א. הנה אם נשאל בחור ישיבה או בת סמינר, מה לדעתם סוד ההצלחה לבניית הבית בצורה תקינה וטובה, מן הסתם נקבל תשובה, בסגנון הזה: מידות טובות, לוותר, לעזור, להיות פרגמטיים, גמישים, לא להתעקש, וכדמ'.

לעומת זאת, אם נשאל את אותה השאלה זוג נשוי לאחר תקופה, שם התגובה תהיה כבר יותר מורכבת. לדעת להחמיא, לדעת איך להעביר ביקורת, להיזהר לא לעלות על מוקשים.

האמת היא, שהשורש של העניין נמצא במקום אחר לגמרי, והוא, ההסכמה של האדם עם עצמו, וההכלה, של עצם הרעיון של החיבור בין שניהם. דהיינו, התאחדות מוחלטת בין הבעל והאשה. זו היא בעצם הנקודה המרכזית ביותר בחיי הנישואין. ומעבר לכך, זהו ג"כ היעד והמטרה של הנישואין, וכמו שהתורה אומרת: על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד", שמובן וברור שהתורה מדברת בזה לדורות, שהרי לאדם הראשון לא היה אבא ואמא.

כשיש את זה, יש הכל, ואם אין את זה, אז אין נישואין. זה בעצם הרעיון של הנישואין, להגיע למצב של "אחד". הנושא הוא לא להסתדר אחד עם השני, וגם לא להתאים את עצמך לצרכים של השני. אלא, לקחת את שניכם שמורכבים מכמה חלקים שונים, ולהפוך את זה פשוט ליחידה אחת. כשמדברים על המונח דביקות, של "ודבק באשתו", אין הפירוש הוא, ויתור, או מחיקת האישיות שלך, וגם לא להתמודד עם האתגרים. בדביקות הזאת יש לך נוכחות מלאה, אבל גם לה יש נוכחות מלאה, אין כאן השתלטות, שנינו נמצאים כאן לגמרי.

יתכן, ולא רק יתכן אלא ישנם, חתנים וכלות, ואולי אפילו אנשים נשואים, שיכולים לשמוע את העניין הזה של החיבור, ולחשוב שזה מטאפורה, או תיאוריה, נושא השקפתי גרידא. זה טעות גמורה לחשוב ככה, צריך להבין, שהנושא הזה, מעבר למה שהוא מהותי ושורשי, כמו שכבר כתבנו, הוא נושא שמשליך על כל צעד ושעל בחיי הנישואין שלנו, ברמה הכי פרקטית, וכמו שיבואר להלן.

הבעיה העיקרית מתחילה כשיש סתירה בחיבור, כשמשהו לא מוצא חן בעיני, שאני מגלה דברים שהם ממש חסרונות ברורים לכולם בלי ספק, ולא רק הבדלים גרידא. כאן מגיע אפקט הגלגל, שהרי כשאין חיבור ואין רצון להתחבר, אז יש פחות אהבה, וכשיש פחות אהבה, אז מפריע כל דבר, וכשמפריע כל דבר, אז אין חיבור ואהבה, ואז עוד יותר מפריע כל דבר, ואז עוד פחות אוהבים, וכן הלאה והלאה. השאלה היא איך מסובבים את הגלגל לכיוון השני, דהיינו שיהיה חיבור, והרי חיבור גורם לאהבה, שהרי דבר שהאדם מחובר אליו, הוא אוהב אותו, כידוע, וממילא לא יפריע דברים, שהרי על כל פשעים תכסה אהבה, וכמו בתקופה הראשונה לאחר החתונה, כשהאהבה הראשונה חזקה, אז פחות מפריעים דברים, עד שהאהבה הראשונה מתעממת.

ב. לפני שנענה על השאלה הזאת איך מגלגלים את הגלגל לכיוון השני, נדגיש כאן נקודה חשובה. החיבור המדובר, הוא דבר שקורה בכל מצב, דהיינו בין אם נרצה ובין אם לאו, מכיוון שהוא אמיתי וקיים, וזה הסיבה שרחמנא ליצלן אנשים מסוגלים לריב עשרות שנים, ואפילו אחרי הגירושין, לפעמים נשארים הרבה חיבורים, שמזה נובעים כל ההצקות והמריבות שאחרי הגירושין.

אני רוצה לספר סיפור מדהים שרואים בו את החיבור הזה, שגם כאשר רבים מחוברים, הכרתי זוג אנשים מבוגרים מהמרכז, היו רבים כמו ילדים קטנים, אנשים מבוגרים ממש, זה הגיע למצב שכשהבעל היה צריך עוזר סיעודי, האשה לא הסכימה, כי זה יפריע לה בבית, תסתדר, אתה לא תינוק, היא הייתה אומרת, כמובן שהיא לא דרכה בחדר שלו לעזור לו, יום אחד, הבן אדם הזה לא קם בבוקר, אחד הילדים שלו שהיה שם הזמין רופא, פינו אותו במצב קשה לטיפול נמרץ, בהתחלה הוא היה מורדם ומונשם, אחרי כמה ימים שהורידו את ההנשמה, הוא לא התעורר, הוא נכנס לתרדמת ונשאר צמח במשך שנים, ופתאום רואים את אשתו, עושה דברים שהיא לא עשתה עשרות שנים, היא הלכה לקנות לו בגדים חדשים, שאם הוא יתעורר שיהיה לו משהו יפה ללבוש, היא עשתה ניתוח באוזניים, לחדד את השמיעה שלה, שהיא תוכל לשמוע יותר טוב את מה שהוא אומר, כשהוא יתעורר. מה הפשט בזה, הרי היא שנאה אותו ממש ולא עזרה לו בשום צורה שהיא במשך שנים, התשובה היא, שגם כשאנחנו לא מרוצים מדברים מסוימים, אנחנו באמת מחוברים. הרי דברים שאצל החברים שלנו לא מפריעים לנו, בבית הם לפעמים כן מפריעים, זה דווקא בגלל שאנחנו כן מחוברים במציאות האמיתית, בין אם נרצה בין אם לאו.

כעת הבחירה בידך, האם לקבל את החיבור הזה, כמות שהוא, כמו שאנחנו מחוברים לרגליים שלנו, למרות שהם לפעמים כואבות לנו, ולילדים שלנו, למרות שלפעמים, מאד קשה לנו איתם, ואז נהנה מהחיבור, או, לחשוב כמה שהחיבור הזה לא כ"כ מוצלח ולא מתאים, וכל הזמן להתעסק עם החסרונות, וממילא המצב יהיה בהתאם.

והרי כיהודים מאמינים, אנחנו יודעים שכל צעד ושעל שלנו הוא בהשגחה פרטית, אז מה שייך לחשוב שדווקא בדבר הכי גורלי בשבילנו, שהקב"ה כביכול "עצם את העיניים", ונתן לנו להחליט לבד? וזה לא רק שהקב"ה יודע מה טוב לנו, הקב"ה יודע גם את מי הוא הפריד מאיתנו, כמבואר בדברי הראשית חכמה בשע"ק. ותסתכל גם בדברי הרמב"ן על הפסוק "על כן יעזב".

ג. כעת נגיע לשאלה המרכזית איך עושים את זה בפועל.

אז השלב הראשון, כמו בהרבה דברים, השינוי מתחיל מהראש, דהיינו הסכמה של האדם עם עצמו בעצם הרעיון של החיבור, את זה אפשר להרגיש ברגעים היפים, שהכל רגוע ונעים ביחד, באותם רגעים שטוב לכם, ויש אהבה, זה הזמן לעצום את העיניים, ולהרגיש את הנעימות של החיבור, לנצל את הרגעים היפים הללו, שיהיו בסיס להעמדה של החיבור גם לשאר המצבים הפחות נעימים.

אחרי שהצלחנו להעמיד בנפש פנימה, את החיבור הפנימי, הגיע השלב השני להעמיד את החיבור גם במבחן המציאות. כמובן, שלא מצפים מחייל פשוט לעמוד בניסיונות של חייל בכיר, אבל כשמתאמנים נכון, בצורה עקבית ושיטתית, אפשר להגיע לדברים מדהימים.

כל אחד, יודע ומכיר, מה הם הרגעים שבהם אפשר להרגיש איזה טרוניה קטנה, איזה חוסר שביעות רצון מסוימת, ואז לעמוד באותם רגעים עם עצמו, ולחוש את התחושה הנכונה, שבה אתה חי ומרגיש את הצד השני, במקום להתרעם ולהרגיש רחוק, להתחבר, נכון קרה משהו, שלא לגמרי אהבתי, אבל אנחנו מחוברים, אנחנו אוהבים, ואז כשמכתירים בהצלחה את הניסיון הראשון, אנחנו כבר יודעים שבפעם הבאה, כבר יהיה לנו הרבה יותר קל לעמוד בזה.

הנקודה העיקרית היא, להרגיש את הסיפוק שיש בהצלחה, את התחושה הנהדרת הזאת, של אדם ששולט במצב, ולא נגרר אליו. שגם כשמרגיז אותי משהו קצת, זה לא מבלבל אותי, כי אנחנו מחוברים ואוהבים, אז קרה משהו, לא נורא. וככה להעמיד את זה עוד שלב. ואז מגיעים להרגשה נפלאה, שזה לא סתם שאנחנו מחוברים, אלא אנחנו מחוברים גם כשמשהו קצת לא כל כך הולך טוב. וככה מפעם לפעם מתרגלים להגיב נכון, זה קורה באופן טבעי, כיון שמגיבים נכון, אז ההרגשה מצוינת. חשוב להדגיש, ההרגשה של החיבור, היא ממש לא ממקום של ויתור או חסד, היא אמת לאמיתה מצד עצמה, וכמו שכבר כתבתי לך קודם.

נחדד יותר את הנקודה, הרי לכל בן אדם יש אכזבות מהבן זוג שהוא קיבל, יש דברים שהם ממש מפריעים, כל מיני הרגלים, סדר וניקיון, לפעמים זה כל מיני התנהגויות שנותנים הרגשה לא טובה שזה אשתך, הבעל, חוסר טקט וכדו', הרבה פעמים זה סביב הנושא של מידות, כמו כעס, קנאה, פזרנות או קמצנות. אבל תמיד יש, אין מציאות שאין!

עכשיו זה ברור שאת הבעיה האובייקטיבית בעצמה, אין אפשרות לשנות, אבל מה שחשוב זה, לדעת שאת התחושה הלא טובה שבאה בעקבות זה, אפשר בהחלט לשנות, אפשר להביא את התחושה למצב מדהים, מלא באהבה. זה אולי נשמע לא אמיתי, אבל זה הדבר הכי אמיתי והכי פשוט שיש. לאדם יש את היכולת להתחבר ולאהוב, גם אם יש לו אכזבות כאלה או אחרות. נכון שהטבע של האדם זה לברוח מהכאב, שהרי הסיבה שקשה להתחבר כשיש חסרונות היא, שאם יש למי שמחובר אלי, את החיסרון ההוא וההוא, ממילא זה אומר שלי יש חסרון, לכן האדם אומר לעצמו, זה לא קשור אלי. אבל אז, הכאב מאד גדול, שהרי זה מאד קשור אליך, וע"י זה נגררים גם כן הרבה כאבי משנה. אבל ברגע שהאדם מתחבר, אז דבר ראשון, טוב לו וטוב לה, יש אהבה, שהרי אדם אוהב מה שמחובר אליו, וכשיש אהבה, אז יש כח להתמודד עם הרבה דברים, ופתאום הכאב מצטמצם לממדים קטנים, וגם בדרך כלל מוצאים את הדרך להתמודד יפה עם הבעיה.

הדחף הפנימי הראשוני אומר לי, שאם יש חסרון לבן זוג שלי, אז זה לא חלק ממני, וזה ודאי דבר לא נכון. הרי כל אדם ישר והגון מבין, שאם הוא התחתן עם אישה בריאה וטובה, ואחרי כמה שנים היא עברה תאונה כל שהיא, שגורמת לה נכות וקשיים, אז כמובן שמחד גיסא, מותר לבעל להצטער על זה שהוא צריך להתמודד עם הקושי, אבל מאידך גיסא ברור, שזה לא סיבה להפסיק לאהוב אותה, או להרגיש שהיא לא חלק ממני. כי גם אני עברתי תאונה, לא רק היא, נכון שפיזית, היא עברה את התאונה, אבל הנזק הוא על שניהם. כי היא חלק ממני! בדיוק כמו שהאצבע שלי עברה תאונה! אז אין פירושו של דבר, שהאצבע שלי עברה תאונה אלא אני עברתי תאונה.

ידוע הסיפור על ר' אריה לוין, שהמדריכי חתנים אוהבים לספר, שהוא הגיע לרופא עם אשתו, ואמר "הרגל של אשתי כואבת לנו", גם אם נניח שלהגיע להרגשה מלאה של כאב כמו לאשה, זה מדרגה רק של אדם גדול, אבל ודאי שמהבחינה המעשית, יש כאן בעיה לשניהם בשווה, על כל המשתמע מכך. לא אשתך צריכה עכשיו לחשוב איך להתמודד עם זה, אלא אתה והיא באותה הרמה, הבעיה היא של שניכם.

אני ייתן לך עוד דוגמא, אדם שרח"ל נולד לו ילד עם לקות כל שהיא, ודאי שמותר לו להצטער וגם להתאכזב, אבל מצד שני, אבא כזה יכול להשקיע את כל כולו בילד הזה, ואנחנו רואים הרבה אנשים כאלה, מכיון שאין לו צד שהוא לא חלק ממנו, למרות שהוא מאוכזב ממנו, וציפה לילד אחר. וזה ראיה הכי ברורה ומוחצת לכל התזה שלי פה, שגם אם מאוכזבים מדברים מסוימים, אפשר להתחבר ברמה מאוד גבוהה.

כאן מגיעים לעוד נקודה חשובה, מעבר לזה שצריך לקבל את הנוכחות של הצד השני, כמות שהוא. הרי כל אחד לא רוצה להרגיש שכל הזמן מנסים לשנות אותו, אדם שכל הזמן משדר, אני רוצה לשנות אותך, הוא בעצם משדר, אני לא אוהב אותך ככה, זה השבר הכי גדול, זה כמו להגיד, אני רוצה משהו אחר. וזה יכול לגרום לאחד מהשתיים, או לנסות "לרצות את פני האדון" מתוך שפלות ועצבות, או מאידך גיסא, להתחפר עוד יותר בהרגלים הישנים, ולהתעקש לקבל את ההכרה, בלי לוותר על כלום. כי חשוב מאד להבין, גם דברים שהם כן בשליטה של האחר, זה לא בשליטה שלך, וממילא מבחינתך, זה כמו דבר שאין עליו שליטה. רק שתקבל את המצב כמות שהוא, יהיה ניתן להתחיל להזיז למקומות אחרים.

ד. ידידי היקרים, לסיכומו של דבר, האושר שלך לא נמצא בשאלה, (שאני מאמין שאתה שואל את עצמך, ואני יודע בוודאות שאלפי ורבבות אנשים שואלים את עצמם את השאלה הזו), האם הייתי אמור להתחתן עם הבן או בת הזוג שלי, אלא עד כמה אנחנו מחוברים אחד לשני, עד כמה מקבלים את זה כעובדה מוגמרת ומשלימים עם זה, וממילא אוהבים יותר, כיון שדברים שאנחנו מחוברים אליהם, אנחנו אוהבים אותם, כמו את עצמנו, ואת הילדים שלנו, וממילא פחות מפריע דברים שאמורים להפריע, שהרי על כל פשעים תכסה אהבה. וכמו בתקופת החתונה, שלא מרגישים במפריעים, מכח האהבה הראשונה החזקה, וכך חוזר חלילה הגלגל, עד שמגיעים לחבור ואהבה בלי גבול. וכמו שאמר אחד מהחכמים, גם האגואיסט הכי גדול בעולם יכול להצליח בנישואין, הוא פשוט לוקח את אשתו ומתחבר אליה, ועכשיו הוא ואשתו נגד כל העולם.

אם נחזור למשפטים שבהם פתחנו, הנושא הוא ממש לא, מידות טובות, ויתור, גם לא לדעת להסתדר או להיזהר מרגישויות של השני, זה לא הסיפור, היסוד הוא להבין שיש חיבור ולהתחבר, כל השאר יבוא ממילא, שהרי כמו שבן אדם מתנהג יפה לעצמו, ורגיש כלפי הרגישויות שלו עצמו, כך גם ממילא יתנהג כלפי הבן זוג שלו, שהרי הם מחוברים.

אני אסיים במשפט ששמעתי מיהודי חכם, "אל תתגבר, תתחבר". הפוך בה והפוך בה דכולה ביה.