"מזל טוב לכם!" הפקיד מחליק את ידו לאורך עניבתו הארגמנית וקם ממקומו, רוכן בכדי ללחוץ את ידו של הלקוח, הנכבד לעת עתה... הגברת לצדו קמה אף היא ממקומה ומכתיפה את תיק הצד החום.

רק היא חשה את ליבה הפועם בעוז, מוצף ברגשות הודיה לבוראה.

"עשינו את זה, סוף סוף", יעקב משחרר אנחת רווחה. "אומנם זה רק התחיל, אבל נגמר".

"הגדרה קולעת!" צוחקת אילה ומאיצה את הליכתה.

"זהו, אני טס לכולל..." הוא נעצר על יד תחנת האוטובוסים. "בהצלחה עם הילדים, ו...תודה שלקחת חופש מהעבודה!"

"נו זה ברור", מטעימה היא בחיוך. "אם הייתי יכולה הייתי עושה את זה לבד..."

* * *

"חופש בא חופש בא ואתו שמחה רבה..."

התאומים בני השלוש מפזזים על הספה ומוחאים כפיים. אילה מחייכת בעוגמה וממשיכה לבתר לקוביות את המלפפון המיועד לארוחת הערב. משום מה הן יוצאות קצוצות למדי...

"רותיל'ה!"

"אי-מ---א", רות בת החמש נכנסת למטבח בקול מנדנד. "תולי קשקש לי על המפיונים, אוף..."

"מה, באמת? תולי!!!" אילה מנגבת את ידיה בסינר וצועדת לכיוון חדר הילדים. "תולוש, אתה מקשקש לרותי על המפיות? נו נו נו!" היא מניפה אותו באוויר ונושקת ללחיו.

"אבא הגיע ו-אבא הגיע!" מכריזים שוב התאומים וחשים אל הדלת. מה הם שומעים שם מדי ערב שמבשר להם על בואו? תמיד תהתה אילה. שקשוק מפתחות? צעדים? דיבורים בנייד?

"אני זזה לנוח", נאנחת אילה בשקט כאשר דמותו של יעקב נראית בפתח. "תתחיל להתרגל לשלושת השבועות הבאים..." צוחקת.

צחוק עצוב.

* * *

"אבל אימא, תביני", מתלהמת אילה אל תוך הפומית. "קנינו דירה! זהו, המינוס מתחת לאפס של האפס! אין לנו כסף לבייבי סיטר גם בשקל לשעה..."

האוויר הקריר במרפסת מלטף את פניה והיא מתנדנדת הלוך ושוב על הערסל העשוי חוטי קש. למול עיניה ניבטים אורות הנמל המשתקפים במימיו הצלולים והכחולים של הים.

"כן אימא, אני אשמח אם תיקחי ה ר ג ע טיסה לישראל ותעשי עמי חסד..." מגחכת אילה ומיד מתקשחות פניה. "סתם... בשום פנים, אימא. אני לא מסכימה לקבל ממך אגורה! לא. אני יודעת שהתחלתם לשחרר... בכל אופן אל תלחצי עליי בבקשה... נכון. התרגלתי לעבוד קשה בלי לוותר ובלי לקבל עזרה, ואני חייבת להשתנות לטובתי אבל... את זוכרת שהכל התחיל, מזה שהכרחתם אותי לצאת לעבוד בגיל-"

אילה נשענת לאחור "טוב, לילה טוב. להתראות".

השיחה ניתקת.

אנחה עמוקה יוצאת מקרבי נשמתה של אילה. לא, אין לה כוח לצאת ממעגל הקסמים הזה. היא לא רוצה טובות, לא כלכליות ולא טכניות. היא התרגלה להסתדר בכל מצב ויהי מה. גם אם יהיו אלו שלושה שבועות, בהם יוכל יעקב שלה ללמוד בשעות אחר הצהריים במקום בבקרים.

אולי.

היא מתרוממת מהערסל ואוחזת בגווה. אח, כל כך תפוס...

היא נשענת על מעקה המרפסת ומביטה אל הים הרוחש. אדוות הגלים נשמעת באוזניה כה רכה ואוהדת. אילה מרימה עיניה לשמיים, "אבא, תעזור לנו לעבור את בין הזמנים בשלום, אנא..."

דלת הזכוכית נסגרת אחריה חרישית.

* * *

"איכא דאמרי ואיכא דאמרי..."

"הי, הוא לקח לי את המכונית!"

"אז מאי נפקא מיניה בין שתי הדעות? אמרנו ש..."

"שקט!! אבא ודוד שלומי לומדים תורה עכשיו!"

"אומרת הגמרא..."

יעקב נשען על שתי כפות ידיו ומשפשף את עיניו הצורבות. הוא מתנשם עמוקות.

דממה משתררת לרגע.

שלומי, האח הרווק, מביט בו ובעיניו חמלה. "עייף הא?"

"אהה", פולט יעקב קצרות. אינו מרים את עיניו מהגמרא הפתוחה. ואז מתנער וסוגר אותה. "שבוע שלם הספיק לי".

הם שותקים שוב, נהמת הילדים המשתובבים מסביב אינה שוקטת. וכמו כדי לשבור את גב הגמל מגיע הקש. תולי בן השנה מתעורר בצווחות.

"בטח העיפו עליו את הכדור", מתרומם שלומי ראשון, סוגר אף הוא את הגמרא ואץ אל אחייניו האהובים. "מי רוצה לשחק מחבואים? רגע רגע, קודם נרים את נפתולי החמוד, וכבר אבא, 'השף הלבן' שלנו, יכין לכם איזה ספינג' טוב או איזו ארוחת גורמה אחרת, כמו שרק הוא יודע..." הוא קורץ לעבר יעקב אחיו, שמחייך אליו חזרה, חיוך שמוט.

יעקב מלטף את הספר הקדוש בידו, אחר נושק לו וקם לחמם את הבקבוק לתולי הרעב. בדרכו הקצרה רוטט הנייד שלו, הוא מטיל אותו על הספה ומוחה את מצחו המיוזע, למרות המזגן המתאמץ ללא הרף בבוקרו של יום.

רותי בת החמש באה ומציצה עליו.

"מה ציירת היום, רותיל'ה?" אבא שלה שואל ומנער את בקבוק החלב החמים. "שוב לבבות ופרחים?"

"כלום", היא זעה באי נוחות ושמלתה פורחת סביבה. הם מתקדמים לעבר חדר האורחים ויעקב רוכן אליה: "יש לי רעיון יפה. תציירי לאימא ציור, וכשהיא תחזור מהעבודה היא תראה. מה את אומרת?"

"טוב".

"קובי, אני זז לישיבת בין הזמנים", שלומי אחיו טופח על שכמו לפתע. "לפחות... אתה יודע..."

"תודה שלומק'ה, עזרת לי מאוד!" הוא סוגר אחריו את דלת הכניסה.

מבט מהיר אל שעון היד.

14:00.

זהו, אילה בדרך, אולי אפילו בחדר המדרגות כעת. סוף סוף...

הדלת נפתחת. אילה, התיק החום על כתפה, נעצרת על מקומה. "הכל בסדר, יעקב? איך היה היום?"

הלה אינו מספיק לענות כאשר רותי רצה ומושיטה לעבר אימה קשקוש צבעוני על נייר מקומט. "אימא! אבא אמר לי לצייר לך הפתעה!..."

יעקב מסמיק.

"וואו! איזה יופי! איזה רעיונות יפים יש לאבא שלנו!" אילה סוגרת את הדלת אחריה.

"אז מה, היה היום משהו מיוחד? אתה מרגיש טוב?" פונה שוב אל בעלה.

"אני? חי וקיים..." הוא מצליח להתלוצץ אך חיוכו נמחה בין רגע, "אני לא מבין איך אַתְּ עושה את זה כבר שבע שנים!"

עכשיו תורה של אילה להאדים. היא ניגשת אל המטבח. "מה, כבר הכנת צהריים?" שואלת כאשר ריח פיקנטי מתגנב לאפה.

"שלומי אחי 'שמירטף' ואני בישלתי", הוא הולך בעקבותיה.

"אויש", אילה מניחה את התיק החום על הכיסא הראשון שנקרה בדרכה. "אמרתי לך שהילדים יכולים לחכות לי, בינתיים היו מסתפקים בארוחת ביניים. ממילא הם קמים בתשע במקום בשש..."

"זה התחביב שלי, שכחת?" הוא מאלתר שתי צלחות ומניח בפינת האוכל.

"עייפת את עצמך כמו שצריך..." היא מרימה את מכסה הסיר ומריחה את תוכנו. "אח... מריח טוב... מה עם הילדים? לא באים לאימא? כל כך טוב להם עם דוד שלהם? ומה עם תולי, אכל?"

יעקב מהנהן. "כמה שאלות... תולי אכל לשובע. והילדים? אולי הם לא יודעים שאימא שלהם כאן? שלומי הלך מזמן..." הוא מוציא מהמגירה העליונה כף הגשה.

"מה נשמע ילדים שלי?" היא פוקדת את חדר הילדים.

התאומים קופצים על אימא שלהם בהתרפקות. "הוא לקח לי את המשחק באמצע ששיחקתי!" "לא נכון, אתה לקחת ראשון!" "ואתה התחלת להרביץ..."

"שששש.... אין לכם סיפורים יפים לאימא?" אילה מלטפת את פניהם המיוזעות. "מה היה לכם כיף?"

"כלום. אבא לא למד בגללו!"

"לא נכון, אתה אשם!"

התאומים רצים לחדרם ואילה נאנחת. תולי זוחל למרגלותיה והיא חוטפת אותו בזרועותיה, נושקת ללחיו השמנמנה וממהרת למטבח בחזרה, מתיישבת לאכול.

"טעים מאוד..." מהמהמת, ותולי מושך את המפה המשובצת. "בא לי להגיש מכתב פיטורין".

"מה?" יעקב מרים את עיניו מכוס מיץ התפוזים. "נפתוליש בוא לאבא, אימא לא יכולה לאכול ככה".

תולי צווח "אימא... אימא!"

"אני לא יכולה להשלים עם המצב הזה, יעקב. אתה נקרע בין הלימוד לשמרטפות, ואני נקרעת בין המשכורת למצב בבנק. קנינו דירה מרווחת מאוד, תראה איך הילדים נהנים וגם אני מאוד רגועה, אבל האם זה שווה?"

"אההממ... התשובה היא לא, אם התכוונת לפן הנפשי", יעקב אוחז במצחו ומשפשף אותו קלות. עיניו אדומות, לחות. "אני מוכן להתמודד עם המצב אבל לא חושב שהוא אידיאלי".

"הבנתי". אילה קמה ועוזבת את המטבח.

* * *

"הי, הנה אריה! חחח... אריה אריון, איזה מפחידון, מלך החיות.." התאומים מתפרצים בצחוק משחרר ומדלגים בצעדים קצביים לשיר שזה עתה המציאו.

"סוף סוף הגענו לאריה!" רותי צוהלת. "אריה חמוד שלנו! חכו לי..." היא רצה לעבר הגדר בדילוגים.

אילה, אוחזת בעגלת הטיולון של תולי, מנסה להשיג את ילדיה המקפצים וממהרים. בתחילה רצתה אילה לצרף את אחותה כוכבה עם שמונת ילדיה השובבים לביקור בגן החיות, כך תהיה הנאה מושלמת לילדיה, והיא וכוכבי תוכלנה לפטפט ולנשנש יחד. אך לא, היא הקדישה את היום הזה אך ורק למשפחתה. יעקב בכולל בין הזמנים, והיא ייחדה את היום הזה ליחס, פטפטת, הקשבה, צומי ושאר ירקות הנצרכים לצאצאיה היקרים.

הילדים קצת שכחו אותה בתוך הבלגן של החיות המתוקות... אבל היא תיכף קרבה אליהם.

"דני ופיני! האכלתם את האריה?"

"לא, מה פתאום!" הם מביטים בה בתימהון. "אסור להאכיל את החיות!" "וזה גם מפחיד מאווווד!"

"אה, באמת?"

"מה, לא ידעת?"

אילה שותקת.

"יאללה, בואו נמשיך לדוב דובון!!!"

האריה נוהם וצהלות ילדים מלוות בקריאות פחד ממלאות את החלל, זוגות חולפים לצידה מאושרים, עוד רכב של צוות גן החיות מטרטר ממול, והיא רק מביטה בהם, בילדיה. עיניה מתלחלחות והיא עונה להם ללא קול-

"ידעתי ילדיי גם ידעתי, שהאריה מפחיד הוא, רק רציתי שתדעו; אימא כאן היום, רק אתכם".

ודמותו של יעקב, מתנועע מעל הסטנדר, מפלחת את ליבה באושר.


-סוף-​
  • תודה
  • וואו!
Reactions: כל השרירים תפוסים, הרב הגו-N, ספריה בהכחדה ועוד 34 משתמשים