"הלבן הלבן הזה"

על תו רווח, גודלו סוגיו השונים וגמישותו.
על יישור דו צדדי, אתגריו ופתרונותיו.
ועל לידתו של המיקוף ושל אותיות מתרחבות.



1674994014801.png

תמונה מתוך כתר ארם צובא בו הטקסט מיושר לימין ופרשה פתוחה מסומנת בשורה ריקה


ראשית, מה זה תו רווח?
כשמעצבים פונט מלבד העיצוב של הפונט עצמו יש לעצב גם תו של רווח, הרווח הוא תו לכל דבר ועניין יש לו גודל מסויים, ואפשר להגדיל אותו ולהקטין אותו כמו שמגדילים אותיות ומקטינים אותם, והפרופורציות שלו -קרי היחס בין גובה לרוחב התו- נקבעות על ידי מעצב הפונט בדיוק כמו עיצוב כל האותיות והתווים, ולכן יש הבדלים ברוחב הרווח בין פונט לפונט, כיון שתו הרווח נקבע על ידי המעצב. קביעת גודל הרווח על ידי מעצב הפונט נעשה בהתאם לעיצוב האות ולסגנונו [לדוגמא אות מודגשת יותר תקבל רווח גדול יותר (בדומה לריווח בין האותיות)], וברמה הכללית נתונה להחלטתו ולשיקולו. וכשאנו מקלידים ושמים רווח בין מילה למילה זה לא שמכניסים רווח בין תווים אלא שמוכנס תו לבן שהוא רווח כאמור.


גודל הרווח,
כאמור גודל תו הרווח נקבע כיום על ידי מעצב האות, יש שיטות שונות לגבי גודל הרווח האידיאלי, יש שאמרו שעל הרווח להיות תמיד רבע EM ויש שאמרו חמישית EM [ראה בערך ריווח בין מילים בויקי (אנגלית)], אך אפשר לומר שהרווח המקובל ביותר הוא בסביבות 4\1 של רווח EM, רווח זה נקרא גם middle space. טבלה של הרווחים השונים ניתן למצוא כאן, מצורף תמונה.

1674994046004.png


אך כאמור חשוב לזכור שגודלו של הרווח של כל פונט שונה ונתון לשיקולי והחלטות המעצב, שכאמור נקבעות [או אמורות להיקבע] בהתאמה לכל פונט, ולכן ריווח נכון ומוקפד בין מילים ייעשה תמיד בהתאמה לכל פונט ועליו להיעשות על ידי מעצב הפונט עצמו, ועל המעמד ומעצב הספר לעשות שימוש ברווח זה כפי שנקבע על ידי המעצב בהתאם לפונט הספציפי.


רווח EM,
אוקיי הגענו לרווח EM, קודם כל נסביר מה זה, EM הוא מידת הגובה המירבי של כל אות, מהנקודה הגבוהה ביותר שלה עד לנקודה הנמוכה ביותר שלה, לדוגמא אם גובה האות הוא 12 פוינט אז רווח EM שלו יהיה 12 נקודות, ובקצרה - רווח בגודל EM הוא רווח בגודל גובהו של האות. לEM כאמת מידה טיפוגרפית יש היסטוריה ארוכה ונעשה בו שימוש החל מראשית ימי הדפוס, מקורו כנראה קשור לרוחב האות M גדולה האנגלית אך כבר מאות שנים שהוא נקבע על פי גובה האות [להיסטוריה של EM כאמת מידה טיפוגרפית ראה בויקי -באנגלית- כאן וכאן].

רוב הרווחים כיום מוגדרים ביחס לרווח EM כך יש רווח EM, רווח EN חצי EM [כמו שהאות n הוא חצי מהאות m], third space - שליש EM, רווח רגיל שנקרא גם mid space או qaurter space - רבע EM וכאמור זה הרווח הרגיל והמצוי, sixth space - שישית EM, ועוד. [ראה בתמונה למעלה].


יישור דו צדדי,
אוקיי עד כאן הכול טוב ויפה, הבנו מה זה תו רווח, הבנו מה זה EM ועל פי מה קובעים את גודל הרווח. אבל יש לנו בעיה, כל הנ"ל תקף ועומד בטקסטים שיש בהם יישור לצד אחד, אז אפשר לשמור על גודל קבוע של הרווח כפי שקבע מעצב הפונט, אך מה אפשר לעשות כאשר הטקסט צריך להיות מיושר לשני הצדדים, במקרה כזה בהכרח שנצטרך לסטות מגודל הרווח שנקבע [כמובן שאיננו רוצים להגדיל את הריווח בין האותיות], אז מה עושים. כמובן שבעיה זו הולכת ומחמירה ככל שרוחב השורה קטן, וככל שיש לנו מילים גדולות יותר, ולכן אנו נתקלים בבעיה זו בעיקר בעימוד ספר עם שני טורים ומעלה, וביותר בשפות בעלי מילים גדולות [גרמנית כדוגמת קצה וכן אנגלית]. היטסורית לבעיה זו ניתנו כמה פתרונות, כל אחת עם מעלות וחסרונות.

פתרון אחד הוא שבירת מילים - מיקוף [באנגלית - hyphenation], השימוש בטכניקה זו היא ישנה מאוד ומצויה כבר בכתבי יד עתיקים מאוד [ראה כאן] וכבר בספר הראשון שגוטנברג הדפיס [תנ"ך בלטינית] נעשה בו שימוש. מצורף תמונה.
1674994070973.png

פתרון זה מצוי מאוד בכל השפות הלטיניות [ובפרט בגרמנית] שבהם יש מילים ארוכות מאוד ולכן הפתרונות האחרים פחות מוצלחים. שימוש רב בפתרון זה נעשה כאמור בספרים בעלי שני טורים ויותר, וכמובן שהוא פחות נצרך בספרים בהם הטקסט נתון בטור אחד ורוחב השורה גדול יותר. בספרים בעלי טור אחד הדעות חלוקות עד כמה יש להשתמש במיקוף, באירופה בכלל ובדפוסים בגרמניה בפרט [שהרבה מהטיפוגרפים וחכמי הדפוס בכל הדורות -כולל גוטנברג עצמו- הגיעו משם] מקובל להשתמש תמיד במיקוף ולהימנע ככל הניתן מלשנות את הרווח הקבוע בין המילים, אך בארה"ב מקובל להימנע מלהשתמש במיקוף בספרים בעלי טור אחד. בעברית כמעט ולא נעשה שימוש בפתרון זה, כנראה בגלל אורך המילים הקצר יותר שפחות מאפשר שבירתם לשניים [זאת לעומת אנגלית בהם המילים ארוכות בהרבה וגרמנית שם המילים עוד יותר ארוכות].
השימוש במיקוף נעשה לפעמים גם בכדי לשמר צורה עיצובית מסויימת של הטקסט, מצורף דוגמא מכאן
1674994088116.png


גם בעברית יש דוגמאות כאלה אם כי ההימנעות משימוש במיקוף בעברית הביאה לתוצאות פחות מושלמות
מצורף תמונה ממסכת מנחות אמטסרדם 1647
1674994102631.png



פתרון שני הוא ליגטורות, כלומר חיבור אותיות, וכן משיכת אותיות. חיבור אותיות שונות לכדי אות אחת נפוץ מאוד בשפות הלטיניות וכנראה משם הגיע לעברית [בעיקר באותיות א-ל]. שורשו בחיבורים טבעיים שנוצרים בכתיבה ידנית, משם הוא הגיע לדפוס, ונעשה בו שימוש גם בכדי להקטין גדלים של מילים בעת הצורך. וכך על ידי חיבור האותיות אפשר לשנות את גודל המילה וכך להביא לידי יישור דו צדדי גם בלי לשנות את גודל הרווח, בדרך כלל פתרון זה לא עזר לגמרי ולרוב הוצרכו להשתמש גם במיקוף בשביל להביא ליישור דו צדדי שלם. מצורף תמונה של ליגטורות באלפית הלטיני.
1200px-Ligatures.svg.png

כיוון אחר והופכי הוא משיכת אותיות, בשפות הלטיניות לא ראיתי כמעט אף פעם שיש דבר כזה, כנראה בגלל צורת האותיות, בעברית לעומת זאת שהאותיות המרובעות מאפשרו תנועה זו משיכת אותיות יותר מצויה. תחילת השימוש בצורה זו מוצאים אנו כבר בכתבי יד ולאחר מכן בספרי תורה שחייבים להגיע לאיזון דו צדדי בשביל שלא ייראה כסיום פרשה [אבל בספרי תורה לפי הרמב"ם כמו כתר ארם צובא לא צריך להגיע לזה כיון שהטקסט מיושר רק לימין ופרשה חדשה מסומנת בצורה אחרת, ראה תמונה בראש המאמר]. וכך על ידי משיכת האותיות אנו מגיעים ליישור דו צדדי תוך הותרת גודל הרווח הקבוע על כנו.

מצורף תמונה מהתנ"ך של כריסטופור פלאנטין מאנטוורפן סוף המאה ה-16.
כאן אפשר לראות את השימוש במיקוף בטקסט הלטיני ובאותיות מתרחבות בטקסט העברי
1674994122812.png


מצורף דוגמה של אותיות מתרחבות בספר תורה עתיק מהמאה ה-16
126.177.1.jpg


והנה דומא ליישור דו צדדי בגופן אנומליה של אאא מתוך כתבה בעניין

jalt-anomalia.png


אחרון חביב יישור דו צדדי ע"י אותיות מתרחבות בגופן הכתר של בית אלף
1674994137453.png


החסרונות בשני הפתרונות דלעיל גלויים מיקוף ושבירת מילים גובים מחיר ברמת הקריאות של הטקסט -בפרט בעברית-, כנ"ל גם משיכת אותיות, וחיבור אותיות לא מצוי בעברית.

וכאן אנחנו מגיעים לפתרון השלישי והוא רווח גמיש, גם בפתרון זה נעשה שימוש בכתבי יד וכן בדפוס, אך לא בצורה מסודרת, בדפוס היה לסדר כמה גדלי רווחים והוא שינה ביניהם לפי הצורך.

הנה דוגמא לשימוש לא מוצלח כל כך בריווח גמיש בספר אינקובולה -ספר מתחילת ימי הדפוס משלהי המאה ה-15- של פירוש הרמב"ן עה"ת.
כאן אפשר לראות כעין נחלים ואגמים קטנים של לובן באמצע הטקסט, שנבע כנראה ממגבלות סוגי הרווחים של בית הדפוס.
1674994149247.png


כיום פתרון זה מובנה בתוך התוכנות השונות, ובמקום להתשמש ברווחים בגדול מסויים התוכנה יודעת לפזר את הרווח הנוסף שנצרך בין כל הרווחים בשורה כך שנוצר מראה מאוזן והחריגה מגדול הרווח הרגיל פחות מורגש. בשביל יישור דו צדדי צריכים גודל רווח מינימום ומקסימום וזה נותן טווח גמישות לרווחים וכך מתאפשר יישור דו צדדי, כך באינדיזיין הרווח הרגיל הוא כאמור תו הרווח שעיצב מעצב הפונט, וברירת המחדל של הטווח הוא שהמינימום הוא 80% מגודל הרווח והמקסימום הוא 133% מגדול הרווח, אפשר כמובן לשנות את גודל הריווח הרצוי וכן לשנות את המינימום והמקסימום [מצ"ב תמונה]. בוורד זה גם עובד בצורה דומה אך אין אפשרות לשנות את זה.
1674978072540.png




ב'תג' הרווח בין המילים עובד בצורה שונה מאינדיזיין, התוכנה לא עושה שימוש בתו הרווח של הפונט אלא מגדיר בעצמו את גודל הרווח ביחס לגבוה האות. ברירת המחדל של גודל הרווח בין מילים בתג הוא 0.33 מ-EM בערך שליש של EM - של גובה האות, גודל המינימום של הרווח הוא 0.75 מהגודל הרצוי כלומר 0.2475 מ-EM, והמקסימום הוא 2 של גדול זה כלומר 0.66 של EM. לדוגמא: אם גודל האות הוא 12 פוינט אז 0.33 הוא 3.96 פוינט, וזה גודל הרווח הקבוע בין המילים, המינימום הוא 0.75 מזה כלומר 2.97 פוינט, והמקסימום פי 2 מזה כלומר 7.92 פוינט. מצ"ב תמונה.
1674978624901.png


אני מניח שההימנעות של תג להשתמש בתו הרווח של הפונט נובע ממגבלות של התוכנה וקשור למפת התווים של תג. הבחירה של התוכנה ברווח מוגדל כל כך - שליש EM במקום רבע EM היותר מקובל - מאוד מוזרה ולא תואמת אף סטנדרט טיפוגרפי שאני מכיר [למרות שהרבה מעמדים מתעקשים שהריווח בתג הוא הכי יפה] אבל אפשר להתגבר על זה בקלות ע"י שינוי גודל הרווח הרצוי ל0.25, כך גם אפשר לשנות את המינימום והמקסימום [לדוגמא ל0.8 ו-1.33 כמו באינדיזיין]. ולדקדקנים שרוצים שהרווח בתג יהיה זהה בדיוק לרווח שקבע מעצב האות זה מצריך מדידה מדוייקת של גודל הרווח בתוכנה אחרת [כמו אינדיזיין או וורד] בפוינט ואז חלוקת גדול האות בגודל הEM ואת המספר הזה להכניס לתג.

זהו,
עד כאן להפעם
מקוה שנהניתם והחכמתם
אשמח להארות והערות

ארי יארמיש