הנושאים החמים
אין דגל ללא מדינה - יש מדינה ללא דגל.
הדגלים שלנו שאנחנו קבלנו אותם, היו דגלים של משפחות ושבטים ולא של מדינה, לא היתה לנו מדינה עם דגל והמנון וגם המנורה לא היתה הסמל מתנוסס.
גם כשחזרנו ארצה אחרי גלות של שבעים שנה בסך הכל, כבר לא דברנו יהודית אלא שפת שובים שפת ארם, ארמית. בה למדנו, בה תרגמנו את המקרא וגם המתרגם שלא נטעה, גם הוא מבני ארם האחרת, מבני אדום ועשו.
כי לא השפה היא המנהלת ארץ מסויימת מאד, גם לא צבא של מפה צבועה בראש התורן, גם לא שוטר וגם לא נייר מכתבים וגם לא כל סממן אחר.
ארץ ישראל היא ארץ והיא מחוברת אל האדמה שלה. היא לא ארץ מעפר ולא ארץ מחול ים, היא ארץ שעיניה אל השמים – ארץ אשר לא במסכנות... ארץ אשר אבניה ברזל... ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה.
כי היא ארץ שיש לה שמים שפרושים מעליה, בדגל של תכלת שמים, של עבים לבנים אפורים. כי היא לא הפכה להיות הארץ לבנים ולא היא שיצרה את האומה והדגל והמולדת והכל, המולדת שלהם נוצרה בכלל שם, למרגלות מבני מצרים המשולשים, זו אומה שהפכה לעם בזמן בו קבלה לוחות מאבנים שנים.
אכן, אותה אומה שנוצרה בכאילו כאן בארץ, היא אומה שנוצרה במחשבותיהם של מסלפיה, של מי שרצה לצקת את רוחה של נצרות משכילה מסכילה יחד עם איסלאם מדומיין, ששועט על סוס השמימה דרך הר הבית -בידינו.
זו מדינה שיוצריה קראו לפיסת הנייר עליו חתמו מגילה, שמגלה רק מעט ממה שהיה מאחורי הקלעים של חותמיה, שחלקם ההגון, נאבק להזכיר את חסד ה' ונותרו מול עקשנות של צור עקש כפרד, שהואיל בטובו להכניס פסקה על צור ישראל וגואלו, שיותר מזכיר לו איזה טקסט חיקוי בטמפל אירופאי, ששכח את ירושלים כמרכז חלומותיו.
איננו דמוקרטים ברוחם של מייסדי אמריקה הלבנה ולא דמוקרטים ברוחם של מייסדי אנגליה הגאיונה ולא של מפגיני צרפת, שוחרי הגליוטינות בשם החרות.
מה להם שיטיפו לנו, מה להם אוהבי ישראל במרכאות וסימני שאלה אלו ולהתעוררות של עם דווי בארצו הדווייה, הקמוטה משנים שחונות.
מה להם שוחרי תרבות צרפת על כל כוכבי המישלן של אוכלי השקץ העכבר ותולעי המצולות, מה להם שוחרי אמת אנגלית שבשמה מתו והיו עומדים למות כל יושבי הארץ הזו שהוסגרו על ידם ממש ללגיוני עבר הירדן.
כך מה לה ליו אס אי, של אמריקה להטיף לבני אברהם יצחק ויעקב מה לה לדבר בשמם של מייסדיה אנשי החרות, שלא היו קרובים לרוחם של אישי תנך שעל שמם הם חשבו להיות קרואים.
אבל נא להבין להקשיב, אנחנו בגלות, אנחנו נשלטים על ידי שיווק של פיתוי פולשני, לתוך הוריד החושב, המרגיש והיהודי כל כך. אנחנו בני אדם וחוה, אברהם ושרה רוצים לומר לו 'רצוננו לעשות רצונך אבל שאור שבעיסה ושעבוד מלכויות מעכבים' - כי המלכויות של היום הם מלכויות של ספורט, של תרבות שיש לה מלכות וכתרים אחרים. זו מלכות שאין לה גבולות על האדמה, אל יש לה גבולות אחרים, של קבוצות ושל אוהדים ושל בעיקר שטופי התלהבות שפגה מיד אחרי השימוש במשככי הכאבים, של הקיום העולמי הריק.
אם אנחנו צורכים כדורי הרגעה של ספורט אם אנחנו צורכי פתיונות של תמונות טמונות ושל טיולי השתעבדות לחולה של חול ולמימיה של גלות ולשקיעה נוספת במימי הים אוחז העינים, של השלווה המדומה, של הריגוש העצמתי של מוזיקה ממוחשבת על מוחית טראנסית, כי אז אנחנו בגלות של מחשבה של תחושה ובעיקר של עתיד נכון לדור הבא, שלא ידע שהוא לא יודע שאינו יודע.
אבל אם אנחנו יושבים ליד שולחן ריק עם ירק של מרור ועם מצה של חרות ועם ביצה אחת וזרוע הרומזת על קרבן וכרפס של התחלה קטנה וצנועה וחוץ משה אין כלום רק ממתקים וקליות ואגוזים וילדים ושאלות ומה נשתנות של ילדים שמדקלמים את שאלת החרות הנצחית מה נשתנתה אומה זו מכל האחרות.
אז אנחנו בני חורין ללא דגל של מפה הצבועה בסמלים ומשולשים, רק מפה לבנה של חרות, לבנה ללא כל צבע וללא כל אמירה משלה, רק פתוחה לשאלות, לתשובות אמת, לליקוק השפתים שאחר האפיקומן וכל מה ששמענו, אפיקומן של מבוגרים, שאחריו אין מפטירין.
אם יישבנו שמענו השמענו שתינו והסבנו עם כזית, עם רביעית ועם לב שלם, אז אנחנו השתא כבר בני חורין.
אז אנחנו כבר שומעים את השנה הבאה בפתח כמי שיודעים, שירושלים בשנה הבאה כבר בנויה בלבנו, בציפייה, כבר בנויה.
הדגלים שלנו שאנחנו קבלנו אותם, היו דגלים של משפחות ושבטים ולא של מדינה, לא היתה לנו מדינה עם דגל והמנון וגם המנורה לא היתה הסמל מתנוסס.
גם כשחזרנו ארצה אחרי גלות של שבעים שנה בסך הכל, כבר לא דברנו יהודית אלא שפת שובים שפת ארם, ארמית. בה למדנו, בה תרגמנו את המקרא וגם המתרגם שלא נטעה, גם הוא מבני ארם האחרת, מבני אדום ועשו.
כי לא השפה היא המנהלת ארץ מסויימת מאד, גם לא צבא של מפה צבועה בראש התורן, גם לא שוטר וגם לא נייר מכתבים וגם לא כל סממן אחר.
ארץ ישראל היא ארץ והיא מחוברת אל האדמה שלה. היא לא ארץ מעפר ולא ארץ מחול ים, היא ארץ שעיניה אל השמים – ארץ אשר לא במסכנות... ארץ אשר אבניה ברזל... ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה.
כי היא ארץ שיש לה שמים שפרושים מעליה, בדגל של תכלת שמים, של עבים לבנים אפורים. כי היא לא הפכה להיות הארץ לבנים ולא היא שיצרה את האומה והדגל והמולדת והכל, המולדת שלהם נוצרה בכלל שם, למרגלות מבני מצרים המשולשים, זו אומה שהפכה לעם בזמן בו קבלה לוחות מאבנים שנים.
אכן, אותה אומה שנוצרה בכאילו כאן בארץ, היא אומה שנוצרה במחשבותיהם של מסלפיה, של מי שרצה לצקת את רוחה של נצרות משכילה מסכילה יחד עם איסלאם מדומיין, ששועט על סוס השמימה דרך הר הבית -בידינו.
זו מדינה שיוצריה קראו לפיסת הנייר עליו חתמו מגילה, שמגלה רק מעט ממה שהיה מאחורי הקלעים של חותמיה, שחלקם ההגון, נאבק להזכיר את חסד ה' ונותרו מול עקשנות של צור עקש כפרד, שהואיל בטובו להכניס פסקה על צור ישראל וגואלו, שיותר מזכיר לו איזה טקסט חיקוי בטמפל אירופאי, ששכח את ירושלים כמרכז חלומותיו.
איננו דמוקרטים ברוחם של מייסדי אמריקה הלבנה ולא דמוקרטים ברוחם של מייסדי אנגליה הגאיונה ולא של מפגיני צרפת, שוחרי הגליוטינות בשם החרות.
מה להם שיטיפו לנו, מה להם אוהבי ישראל במרכאות וסימני שאלה אלו ולהתעוררות של עם דווי בארצו הדווייה, הקמוטה משנים שחונות.
מה להם שוחרי תרבות צרפת על כל כוכבי המישלן של אוכלי השקץ העכבר ותולעי המצולות, מה להם שוחרי אמת אנגלית שבשמה מתו והיו עומדים למות כל יושבי הארץ הזו שהוסגרו על ידם ממש ללגיוני עבר הירדן.
כך מה לה ליו אס אי, של אמריקה להטיף לבני אברהם יצחק ויעקב מה לה לדבר בשמם של מייסדיה אנשי החרות, שלא היו קרובים לרוחם של אישי תנך שעל שמם הם חשבו להיות קרואים.
אבל נא להבין להקשיב, אנחנו בגלות, אנחנו נשלטים על ידי שיווק של פיתוי פולשני, לתוך הוריד החושב, המרגיש והיהודי כל כך. אנחנו בני אדם וחוה, אברהם ושרה רוצים לומר לו 'רצוננו לעשות רצונך אבל שאור שבעיסה ושעבוד מלכויות מעכבים' - כי המלכויות של היום הם מלכויות של ספורט, של תרבות שיש לה מלכות וכתרים אחרים. זו מלכות שאין לה גבולות על האדמה, אל יש לה גבולות אחרים, של קבוצות ושל אוהדים ושל בעיקר שטופי התלהבות שפגה מיד אחרי השימוש במשככי הכאבים, של הקיום העולמי הריק.
אם אנחנו צורכים כדורי הרגעה של ספורט אם אנחנו צורכי פתיונות של תמונות טמונות ושל טיולי השתעבדות לחולה של חול ולמימיה של גלות ולשקיעה נוספת במימי הים אוחז העינים, של השלווה המדומה, של הריגוש העצמתי של מוזיקה ממוחשבת על מוחית טראנסית, כי אז אנחנו בגלות של מחשבה של תחושה ובעיקר של עתיד נכון לדור הבא, שלא ידע שהוא לא יודע שאינו יודע.
אבל אם אנחנו יושבים ליד שולחן ריק עם ירק של מרור ועם מצה של חרות ועם ביצה אחת וזרוע הרומזת על קרבן וכרפס של התחלה קטנה וצנועה וחוץ משה אין כלום רק ממתקים וקליות ואגוזים וילדים ושאלות ומה נשתנות של ילדים שמדקלמים את שאלת החרות הנצחית מה נשתנתה אומה זו מכל האחרות.
אז אנחנו בני חורין ללא דגל של מפה הצבועה בסמלים ומשולשים, רק מפה לבנה של חרות, לבנה ללא כל צבע וללא כל אמירה משלה, רק פתוחה לשאלות, לתשובות אמת, לליקוק השפתים שאחר האפיקומן וכל מה ששמענו, אפיקומן של מבוגרים, שאחריו אין מפטירין.
אם יישבנו שמענו השמענו שתינו והסבנו עם כזית, עם רביעית ועם לב שלם, אז אנחנו השתא כבר בני חורין.
אז אנחנו כבר שומעים את השנה הבאה בפתח כמי שיודעים, שירושלים בשנה הבאה כבר בנויה בלבנו, בציפייה, כבר בנויה.
