הנושאים החמים
ארבע שנים אחרי.
---
שכונת בתי אונגרין מקבלת ברוחב חצרה את החשכה שצונחת ומתפזרת בין הבתים וגרמי המדרגות. מנשירה אבק כוכבים על חלוקי האבנים החלקלקות הנוצצות בחשכה. האוויר חם ולח. שלהי קיטא.
לאורך החצר הגדולה מהדהדים הדי מללים מן הבתים, ומצטלצלים צלצולי כפיות הנוקשות אל דופנן של כוסות בערבבן חלב–בסוכר. ריח הביצים המיטגנות נישא באוויר ונבלע בריח הבצל.
פסססססס פסססססס פססססססס
קולות של רמיזה חרישית מתפזרים בחלל הפתוח.
רובן וזליג בחורי חמד צעירים השבים מתפילת ערבית. מטפסים בגרם המדרגות ה-א-ר-ו-ך ונבהלים אל עצמם.
הם מציצים האחד על השני. הם מציצים סביבם. הם מציצים אל מתחת לגרם המדרגות. והם קולטים את יצחק שוורץ ניצב בין הצללים ומרמז להם לגשת אליו.
דבר מה קר חולף בגופו של רובן הבכור. מראשו ועד רגליו. ונשימותיו נעשות שטוחות ומבוהלות.
מה לו – ולהם?
מה להם – ולו?
יצחק שהלך שמאלה. שמאלה. יצחק שהחמיץ.
רובן מניח יד קרה ונוקשה על כתפו של זעליג. ומנסה להאיץ את קצב העליה במדרגות. מהר מהר. הביתה. מהר.
רובן נעצר ליד דלת העץ. מסדיר את נשימותיו ומישיר מבט אל זעליג "זעליג. מילה – לא - לאמא".
"ברור" אומר זעליג בפשטות. ומנער את ידו של רובן מכתפו.
אבל,
גם מחר ולמחרת המחר. מפסססססס להן יצחק מאותה פינה באותה צורה ובאותה השעה. מטרידן סידרתי.
לאחר תפילת ערבית. לפני סעודת ערבית.
בסופו של השבוע והפגישות המרוטטות. לחש להם יצחק: "רובן, אתה בחור טוב, ואני רוצה לעזור לכם. כמה מילים וזהו".
ולמרות הרתיעה שחש רובן בעקבות הניסיון לקנותו במילה של חנופה, הוא מקשיב.
"אתם בחורים טובים, בואו ונדבר על עסקי האכילה והשתיה שלכם. על הקושי של אמכם להתמודד עם הפיות הרעבים".
רובן וזליג מצמצמים את גבותיהם בחוסר נוחות. אך לא שוללים או מבטלים את האמירה.
יש לי הצעה קטנה. קלה. לא רצינית ולא מסוכנת. הצעה מצוינת בשבילכם. הוא משתתק נותן לדבריו לחלחל. שיבקשו שירצו לדעת. שחקן מצוין".
"נו. תגיד כבר" מלחש רובן ללא קול. בלא אויר.
"אנחנו" ויצחק לא פירט מי זה אנחנו. כי זה ברור וידוע וגלוי לכל. "אנחנו" צריכים "רק פה ושם" עזרה. להכין תבשיל חם לבחורים. להסתיר בחור. לשנע חבילות מבית לבית. להשמיד "כל-מִינֵי דברים". אתם תעזרו לנו. "אנחנו" נעשה השתדלות לעזור לכם. קצת. בזמנים של בין-לבין. כל יום מישהו אחר. כל יום משהו אחר. ו-"אנחנו" נעביר לכם תפוחי אדמה. קמח. בדים. זה כדאי רובן. בשביל אמא שלכם".
הוא משתתק, נשען על קיר האבן ידיו שלובות על החזה. והוא מביט בהם בעיניים בוחנות מתוך חרך צר.
רובן מעווה את פיו בסלידה, כשהוא מבחין בעיניים של יצחק המרצדות לצדדים מידי פעם כשעובר מי - שהוא מהסביבה.
הם שותקים למשך רגעים לא קצרים. ובראשם מתגוששות המחשבות.
אבל - אולי – בשביל – אמא.
קצת. משהו.
רובן מתעורר משרעפיו. "נראה" הוא פולט. תופס בזרועו של זליג ונחפז לחזור הביתה. שאמא לא תדאג. שהלב לא ימעד.
רובן, הבכור. שנטל חלקיקי אבהות על כתפי ליבו. וניסה לדאוג ולא להדאיג. להתמסר ולעזור ולהישאר הילד של. ילד שקמטוטי מצחו ניסו ללא הצלחה לתפוס את העולם הבוגר דרך משקפי הילדות. ללא הצלחה.
ובכל לילות השבוע חרקה המיטה של רובן. והשמיכה נפלה עשרות פעמים. והסדין שט על המיטה אנה ואנה כסירה טרופה בסערה. השינה נעלמה. והכרית ספגה דמעות בדממה. והלב היה כבד ומכווץ.
ובימים, פתאום צעקו אליו הקשיים מכל פינה, דקרו בעיניו צבטו את ליבו. ולא נתנו מנוח.
קשה לה לאמא שרה.
היא צופה בעיניים המתבוננות בלחם ברעב. היא מבחינה בבליעה המהירה. ובחיפוש השקט סביב-סביב שמא ואולי נשארה עוד מנה קטנה-קטנטנה.
"אתה שבע? אתה מצליח ללמוד היטב? אתה לא רעב באמצע היום?"
ו-ההוא ה"תורן" מעפעף בעיניו ומתאר "עד – כמה – הוא - שבע"
ושניהם יודעים כמה - הוא - לא.
וכשפסססס יצחק לאחר שבוע. הנהן לו רובן בראשו. ויצחק הבליע חיוך מנצחים.
"בשביל אמא" מלמל רובן לזעליג ובעיקר לקיבתו שהתכווצה ולא מרעב.
זעליג אינו טיפש, ולמרות זאת כרגע הוא מעדיף לא להרהר בקורות הערב ובתגובות רובן.
"בשביל אמא" שחופנת את פניו בשני ידיים חיוורות ורזות המסורגות בסריגים תכלכלים. משקיעה מבטה היוקד בתכול עיניו השואל, המבקש. אמא שלוחשת לו על האהבה הגדולה מכול. יותר – מאהבתה - שלה. על אבא אוהב שצועד עמו בכל המשעולים. ומסקל אבנים. ומחכה לניגון של תורה. למשפט של ברכה. ולרסיסי מחשבה של אמונה. על אב שכואב את כאבו יותר מכולם. ואוהב אותו כמות שהוא. תמיד - בכל מצב – ובכל זמן.
כאב האלמנות מילא אותה בפחד תמידי והכפיף את קומתה, דמות האב והאם היו מתרוצצות בקרבה, מחליפות תפקידים, שלובות יד וכרוכות האחת ברעותה.
ורובן ראה.
"בשביל אמא" הנהן לעצמו. בשבילה כדאי הכל.
ושרה לא ידעה מה נעשה, ושרה לא התפללה על הנעשה.
---
שכונת בתי אונגרין מקבלת ברוחב חצרה את החשכה שצונחת ומתפזרת בין הבתים וגרמי המדרגות. מנשירה אבק כוכבים על חלוקי האבנים החלקלקות הנוצצות בחשכה. האוויר חם ולח. שלהי קיטא.
לאורך החצר הגדולה מהדהדים הדי מללים מן הבתים, ומצטלצלים צלצולי כפיות הנוקשות אל דופנן של כוסות בערבבן חלב–בסוכר. ריח הביצים המיטגנות נישא באוויר ונבלע בריח הבצל.
פסססססס פסססססס פססססססס
קולות של רמיזה חרישית מתפזרים בחלל הפתוח.
רובן וזליג בחורי חמד צעירים השבים מתפילת ערבית. מטפסים בגרם המדרגות ה-א-ר-ו-ך ונבהלים אל עצמם.
הם מציצים האחד על השני. הם מציצים סביבם. הם מציצים אל מתחת לגרם המדרגות. והם קולטים את יצחק שוורץ ניצב בין הצללים ומרמז להם לגשת אליו.
דבר מה קר חולף בגופו של רובן הבכור. מראשו ועד רגליו. ונשימותיו נעשות שטוחות ומבוהלות.
מה לו – ולהם?
מה להם – ולו?
יצחק שהלך שמאלה. שמאלה. יצחק שהחמיץ.
רובן מניח יד קרה ונוקשה על כתפו של זעליג. ומנסה להאיץ את קצב העליה במדרגות. מהר מהר. הביתה. מהר.
רובן נעצר ליד דלת העץ. מסדיר את נשימותיו ומישיר מבט אל זעליג "זעליג. מילה – לא - לאמא".
"ברור" אומר זעליג בפשטות. ומנער את ידו של רובן מכתפו.
אבל,
גם מחר ולמחרת המחר. מפסססססס להן יצחק מאותה פינה באותה צורה ובאותה השעה. מטרידן סידרתי.
לאחר תפילת ערבית. לפני סעודת ערבית.
בסופו של השבוע והפגישות המרוטטות. לחש להם יצחק: "רובן, אתה בחור טוב, ואני רוצה לעזור לכם. כמה מילים וזהו".
ולמרות הרתיעה שחש רובן בעקבות הניסיון לקנותו במילה של חנופה, הוא מקשיב.
"אתם בחורים טובים, בואו ונדבר על עסקי האכילה והשתיה שלכם. על הקושי של אמכם להתמודד עם הפיות הרעבים".
רובן וזליג מצמצמים את גבותיהם בחוסר נוחות. אך לא שוללים או מבטלים את האמירה.
יש לי הצעה קטנה. קלה. לא רצינית ולא מסוכנת. הצעה מצוינת בשבילכם. הוא משתתק נותן לדבריו לחלחל. שיבקשו שירצו לדעת. שחקן מצוין".
"נו. תגיד כבר" מלחש רובן ללא קול. בלא אויר.
"אנחנו" ויצחק לא פירט מי זה אנחנו. כי זה ברור וידוע וגלוי לכל. "אנחנו" צריכים "רק פה ושם" עזרה. להכין תבשיל חם לבחורים. להסתיר בחור. לשנע חבילות מבית לבית. להשמיד "כל-מִינֵי דברים". אתם תעזרו לנו. "אנחנו" נעשה השתדלות לעזור לכם. קצת. בזמנים של בין-לבין. כל יום מישהו אחר. כל יום משהו אחר. ו-"אנחנו" נעביר לכם תפוחי אדמה. קמח. בדים. זה כדאי רובן. בשביל אמא שלכם".
הוא משתתק, נשען על קיר האבן ידיו שלובות על החזה. והוא מביט בהם בעיניים בוחנות מתוך חרך צר.
רובן מעווה את פיו בסלידה, כשהוא מבחין בעיניים של יצחק המרצדות לצדדים מידי פעם כשעובר מי - שהוא מהסביבה.
הם שותקים למשך רגעים לא קצרים. ובראשם מתגוששות המחשבות.
אבל - אולי – בשביל – אמא.
קצת. משהו.
רובן מתעורר משרעפיו. "נראה" הוא פולט. תופס בזרועו של זליג ונחפז לחזור הביתה. שאמא לא תדאג. שהלב לא ימעד.
רובן, הבכור. שנטל חלקיקי אבהות על כתפי ליבו. וניסה לדאוג ולא להדאיג. להתמסר ולעזור ולהישאר הילד של. ילד שקמטוטי מצחו ניסו ללא הצלחה לתפוס את העולם הבוגר דרך משקפי הילדות. ללא הצלחה.
ובכל לילות השבוע חרקה המיטה של רובן. והשמיכה נפלה עשרות פעמים. והסדין שט על המיטה אנה ואנה כסירה טרופה בסערה. השינה נעלמה. והכרית ספגה דמעות בדממה. והלב היה כבד ומכווץ.
ובימים, פתאום צעקו אליו הקשיים מכל פינה, דקרו בעיניו צבטו את ליבו. ולא נתנו מנוח.
קשה לה לאמא שרה.
היא צופה בעיניים המתבוננות בלחם ברעב. היא מבחינה בבליעה המהירה. ובחיפוש השקט סביב-סביב שמא ואולי נשארה עוד מנה קטנה-קטנטנה.
"אתה שבע? אתה מצליח ללמוד היטב? אתה לא רעב באמצע היום?"
ו-ההוא ה"תורן" מעפעף בעיניו ומתאר "עד – כמה – הוא - שבע"
ושניהם יודעים כמה - הוא - לא.
וכשפסססס יצחק לאחר שבוע. הנהן לו רובן בראשו. ויצחק הבליע חיוך מנצחים.
"בשביל אמא" מלמל רובן לזעליג ובעיקר לקיבתו שהתכווצה ולא מרעב.
זעליג אינו טיפש, ולמרות זאת כרגע הוא מעדיף לא להרהר בקורות הערב ובתגובות רובן.
"בשביל אמא" שחופנת את פניו בשני ידיים חיוורות ורזות המסורגות בסריגים תכלכלים. משקיעה מבטה היוקד בתכול עיניו השואל, המבקש. אמא שלוחשת לו על האהבה הגדולה מכול. יותר – מאהבתה - שלה. על אבא אוהב שצועד עמו בכל המשעולים. ומסקל אבנים. ומחכה לניגון של תורה. למשפט של ברכה. ולרסיסי מחשבה של אמונה. על אב שכואב את כאבו יותר מכולם. ואוהב אותו כמות שהוא. תמיד - בכל מצב – ובכל זמן.
כאב האלמנות מילא אותה בפחד תמידי והכפיף את קומתה, דמות האב והאם היו מתרוצצות בקרבה, מחליפות תפקידים, שלובות יד וכרוכות האחת ברעותה.
ורובן ראה.
"בשביל אמא" הנהן לעצמו. בשבילה כדאי הכל.
ושרה לא ידעה מה נעשה, ושרה לא התפללה על הנעשה.
