הנושאים החמים
אני מתארגנת לאט, מחפשת את המגפיים האפורים. מעבירה אצבעות על הפאה, משאירה את המברשת בארון.
כל הערב-לביבות הזה חסר לי כמו חצץ בנעל.
עוד פעם מבטים. מהסוג הברור, שלא ניתן להתבלבל בו.
מסכנים. יצקצקו כשאכנס למטבח להגיש אוכל.
טיפות של גשם מתופפות על המטריה. מה אתן כל כך עולצות? בא לי לצרוח עליהן.
האוטובוס מגיע. עולים. שותקים. ברוך פוזל אלי מידי פעם, אני קולטת מזווית העין. יאללה, לא יפה, תגידי משהו. אין לי אוויר.
מטפסים במדריגות, דופקים, מדביקים חיוך ונכנסים.
חנוכה שמח! כמה זמן לא התראינו, מה נשמע?
חיבוקים, נשיקות.
הנה הפשטידה שהכנתי, בתוך מה לשים?
פוסעת למטבח מרגישה מחטים בגב.
אחר כך מתיישבת על הכסא הראשון הפנוי. ליד ברכי. נו נו, שיהיה.
כמה רעש מסביב. בני דודים שנפגשים פעם-ב, רצים הלוך חזור. אחד בוכה שאין לו מקום לשבת. הוא רוצה רק ליד אמא. כוס קולה נשפכת. בלאגן. מתגעגעת פתאום לשקט.
כולם מפטפטים, אני מנסה לזרום. החד פעמי משחק תפקיד, ובדיחות עפות מימין לשמאל. הצחוק קצת משחרר אותי. מבטי מצטלב עם ברוך. מחייכת אליו. הכל בסדר. הוא נרגע.
עכשיו שלב התוכנית. דווקא היא נחמדה. אני שוכחת לחשוב על עצמי. עוצמת עיניים ובוחרת חפץ מהקופסא.
שוברת את הראש מה לומר על הסרגל שהגרלתי בקשר למירי גיסתי. הטיפוס הכי לא תבניתי שיש.
אגיד שסרגל בשבילה הוא להמלצה בלבד.
שאגות צחוק קורעות את האוויר על כל ניחוש נכון או מוטעה. אני יצאתי 'טיפוס לא דביקי'. טוב, העיקר שיהיה לי עכשיו דבק בבית.
התוכנית נגמרת, שיחות סתמיות מתגלגלות. זיקוק מסר של איזה מופע שלא ראיתי; קורונה לא קורונה; בגדי ילדים. חומקת באלגנטיות לעזור הלאה. יש קינוח, לא?
החיישנים שלי מאותתים שעוד מעט מגיע הרגע. מנסה ללכוד את מבטו של ברוך. הוא באמצע ויכוח ער. נעמדת לצידו. שישים לב כבר, נו.
בנט לא מעניין אותי, באמת!
או, הוא מסתובב אלי. אוף אין כאן פינה אחת לרפואה.
"בא נלך", אני לוחשת לו בלי קול.
"זהו, מיצית?" מלחשש חזרה.
"כן".
"וככה נצא לפני כולם? לא נעים..."
"לא מסוגלת להישאר", מבקשת.
"טוב", הוא משלים, "איפה שמתי ת'מעיל?"
נפרדים מכולם. שיחשבו מה שהם רוצים.
"סליחה שאני גורמת לך ככה לברוח לפני שנגמר, אני פשוט לא יכולה להישאר בסוף".
"מה יש בסוף דווקא?" הוא מנסה להיזכר.
"שמחלקים מתנות לכל ה...ילדים".
אני נחנקת. לא רציתי לבכות ברחוב. לא רציתי.
כל הערב-לביבות הזה חסר לי כמו חצץ בנעל.
עוד פעם מבטים. מהסוג הברור, שלא ניתן להתבלבל בו.
מסכנים. יצקצקו כשאכנס למטבח להגיש אוכל.
טיפות של גשם מתופפות על המטריה. מה אתן כל כך עולצות? בא לי לצרוח עליהן.
האוטובוס מגיע. עולים. שותקים. ברוך פוזל אלי מידי פעם, אני קולטת מזווית העין. יאללה, לא יפה, תגידי משהו. אין לי אוויר.
מטפסים במדריגות, דופקים, מדביקים חיוך ונכנסים.
חנוכה שמח! כמה זמן לא התראינו, מה נשמע?
חיבוקים, נשיקות.
הנה הפשטידה שהכנתי, בתוך מה לשים?
פוסעת למטבח מרגישה מחטים בגב.
אחר כך מתיישבת על הכסא הראשון הפנוי. ליד ברכי. נו נו, שיהיה.
כמה רעש מסביב. בני דודים שנפגשים פעם-ב, רצים הלוך חזור. אחד בוכה שאין לו מקום לשבת. הוא רוצה רק ליד אמא. כוס קולה נשפכת. בלאגן. מתגעגעת פתאום לשקט.
כולם מפטפטים, אני מנסה לזרום. החד פעמי משחק תפקיד, ובדיחות עפות מימין לשמאל. הצחוק קצת משחרר אותי. מבטי מצטלב עם ברוך. מחייכת אליו. הכל בסדר. הוא נרגע.
עכשיו שלב התוכנית. דווקא היא נחמדה. אני שוכחת לחשוב על עצמי. עוצמת עיניים ובוחרת חפץ מהקופסא.
שוברת את הראש מה לומר על הסרגל שהגרלתי בקשר למירי גיסתי. הטיפוס הכי לא תבניתי שיש.
אגיד שסרגל בשבילה הוא להמלצה בלבד.
שאגות צחוק קורעות את האוויר על כל ניחוש נכון או מוטעה. אני יצאתי 'טיפוס לא דביקי'. טוב, העיקר שיהיה לי עכשיו דבק בבית.
התוכנית נגמרת, שיחות סתמיות מתגלגלות. זיקוק מסר של איזה מופע שלא ראיתי; קורונה לא קורונה; בגדי ילדים. חומקת באלגנטיות לעזור הלאה. יש קינוח, לא?
החיישנים שלי מאותתים שעוד מעט מגיע הרגע. מנסה ללכוד את מבטו של ברוך. הוא באמצע ויכוח ער. נעמדת לצידו. שישים לב כבר, נו.
בנט לא מעניין אותי, באמת!
או, הוא מסתובב אלי. אוף אין כאן פינה אחת לרפואה.
"בא נלך", אני לוחשת לו בלי קול.
"זהו, מיצית?" מלחשש חזרה.
"כן".
"וככה נצא לפני כולם? לא נעים..."
"לא מסוגלת להישאר", מבקשת.
"טוב", הוא משלים, "איפה שמתי ת'מעיל?"
נפרדים מכולם. שיחשבו מה שהם רוצים.
"סליחה שאני גורמת לך ככה לברוח לפני שנגמר, אני פשוט לא יכולה להישאר בסוף".
"מה יש בסוף דווקא?" הוא מנסה להיזכר.
"שמחלקים מתנות לכל ה...ילדים".
אני נחנקת. לא רציתי לבכות ברחוב. לא רציתי.
