריך
התפוגה שלהם זהה לאלו שעדיין ממתינים שם. "אמא" במנגינה עולה יורדת.
"בבקשה, אל תתקמצני עכשיו. נו, כולן קונות אף אחת לא לוקחת סתם ממתקים פושטים שיש בבית" ועכשיו. בזמן הלחוץ הזה.
לא אתמול אחרי צהריים. לא שלשום בערב. היום בבוקר. כשכולם דורכים אחד לשני על הרגליים מחפשים את פריטי הלבוש
שנסעו, ומתכוננים ליום הבא. עכשיו אני צריכה להחליט. האם אני מגדירה את עצמי כנדיבה. נמנעת מעימות בלתי נמנע. או שוב
בולעת את הלשון, את הרוק וכמו מכונה ממושמעת פולטת שטרות מחריץ הארנק.
שוב פלטתי שטרות.
אבל בליבי הלבה רתחה. ידעתי שהתפרצות געשית איננה נמנעת. והיא גם יכולה להיות הרסנית.
ויעל עצמה,לו לא יושם לה גבול יציב קבוע, לא תבין כלל במה הבעיה. מה היא כבר בקשה כסף לטיול? מה היא כבר רוצה, חתימה?
אם הקצר החשמלי ביננו היה חל רק בתחום המתח של בקשות נתינות, מילא. לא כל יום נדרש פתק. וגם הטיול למזלנו שנתי.
וכל שאר הבקשות הקטנות והגדולות הצצות כל יום מחדש ניתנות לשכנוע עצמי ופנימי עמוק שהן חד פעמיות.
אבל כאן אזורי העימות מתרחבים מחודש לחודש ומיום ליום.
ואני המבוגר האחראי לא מוצאת דרך להתנטרל.
"אמא אני יוצאת לחברה" הודעה. "את יכולה לבקש רשות, אל מי בבקשה?" מורת רוח גלויה חולפת על פניה. "אמא היקרה
והחשובה, אני יכולה בבקשה לצאת לשרה פופציק עד הערב לחפש מתנה מתאימה למורה שעוזבת?" המנגינה נכנעת ומרצה
בטקסיות מוגזמת ודרמטית. אין בכיתת ביתי שרה פופציק. ושוב אני תוהה מה עלי לעשות.
"אז אני יוצאת" היא אומרת ועוד רגע ניצבת מאחורי הסף. "הפעם לא, את לא יכולה" השארתי את יעל בבית. וקבלתי בלון נפוח נעול בחדרו ומתלחש בטלפון.
בשמונה בערב, בשיא ההשכבה, צץ לו הבלון מן החדר ומתחיל לתאר לי בהתלהבות מה הן השיגו לבסוף. עם הכוונת השלט
הרחוק שלה. ואני אמורה לשמוע בפרוטרוט ולפרטי פרטים, תיאורה של מנורת לילה אותה שמעה יעל מפי החברה ששמעה
מפי המוכרת שצפתה בקטלוג! קיוויתי שאשר אני רואה בעיני רוחי דומה במידת מה למקור. אך נאלצתי לקטוע את שטף
התלהבותה של יעל. "אני באמצע לרחוץ את שולי, אודה לך אם תשגיחי על החברה במטבח ובערב אשמע אותך" שוב פרצוף חמוץ ענה לי. והפעם הוא דמה יותר לבלון שכל אווירו יצא וכל שנותר זה סמרטוט גומי עלוב.
מה שאעשה, אטעה.
מה שאומר, יהיה לא נכון.
ומה שלא אעשה? ולא אומר?
הי, על המקרר תולה פתק. אסיפת הורים. מאד קשה להגיש לאמא. נדון לכף זכות שהייתי עסוקה והיא לא רצתה לשכוח.
נאנחתי. עוד משימה מלבבת. חוששת שכאשר כאן, שם.
החשש מתגבר. יעל הבריקה את המטבח כולל הברזים ואת דלת המקרר מבחוץ! היא הכינה ארוחת ערב מושקעת לקטנים
והחלה לרחוץ אותם. אפילו שאלה אותי מה עוד היא יכולה לעזור. המצב חמור אם כן. החלתי לדאוג באמת.
משהו אחד זה להתמודד עם קשיי משמעת וחינוך בין ארבעת הקרות המגוננים של הבית, מאשר לשבת על ספסל הנאשמים
מול מורה מחנכת. מורות מקצועיות. מנהלת. מפקחת רוחנית. ויועצת חינוכית עם תואר מפוקפק וקשרים יציבים.
אך לבסוף הערב הגיע ואני יצאתי לזירת האש לאחר אישור הקצינה אודות המדים שלי. שלא יבישו חלילה את הפירמה של יעל.
בכניסה קידמה אותי בחיוך המנהלת, ולא אמרה דבר. תארתי לעצמי שזה יגיע בהמשך. התיישבתי בקצה שורת האמהות המפטפטות, חוששת מצל זנב חציאתה של היועצת. מתקשה להשתלב בשיחות הקולחות מימין ומשמאל. כולי מכווצת ממתינה לעת הכנסי פנימה אז אשמע את פסק הדין.
לבסוף הגיע גם תורי.
גם המורה קדמה את פני בחיוך. מדווחת בחדווה על ילדה מקסימה. נהדרת חברותית. משמעתית. ולימודית.
"אה, לגבי שיעורי הבית היא אמרה לך, כן בקשתי אישור. היתה ממלאת מקום. היה קצת בלאגן. דווקא היא היתה בסדר יעל.
רק על שיעורי הבית עמדתי בחומרה" וזהו. יצאתי החוצה מבינה שהבעיה היתה ונותרה שלי.
למה יעל?
אולי למה אמא?
הנה כל הערב יעל נתנה את עצמה ואני פרשתי את עזרתה כשוחד.
אוויר הלילה הקריר והחשוך חיפה על פני הסמוקות ואני תהיתי אודות העתיד.
ה' הטוב נתן לי אוזניים. אבל לא חייב אותי לשמוע. ברחמים שיבץ לי פה, במרכז לחיי, אך לא חייב אותי לומר.
ואף בעיני אינני חייבת לראות כל שדוחפים מולן.
בדרך הביתה נותר איזה קיוסק פתוח. שריד לפעילות היום העניפה. קניתי חבילת שוקולד עליה כתבתי:
'המשיכי לעשות חיל. אמא'.
והחלטתי לנסות.
מהר מאד נקרתה לפני ההזדמנות.
"אמא, אני נוסעת עם חיה ורחל למקומות הקדושים בערב ראש חודש סיוון, יש מסלול עם הסעה..."
אני יכולה להחליט ששמעתי את ההודעה. ואני יכולה גם לא לשמוע.
"מה? יעל? קשה לי לשמוע עכשיו, אם זה לא חשוב להרגע תדברי איתי בערב" יעל מתקרבת. מנסה לבודד את הגורמים להפרעת השמיעה שלי. "אני צריכה להודיע תשובה כבר עכשיו, אני יכולה?" הו, חייכתי לעצמי מתחת לשפם שאיננו,
כבר נכנסה לכאן שאלה.
"תעני עכשיו שתעני להם בערב. איך אני יכולה להחליט אם לא דברתי על כך עם אבא?" לא אמרתי לא, ולא אמרתי כן.
"אני כבר דברתי איתו הוא אומר שאם אין לך התנגדות אז הוא סומך עליך" לא אמרתי לא, ולא אמרתי כן.
"טוב, יעל, מה את אומרת? זו נסיעה חשובה?"
הפניתי שאלה חזרה אליה. לא אומרת כלום על כך שאולי תתכבד היא לשמור על הקטנים ולשחרר את אמה יולדתה ביום חשוב כזה להתפלל עליה ועל אחיה. לא אומרת כלום אודות הטיולים והתפילות שלאחרונה צועדים שלובי זרוע. לא אומרת. שותקת ונשארת עניינית.
יעל מהורהרת. "אני לא מאשרת לילדה בגילך לנסוע למקומות הקדושים ללא מבוגרת אחראית, אבל אם את רוצה להתפלל, אני מרשה לך לנסוע לכותל"
יעל אומרת תודה. ופונה לעדכן את חברותיה. למרבה הפלא זה סביר לחלוטין בעיניהן.
עכשיו היא התארגנה בדקדוק. בוחרת את פריטי הלבוש, התיק וסוג הסידור. מביטה שוב במראה ושוב מסתדרת.
כמעט והערתי לה: "את יוצאת להתפלל עכשיו, כמה אפשר להסתובב סביב המראה החיצוני. מסודרת? מאורגנת? צאי!"
אבל אני לא חייבת לראות, בעיניי יהי רצון כאילו התארגנה בפשטות. וגם בפי אינני חייבת לעשות שימוש למען חינוכה.
אז שתקתי. ויעל יצאה בשמחה "שיתקבלו התפילות" קראתי אחריה, לאחר שהפשרתי את מוצאות פי חזרה.
ומאז שוב איני עוסקת בלחנך.
אני עובדת קשה מאד בלא לומר, בלא לראות, ובלא לשמוע.
ונדמה שהולכת וגדלה לי כאן חברה.
אפילו כיווצנו אתמול יחד הר כביסה.
