הנושאים החמים
כתל של אותיות בולטות
מטר מהכתל הוא נעצר, מתקדם לאט עם הבן שלו, זה שנולד מיד אחרי שזה קרה.
אבא חזר ככה, הרשף של הטיל התפרץ מוקדם מדי, הפגיעה היתה ישירה באויב וגם באוהב, בעצמו. המבט האחרון לכד את האש והמבט שבא אחריו היה חרוך, לא רואה כלום. לא רואה את הילד לא רואה את האמא שילדה באותו בית החולים, אבא בקומת הכניסה, ביחידת טיפול נמרץ ואמא בקומה למעלה היכן שהחיים מתחילים.
לגדל ילד שאבא לא היה בברית שלו, רק שמע בטלפון, כי האזנים כבר הפסיק להם הצלצול, שנרגע באותו היום. את התחבושת האחרונה הסירו לו מהעניים המאופרות שלו, השחורות, הכוויות כשיאיר היה בן שלש.
הוא זוכר את אבא ככה, רק ככה, ממשש, נוגע, מלטף הרבה ובעיקר מדבר, שומע, מקשיב עם העינים.
יאיר גדל, אמא מספרת על אבא שאהב ללמוד ולטייל ולהכיר אנשים, לראות בכל יום עולם חדש. פשוט ללטף במבטו את הפרח, את התינוק שנולד לפניו, הבכור, אחיו הגדול ממנו בשנתיים.
אבא של היום למד ללמוד, ללטף אותיות נקודות בולטות. לומד מהכתב, לומד מהאזנה ולומד לארגן את המחשבות ללא תמונות חדשות.
פעם בשנה הוא עולה לכתל, זה לא קל, להגיע מהמושב שבעמק, דרך העומסים והצמתים עד לירושלים. לנשום אויר אחר, ללכת לאט עם ילד להנחייה.
פעם אחת בכל שנה הוא מגיע לכתל, יש הסעה מהקרן של החיילים, שנכוו, שנפצעו, שנשארו כוויים בנשמה.
יש יום שבו מגיעים החברים, שם יש כנס של היחידה שנותרה עם הרבה יחידים מלוכדים ועם כאלו שכבר לא מגיעים.
לא מגיעים בעצמם אבל מגיעים אליהם, לבתים שבהם הם חיים כמו שהם חיים או לבתי החיים. שם יש ערוגות של פרחים ומצבות מלבניות והורים שכורעים ברכים ואמהות וילדות וסבתות ונכדים שנשארו עם מבט כווי, אפור, שחור.
אחר כך מתכנסים בכתל, שם הם מדברים מתאחדים, אומרים מילים טובות, כמה פרקי תהילים, כותבים לו לשוכן המרומים דרך הסדקים העתיקים, מכתבים סדוקים של כאב שלא מרפה, של ריחות אחרונים, של מבטים אחרונים של ילדים ששואלים מתי אפשר יהיה לדבר עם אבא שכאן בעולם הזה ובארץ, כמו עם האבא ההוא שם בשמים, בשמים היפים של התכלת בחדש אייר ירושלמי, בשעות של בין הערביים.
לשם, לכתל המערבי הם יגיעו אחרי הכל, אחרי שפגשו ואחרי ששמעו ואחרי שהדגל ירד לחצי תורן והמבטים ירדו לחצי התורן השני, הם מגיעים לכתל.
אבא מתקרב לאט עם יאיר ולאט לאט הוא נוגע לא נוגע, מלטף, ממשש, כמו באותיות של נקודות בולטות, הוא קורא שם את כל מה שאחרים לא יודעים לקרא.
את הבליטה הזו הוא זוכר מהפעם שעברה, אז היא ספרה לו על אלו שזעקו מעל החומה, שהנה הרומאים באים מטפסים על הסולמות בחדש אב האחרון של הבית שנשרף.
הבליטה שלידה ספרה לו כבר, על האור החיים הקדוש זכותו תגן עלינו, שבכה כאן על השכינה, שבגלות שלה ממש, הוא והיא נמצאים יחדיו.
הבליטה והשקע שלידה הם הסיפור שלו, יש לו שקע בלב ויש לידו בליטה קבועה חזקה, של ילדים אוהבים, של אשה טובה של כתל חזק, שבשבילו לבד הוא עולה כל פעם מחדש ביום הזה, כדי לזכור שגם הוא חלק מהאבנים הללו.
שם בללטף אבנים קדושות, הוא מרגיש שהדגל שלו שבעינים, שבלב, מתרומם לאט לאט בקצב המישוש. עולה ועולה, מתנפנף מבשר טוב וברכה. הדגל שלו עולה שוב בצבעי טלית של תכלת, עם מבט של ילד שרואה את אבא, שבפעם הראשונה היום, דווקא היום, רואה את מה שאחרים לא רואים.
את הנס שיתרומם בראש ההרים הבלתי נראים, רק למשש.
מטר מהכתל הוא נעצר, מתקדם לאט עם הבן שלו, זה שנולד מיד אחרי שזה קרה.
אבא חזר ככה, הרשף של הטיל התפרץ מוקדם מדי, הפגיעה היתה ישירה באויב וגם באוהב, בעצמו. המבט האחרון לכד את האש והמבט שבא אחריו היה חרוך, לא רואה כלום. לא רואה את הילד לא רואה את האמא שילדה באותו בית החולים, אבא בקומת הכניסה, ביחידת טיפול נמרץ ואמא בקומה למעלה היכן שהחיים מתחילים.
לגדל ילד שאבא לא היה בברית שלו, רק שמע בטלפון, כי האזנים כבר הפסיק להם הצלצול, שנרגע באותו היום. את התחבושת האחרונה הסירו לו מהעניים המאופרות שלו, השחורות, הכוויות כשיאיר היה בן שלש.
הוא זוכר את אבא ככה, רק ככה, ממשש, נוגע, מלטף הרבה ובעיקר מדבר, שומע, מקשיב עם העינים.
יאיר גדל, אמא מספרת על אבא שאהב ללמוד ולטייל ולהכיר אנשים, לראות בכל יום עולם חדש. פשוט ללטף במבטו את הפרח, את התינוק שנולד לפניו, הבכור, אחיו הגדול ממנו בשנתיים.
אבא של היום למד ללמוד, ללטף אותיות נקודות בולטות. לומד מהכתב, לומד מהאזנה ולומד לארגן את המחשבות ללא תמונות חדשות.
פעם בשנה הוא עולה לכתל, זה לא קל, להגיע מהמושב שבעמק, דרך העומסים והצמתים עד לירושלים. לנשום אויר אחר, ללכת לאט עם ילד להנחייה.
פעם אחת בכל שנה הוא מגיע לכתל, יש הסעה מהקרן של החיילים, שנכוו, שנפצעו, שנשארו כוויים בנשמה.
יש יום שבו מגיעים החברים, שם יש כנס של היחידה שנותרה עם הרבה יחידים מלוכדים ועם כאלו שכבר לא מגיעים.
לא מגיעים בעצמם אבל מגיעים אליהם, לבתים שבהם הם חיים כמו שהם חיים או לבתי החיים. שם יש ערוגות של פרחים ומצבות מלבניות והורים שכורעים ברכים ואמהות וילדות וסבתות ונכדים שנשארו עם מבט כווי, אפור, שחור.
אחר כך מתכנסים בכתל, שם הם מדברים מתאחדים, אומרים מילים טובות, כמה פרקי תהילים, כותבים לו לשוכן המרומים דרך הסדקים העתיקים, מכתבים סדוקים של כאב שלא מרפה, של ריחות אחרונים, של מבטים אחרונים של ילדים ששואלים מתי אפשר יהיה לדבר עם אבא שכאן בעולם הזה ובארץ, כמו עם האבא ההוא שם בשמים, בשמים היפים של התכלת בחדש אייר ירושלמי, בשעות של בין הערביים.
לשם, לכתל המערבי הם יגיעו אחרי הכל, אחרי שפגשו ואחרי ששמעו ואחרי שהדגל ירד לחצי תורן והמבטים ירדו לחצי התורן השני, הם מגיעים לכתל.
אבא מתקרב לאט עם יאיר ולאט לאט הוא נוגע לא נוגע, מלטף, ממשש, כמו באותיות של נקודות בולטות, הוא קורא שם את כל מה שאחרים לא יודעים לקרא.
את הבליטה הזו הוא זוכר מהפעם שעברה, אז היא ספרה לו על אלו שזעקו מעל החומה, שהנה הרומאים באים מטפסים על הסולמות בחדש אב האחרון של הבית שנשרף.
הבליטה שלידה ספרה לו כבר, על האור החיים הקדוש זכותו תגן עלינו, שבכה כאן על השכינה, שבגלות שלה ממש, הוא והיא נמצאים יחדיו.
הבליטה והשקע שלידה הם הסיפור שלו, יש לו שקע בלב ויש לידו בליטה קבועה חזקה, של ילדים אוהבים, של אשה טובה של כתל חזק, שבשבילו לבד הוא עולה כל פעם מחדש ביום הזה, כדי לזכור שגם הוא חלק מהאבנים הללו.
שם בללטף אבנים קדושות, הוא מרגיש שהדגל שלו שבעינים, שבלב, מתרומם לאט לאט בקצב המישוש. עולה ועולה, מתנפנף מבשר טוב וברכה. הדגל שלו עולה שוב בצבעי טלית של תכלת, עם מבט של ילד שרואה את אבא, שבפעם הראשונה היום, דווקא היום, רואה את מה שאחרים לא רואים.
את הנס שיתרומם בראש ההרים הבלתי נראים, רק למשש.
