הנושאים החמים
הגיעו ימים עמוסים ברסיסי חלומות מנופצים. ובתקוות אזוקות בכבלי המציאות.
---
"הם" היו מתדפקים על דלת הבית בדפיקות חפוזות נרגזות ומבקשים לקרוא לרובן או לזליג.
נשענים על קיר הפרוזדור ברפיון מתנשא. מניסים ברגלם חתולה סקרנית. וחורקים בקולות "מעושנים".
"רק עוד קצת עזרה" "רק לפעם אחת" "רק היום"
ושרה סגורה בפני כל דיון בנושא. "אף פעם"
והם לוחצים ומלחיצים. אותה ואת הבחורים. והם הולכים הלוך וחזור. הלוך והלחץ. הלוך והדחק.
והיא עומדת כצור חלמיש.
מים רבים לא יכולים לכבות את אהבתה לבורא העולם לתורה ולמצוות.
והיא תעשה את הכל כדי שילדיה יזכו בה גם. באהבה זו.
והשליחים. השגרירים. הרצים. והרודפים.
הם לא רואים שהיא בוכה. היא מחייכת אליהם בנועם.
הם לא רואים שהיא רועדת. היא מחזיקה בדלת בחוזקה.
הם לא רואים שלשונה דבקה לחיכה. היא עונה להם באומץ ובביטחון.
ואת הכל שמעו רוּבֶן וזֶעלִיג ומוֹטְכֶּע ויוֹסְל ויִצְחָק ושְׁלוֹמְקֶע וגוֹלְדֶעלֶע. וליבם חש ולחש כי לא חברים הם להם אלא "רק" את טובתם "שלהם" נגד פניהם.
יום אחר יום. שבוע ועוד אחד נמזגו למשקה הפיכחון.
כל שספגו הקירות - שיחות הלעג והלהג. ומנגד נטפי החוזק והעוז. וחריש עמוק נחרש והדמעות השקו את שדה לבבם. אף אחד לא ידע. אף אחד לא שמע. ימים יגידו. וחוט הקשר העכור יתנתק. וקשר של קדושה יתאחה מחדש. חזק ואמיץ.
כל שליח סיפור. כל בלדר חזית. וגיבורה ראשית בכולם.
---
"הם חכמים ומיוחדים גברת שבחוביץ"
"חבל"
"מה חבל?"
"חבל, שהם לא רזים וחלשים וטיפשים".
"למה? מה זה היה עוזר?"
"אז לא הייתם רוצים אותם. ונשמתם היתה נשארת זכה"
"את צריכה לשמוח בזה"
"אני לא. אני עצובה"
---
"זה כדאי לך"
"זה לא כדאי"
"כן נכון. ניתן לך עוד אוכל"
"אני לא צריכה אוכל"
"מי לא צריך היום אוכל?"
"מי ששואל את נפשו למות לא צריך אוכל"
"את?"
"כן. אני. מה עשיתם מהילדים שלי"?
---
"אין לך ברירה"
"יש לי"
"אין לך ברירה. אם לא במוח ילך בכח"
"שילך"
"את בטוחה"
"מאוד"
"אנחנו קיצונים. הולכים עד הסוף"
"אני מבינה. עד מעבר ללב שלי"
"נכון. את אישה חכמה. איך את מסתכנת כך?"
"זו הברירה היחידה שיש לי"
"את תתחרטי"
"לעולם לא"
---
והגיע היום. בו הבינו השליחים כי מן הבית הזה לא – תקום – תקוותם.
יצאו השליחים לבלי שוב עוד אל הבית הזה.
ואת הדלת טרקו בזעם לא כבוש.
ולפרידה ירו כדור מרובה בריטי גנוב שהתנפץ אל הדלת בקול רעש גדול וחזק, ופער בה חור.
הוא הכדור שניתק את פתיל הקשר. הוא הכדור שחיבר את הקשר.
----
ופתאום הקיפו כולם את שרה.
זֶעלִיג ורוּבֶן ומוֹטְכֶּע ויוֹסְל ויִצְחָק ושְׁלוֹמְקֶע וגוֹלְדֶעלֶע.
גוֹלְדֶעלֶע חיבקה את שרה שרעדה בכל גופה והושיבה אותה על כיסא.
ושרה פרצה בבכי. ואשד דמעות שטף את הכאב, הצער ובעיקר את המתח שחנק את ביתם.
אט אט נשטפו פינות לבב ילדיה מהבגדים הצואים - הצבועים. לא ביום זה קרה. ולא דמעה אחת עוד זלגה.
טוהר וזוך נשמתם נגלה לעין כל. גודל מעשיהם ועוצם תורתם פרץ חוצה.
----
ובכן יקירי, מסיים ר' שלוימה את הסיפור, ומנחיתנו לקרקע בית המדרש. בדפיקה על סטנדרו. ובהרמת המגבעת ממצחו המיוזע. מעמל השעה האחרונה.
מחר הוא יום הזיכרון לירייה. היום בו נותק הפתיל. בו חוברה השרשרת. יום זיכרון לירית אבן הפינה לבניין רב הקומות עטור הפארות.
ונדמו כולם, בשתיקה גדולה. מהפכים בסיפור וטועמים אותו שוב.
----
אמרת הסיום:
שלחתי את הסיפור לידידתי יעל.
וזו התכתובת שהייתה בינינו:
"שרה הסיפור מיד פנטסטי, זה נשמע מעט לא אמין לגבי התקופה המדוברת, ש-כווו-לם נשארו שלמים ויראים"
"יעל, זו האמת. חוץ מאיפור כבד לטשטוש, הכל כאן אמיתי. אף הירייה בדלת אמיתית. מצד אל צד. חלולה וצעקנית.
האם יש לך רעיון כלשהו, מה עלי לעשות?"
"שרה, צריך לטפל במישהו"
"יעל, לא מספקות אותך שנות הצער והרעד והזיכרונות הקשים. וזעליג שנפגע באחת הגיחות ברגלו ונשאר צולע? ורובן שנישא בגיל מבוגר ועיכב את כל אחיו אחריו – עד שהפנימו הסובבים שאכן הם שבו הנה. לחלוטין?"
"לא. זה לא מספק אותי"
---
יעל רצתה דם. דם חם.
ולא ידעתי במי אטפל.
אולי ברובן, הבחור הבכור שהכניס את אחיו למערבולת, בלי להתייעץ עם מי- שהוא מבוגר.
אולי אשלח אותו באחת מן הגיחות לכלא בעכו ומשם הישר לגרדום. ולאחר מכן נלך לטייל בחלקת הקברים בהר הרצל, נחזה בשמו החרוט על השיש ודמעות האם השכולה תזרומנה בחריצי האותיות, על הבן שנפטר בטרם עת צעיר וערירי ו-מרוחק.
זה היה בלתי אפשרי.
רובן. הבכור. האצילי. שסייע לאמו לגדל את אחיו, ונשא יחד עימה את עול הנישואים של כל אחד מהם בכבוד. ובנועם.
שמא נציץ לעיניו של זעליג יוסל או מוטכע שנסחפו אחרי רובן הבכור, נצפין בצוותה עם אחד מהם למושבה שעל גדות הכינרת, לשם ברח ממבטי הסלידה של חבריו בירושלים. נתראה עימו בשמחות המשפחתיות מציץ מקצה המחיצה לראות מה-שלום-אורה-אשתו. כיפה לבנה ובוהקת מחפה על קרחתו וחולצת פולו צהובה מתוחה על כרסו האבטיחית.
הום הום הום, זעליג העדין, השברירי והענוותן. פוי. אי אפשר.
ושאר האחים אנשים של צורה מלאי אור ושמחה, שרק אזכורם מעלה על הפנים חיוך ורננה. לא. לא יכולה לשלחם צפונה.
מכולם, נשארה לנו גולדה.
מה – היא – חשבה? הכיצד לא חסה על אמא.
כבת יחידה היא היתה אמורה להיות רגישה יותר ומלאת חמלה. ולא כך היה. האדישות שלטה הצליפה ודקרה.
נשלח אותה לעבודת פקידות בבית הוועד הפועל בהסתדרות. רווקה מזדקנת ומרירה. המגיעה לפגישות המשפחתיות בעקביה המתקתקים ובפיה הקפוץ.
משונה ומצחיק.
גולדה שליוותה את אמא בכל השנים, בחמלה ובמסירות באהבת אין קץ. עד ליומה האחרון.
---
"לא יעל, אני משאירה אותם במקומם. ללא דם.
למענם. למען הקוראים.
ידעו כולם שיש תקווה עתיד ואופק עם זריחה לכולם.
גם למי שמעד, גם למי שנפל. גם למי שגלה. יש תקווה לכול".
---
"הם" היו מתדפקים על דלת הבית בדפיקות חפוזות נרגזות ומבקשים לקרוא לרובן או לזליג.
נשענים על קיר הפרוזדור ברפיון מתנשא. מניסים ברגלם חתולה סקרנית. וחורקים בקולות "מעושנים".
"רק עוד קצת עזרה" "רק לפעם אחת" "רק היום"
ושרה סגורה בפני כל דיון בנושא. "אף פעם"
והם לוחצים ומלחיצים. אותה ואת הבחורים. והם הולכים הלוך וחזור. הלוך והלחץ. הלוך והדחק.
והיא עומדת כצור חלמיש.
מים רבים לא יכולים לכבות את אהבתה לבורא העולם לתורה ולמצוות.
והיא תעשה את הכל כדי שילדיה יזכו בה גם. באהבה זו.
והשליחים. השגרירים. הרצים. והרודפים.
הם לא רואים שהיא בוכה. היא מחייכת אליהם בנועם.
הם לא רואים שהיא רועדת. היא מחזיקה בדלת בחוזקה.
הם לא רואים שלשונה דבקה לחיכה. היא עונה להם באומץ ובביטחון.
ואת הכל שמעו רוּבֶן וזֶעלִיג ומוֹטְכֶּע ויוֹסְל ויִצְחָק ושְׁלוֹמְקֶע וגוֹלְדֶעלֶע. וליבם חש ולחש כי לא חברים הם להם אלא "רק" את טובתם "שלהם" נגד פניהם.
יום אחר יום. שבוע ועוד אחד נמזגו למשקה הפיכחון.
כל שספגו הקירות - שיחות הלעג והלהג. ומנגד נטפי החוזק והעוז. וחריש עמוק נחרש והדמעות השקו את שדה לבבם. אף אחד לא ידע. אף אחד לא שמע. ימים יגידו. וחוט הקשר העכור יתנתק. וקשר של קדושה יתאחה מחדש. חזק ואמיץ.
כל שליח סיפור. כל בלדר חזית. וגיבורה ראשית בכולם.
---
"הם חכמים ומיוחדים גברת שבחוביץ"
"חבל"
"מה חבל?"
"חבל, שהם לא רזים וחלשים וטיפשים".
"למה? מה זה היה עוזר?"
"אז לא הייתם רוצים אותם. ונשמתם היתה נשארת זכה"
"את צריכה לשמוח בזה"
"אני לא. אני עצובה"
---
"זה כדאי לך"
"זה לא כדאי"
"כן נכון. ניתן לך עוד אוכל"
"אני לא צריכה אוכל"
"מי לא צריך היום אוכל?"
"מי ששואל את נפשו למות לא צריך אוכל"
"את?"
"כן. אני. מה עשיתם מהילדים שלי"?
---
"אין לך ברירה"
"יש לי"
"אין לך ברירה. אם לא במוח ילך בכח"
"שילך"
"את בטוחה"
"מאוד"
"אנחנו קיצונים. הולכים עד הסוף"
"אני מבינה. עד מעבר ללב שלי"
"נכון. את אישה חכמה. איך את מסתכנת כך?"
"זו הברירה היחידה שיש לי"
"את תתחרטי"
"לעולם לא"
---
והגיע היום. בו הבינו השליחים כי מן הבית הזה לא – תקום – תקוותם.
יצאו השליחים לבלי שוב עוד אל הבית הזה.
ואת הדלת טרקו בזעם לא כבוש.
ולפרידה ירו כדור מרובה בריטי גנוב שהתנפץ אל הדלת בקול רעש גדול וחזק, ופער בה חור.
הוא הכדור שניתק את פתיל הקשר. הוא הכדור שחיבר את הקשר.
----
ופתאום הקיפו כולם את שרה.
זֶעלִיג ורוּבֶן ומוֹטְכֶּע ויוֹסְל ויִצְחָק ושְׁלוֹמְקֶע וגוֹלְדֶעלֶע.
גוֹלְדֶעלֶע חיבקה את שרה שרעדה בכל גופה והושיבה אותה על כיסא.
ושרה פרצה בבכי. ואשד דמעות שטף את הכאב, הצער ובעיקר את המתח שחנק את ביתם.
אט אט נשטפו פינות לבב ילדיה מהבגדים הצואים - הצבועים. לא ביום זה קרה. ולא דמעה אחת עוד זלגה.
טוהר וזוך נשמתם נגלה לעין כל. גודל מעשיהם ועוצם תורתם פרץ חוצה.
----
ובכן יקירי, מסיים ר' שלוימה את הסיפור, ומנחיתנו לקרקע בית המדרש. בדפיקה על סטנדרו. ובהרמת המגבעת ממצחו המיוזע. מעמל השעה האחרונה.
מחר הוא יום הזיכרון לירייה. היום בו נותק הפתיל. בו חוברה השרשרת. יום זיכרון לירית אבן הפינה לבניין רב הקומות עטור הפארות.
ונדמו כולם, בשתיקה גדולה. מהפכים בסיפור וטועמים אותו שוב.
----
אמרת הסיום:
שלחתי את הסיפור לידידתי יעל.
וזו התכתובת שהייתה בינינו:
"שרה הסיפור מיד פנטסטי, זה נשמע מעט לא אמין לגבי התקופה המדוברת, ש-כווו-לם נשארו שלמים ויראים"
"יעל, זו האמת. חוץ מאיפור כבד לטשטוש, הכל כאן אמיתי. אף הירייה בדלת אמיתית. מצד אל צד. חלולה וצעקנית.
האם יש לך רעיון כלשהו, מה עלי לעשות?"
"שרה, צריך לטפל במישהו"
"יעל, לא מספקות אותך שנות הצער והרעד והזיכרונות הקשים. וזעליג שנפגע באחת הגיחות ברגלו ונשאר צולע? ורובן שנישא בגיל מבוגר ועיכב את כל אחיו אחריו – עד שהפנימו הסובבים שאכן הם שבו הנה. לחלוטין?"
"לא. זה לא מספק אותי"
---
יעל רצתה דם. דם חם.
ולא ידעתי במי אטפל.
אולי ברובן, הבחור הבכור שהכניס את אחיו למערבולת, בלי להתייעץ עם מי- שהוא מבוגר.
אולי אשלח אותו באחת מן הגיחות לכלא בעכו ומשם הישר לגרדום. ולאחר מכן נלך לטייל בחלקת הקברים בהר הרצל, נחזה בשמו החרוט על השיש ודמעות האם השכולה תזרומנה בחריצי האותיות, על הבן שנפטר בטרם עת צעיר וערירי ו-מרוחק.
זה היה בלתי אפשרי.
רובן. הבכור. האצילי. שסייע לאמו לגדל את אחיו, ונשא יחד עימה את עול הנישואים של כל אחד מהם בכבוד. ובנועם.
שמא נציץ לעיניו של זעליג יוסל או מוטכע שנסחפו אחרי רובן הבכור, נצפין בצוותה עם אחד מהם למושבה שעל גדות הכינרת, לשם ברח ממבטי הסלידה של חבריו בירושלים. נתראה עימו בשמחות המשפחתיות מציץ מקצה המחיצה לראות מה-שלום-אורה-אשתו. כיפה לבנה ובוהקת מחפה על קרחתו וחולצת פולו צהובה מתוחה על כרסו האבטיחית.
הום הום הום, זעליג העדין, השברירי והענוותן. פוי. אי אפשר.
ושאר האחים אנשים של צורה מלאי אור ושמחה, שרק אזכורם מעלה על הפנים חיוך ורננה. לא. לא יכולה לשלחם צפונה.
מכולם, נשארה לנו גולדה.
מה – היא – חשבה? הכיצד לא חסה על אמא.
כבת יחידה היא היתה אמורה להיות רגישה יותר ומלאת חמלה. ולא כך היה. האדישות שלטה הצליפה ודקרה.
נשלח אותה לעבודת פקידות בבית הוועד הפועל בהסתדרות. רווקה מזדקנת ומרירה. המגיעה לפגישות המשפחתיות בעקביה המתקתקים ובפיה הקפוץ.
משונה ומצחיק.
גולדה שליוותה את אמא בכל השנים, בחמלה ובמסירות באהבת אין קץ. עד ליומה האחרון.
---
"לא יעל, אני משאירה אותם במקומם. ללא דם.
למענם. למען הקוראים.
ידעו כולם שיש תקווה עתיד ואופק עם זריחה לכולם.
גם למי שמעד, גם למי שנפל. גם למי שגלה. יש תקווה לכול".
