הנושאים החמים
פיליפינית,
קצת מבוגרת,
מלוכסנת עיניים.
---
דמותה צדה את עיניי בין פרק תהילים למשנהו, בין לקיחת נשימה של אוויר ירושלמי טהור לבין בקשה מעומק הלב.
הבטתי בה, מבחינה בה מתרפקת על אבני הכותל החמימות, המכילות. היא עצומת עיניים, עיניה דומעות, משאירות רישומים רטובים על לחייה, היא לא טרחה לנגבן. פיה ממלמל תפילה.
חיוך קטן היה קבוע על פניה של הגברת, לא מש ממקומו לרגע.
כמו יודעת בימי היא באמת, רגועה.
עשר דקות, עשרים ושלושים, אין תזוזה.
היא נשארת בתוך חיבוקן של אבני הכותל, בין אלפי האנשים שפקדו את המקום הקדוש, לא זזה ממקומה.
---
סידור התפילה כבר בידי, פתוח בתפילת שחרית, אך עיניי משוטטות על רחבת הכותל, הריקה יחסית בשעה זו. שש בבוקר.
שלחתי אליה עוד מבט אחד, ארוך, כשלפתע הכתה במוחי ההבנה, מתנפץ על הכרתי כמו גל על סלע.
היא, מתפללת. מה היא אומרת?
אלוקים.
היא מבקשת מהמלך. יודעת שהיא בידיו, שהוא יעשה את הכי טוב, בשבילה. היא סומכת עליו. ראו את זה על פניה בברור.
אני, גם כן מתפללת.
אומרת אבא!
אני מבקשת מאב אוהב!
האם אני יודעת להעריך את זה? אני יודעת מה לבקש ממנו? אני בטוחה שמה שהוא עושה, זה הכי טוב שאפשר בשבילי??
האמת, שבאותו רגע, היה ברור לי שכן. שאני מעריכה, יודעת ובטוחה. הייתה זו הארה שנשלחה אלי ישירות מהשמיים, מאבא אוהב. שלי.
אם לא הייתי בין עשרות אנשים, סביר להניח שהייתי פותחת בריקוד של קירבה.
א נ י ג י ל ת י א ת ה ס ו ד ! ! !
לא שמעתי אותו שנה אחרי שנה בהרצאות, חוויתי את זה, מטווח אפס, ממרחק ראיה, נגיעה, התקרבות.
ידעתי את זה בוודאות. אני, הקטנה, שווה בפני אבא שלי הרבה יותר מתפילה של כל נתין אחר בממלכה שלו.
אני הבת שלו, גם אם חטאתי, הוא אבא הוא סולח.
באותו בוקר, תפילת שחרית שלי לא הייתה אותה תפילה, כמו של אתמול, ושלשום ולפני שבוע.
לא.
היא הייתה שונה לגמרי.
קצת מבוגרת,
מלוכסנת עיניים.
---
דמותה צדה את עיניי בין פרק תהילים למשנהו, בין לקיחת נשימה של אוויר ירושלמי טהור לבין בקשה מעומק הלב.
הבטתי בה, מבחינה בה מתרפקת על אבני הכותל החמימות, המכילות. היא עצומת עיניים, עיניה דומעות, משאירות רישומים רטובים על לחייה, היא לא טרחה לנגבן. פיה ממלמל תפילה.
חיוך קטן היה קבוע על פניה של הגברת, לא מש ממקומו לרגע.
כמו יודעת בימי היא באמת, רגועה.
עשר דקות, עשרים ושלושים, אין תזוזה.
היא נשארת בתוך חיבוקן של אבני הכותל, בין אלפי האנשים שפקדו את המקום הקדוש, לא זזה ממקומה.
---
סידור התפילה כבר בידי, פתוח בתפילת שחרית, אך עיניי משוטטות על רחבת הכותל, הריקה יחסית בשעה זו. שש בבוקר.
שלחתי אליה עוד מבט אחד, ארוך, כשלפתע הכתה במוחי ההבנה, מתנפץ על הכרתי כמו גל על סלע.
היא, מתפללת. מה היא אומרת?
אלוקים.
היא מבקשת מהמלך. יודעת שהיא בידיו, שהוא יעשה את הכי טוב, בשבילה. היא סומכת עליו. ראו את זה על פניה בברור.
אני, גם כן מתפללת.
אומרת אבא!
אני מבקשת מאב אוהב!
האם אני יודעת להעריך את זה? אני יודעת מה לבקש ממנו? אני בטוחה שמה שהוא עושה, זה הכי טוב שאפשר בשבילי??
האמת, שבאותו רגע, היה ברור לי שכן. שאני מעריכה, יודעת ובטוחה. הייתה זו הארה שנשלחה אלי ישירות מהשמיים, מאבא אוהב. שלי.
אם לא הייתי בין עשרות אנשים, סביר להניח שהייתי פותחת בריקוד של קירבה.
א נ י ג י ל ת י א ת ה ס ו ד ! ! !
לא שמעתי אותו שנה אחרי שנה בהרצאות, חוויתי את זה, מטווח אפס, ממרחק ראיה, נגיעה, התקרבות.
ידעתי את זה בוודאות. אני, הקטנה, שווה בפני אבא שלי הרבה יותר מתפילה של כל נתין אחר בממלכה שלו.
אני הבת שלו, גם אם חטאתי, הוא אבא הוא סולח.
באותו בוקר, תפילת שחרית שלי לא הייתה אותה תפילה, כמו של אתמול, ושלשום ולפני שבוע.
לא.
היא הייתה שונה לגמרי.
