הנושאים החמים
הנושאים החמים
היום לפני הצהרים בפינת הרחובות שדי חמד ואור החיים פגשתי את י. ידיד ותיק, מטפל מפורסם שהיה המנטור שלי בקורס לפני מספר שנים.
חלפנו איש על פני רעהו מבלי לעצור ומבלי להאט אפילו, ורק נענענו בראש לברכת שלום אילמת, נו, כמו שחרדים.
שלושים שניות לאחר מכן צלצל הטלפון שבכיסי, זה היה הוא.
(מה לקח לו שלושים שניות, להוריד כפפה ולהזכר באיזה כיס הטלפון? למצוא אותי ברשימת אנשי הקשר? ההתלבטות אם זה יהיה לענין?)
הוא התנצל שהוא ממהר ולא יכול לשוחח, והוא אמר לי מילה.
מילה טובה.
הודיתי לו ואמרתי שהייתי ממש זקוק לזה.
הוא אמר שהוא שמח שזה עשה משהו, או דבר דומה, הקליטה היתה משובשת ולא שמעתי היטב.
מה שאני עושה במקרים כאלו, במקום לשאול שוב ושוב "מה", אני אומר איזה רעיון לא מחייב שכולל את האלמנטים שכן קלטתי מבן שיחי, וכשזו לא "תגובה" אלא "דרשה" הסיכוי להתפדח קטן יותר.
אמרתי לו שהעולם שלנו הוא כמו מגדל קוביות וכשמזיזים קוביה אחת - שזו המילה הטובה - כל המגדל משתנה לצורה אחרת.
הוא נהנה מהענין, ואמר לי שאני צריך לכתוב על זה מאמר, שהכותרת שלו תהיה, וכאן שוב לא שמעתי ברור, משהו עם קוביה...
אז אני עושה את רצונך י. היקר. כי אני חייב לך הרבה,
אני לא כותב את שמך כי אני לא יודע אם אתה מסכים, ואם אצלצל לשאול - מי יודע אם אקלוט את התשובה ואז יהיה יותר גרוע.
אז אני כותב קצת על הנושא ואם תרצה להגיב בשמך - מצוין, בפרט אם תוסיף עוד איזה מילה טובה.
כי למרות שבנין הקוביות שלי השתנה עדיין נותרו בו כמה אזורים הזקוקים לרענון.
עמוס עוז, הוגה דעות ישראלי, אמר פעם שככל שהיהדות מתקדמת בזמן מהר סיני, היא הולכת ומתאבנת, הפרשנות הולכת ונעצרת והיצירתיות פוחתת כל הזמן, הוא מדמה זאת זה לחדר שמכניסים אליו כל הזמן עוד ועוד רהיטים שבסוף כבר אי אפשר לזוז, הכל תקוע.
אמר לו רב אחד, בשם הרב מיכאל, שהוא טועה.
מתמטית הוא טועה.
המצב הוא בדיוק הפוך.
בואו נניח שהחדר הנ"ל הוא כמו לוח שחמט, אנחנו מניחים כיסא על משבצת אחת בחדר.
כמה אפשרויות יש לנו להניח את הכסא?
ובכן הלוח הוא שמונה על שמונה = 64 אפשרויות.
עכשיו אם אני רוצה להניח שני כסאות, כמה אפשרויות יש?
64 כפול 63 לחלק לשתים (אני מעריך שלא למדתם ליבה, גם אני לא, אבל כך מחשבים את זה) שזה יוצא בערך 2000 אפשרויות.
ובשלושה כסאות (64*63*62 לחלק לשלוש עצרת) זה כבר יותר מארבעים אלף אפשרויות.
ככל שיש יותר רהיטים מספר האפשרויות לא קטן אלא גדל.
ככל שמצטברים עם השנים יותר עקרונות ביהדות וצריך להסתדר אתם כך יש יותר גיוון ויותר יצירתיות, והפרשנות באה יותר ויותר לידי בטוי.
החלל אמנם נעשה קטן, אבל חלל ריק זה לא יצירתיות, כלום זה כלום, יצירתיות זה מה לעשות עם דברים שבתוך החלל, זו המשמעות של יצירתיות.
ותעיד על כך התמונה הגורמת סחרחורת של הפרסומת של אוצר החכמה.
האיש הקטן העומד על סולם ענקי מול חומה בלתי נתפסת של כריכות ספרים צבעוניות אמור לגרום לעמוס עוז המדבר על התאבנות היהדות, לבלוע את הלשון.
נעבור כעת אל העולם הקטן כפי שמכונה נפש האדם בלשון קדמונינו.
עולמו של אדם עולם צפוף ועמוס הוא.
כללים חלומות דעות תשוקות אמונות זכרונות ציפיות פחדים רגשות, ומה לא.
האופן שבו מאופסנים כל הדברים האלו, מה ליד מה, מה מעל מה, מה עוטף את מה ומה נוגד את מה, התצרף היחודי הזה קובע את האישיות של האדם, את המבנה הפנימי שלו.
ויש אינספור אפשרויות וצרופים, לכן בני אדם שונים כל כך זה מזה, וגם האדם עצמו שונה מתקופה לתקופה, מיום ליום, ובמובן מסוים גם מרגע לרגע.
האדם אינו אוסף קוביות דוממות, הוא יצור חי, ולכל קוביה יש חיים משלה, תנועה, גדילה או דעיכה, התפתחות או תמורה, לידה ומוות.
אבל זה ברמה המיקרוסקופית, ברמת המאקרו הסדר נשמר פחות או יותר, וישנם תהליכים נפשיים שתפקידם לשמר את הצורה הקיימת, כמו הסתגלויות והרגלים והשלמה ועיבוד ונורמליזציה כדי לשמור על האישיות הכללית.
אנשים עם בעיות, העולם שלהם עוד יותר עמוס, ובדרך כלל מלא עד להתפקע, כל הזיכרון עבודה שלהם תפוס. הם מוצפים.
מילה טובה אחת.
מילה טובה אמיתית, כזאת שנכנסת.
מזיזה קוביה אחת, וכל המבנה הגדוש הזה משתנה.
המילה צריכה להיות עם בסיס אמיתי, מבוססת על עובדה מציאותית שהמקבל לא יכול להתכחש לה, מותר לה להיות מוגזמת אבל לא מדי מוגזמת. היא צריכה לצאת מלב טהור, בלי כוונות אחרות, גם לא כוונות טובות אחרות. מלבד להכנס למערכת של המקבל וליצור שם מרחב מסוים טוב, שדוחף סביבו את כל הסיסטם ומשנה את מצג החלקיקים הפנימי למשהו שונה.
כן, יתכן שהמצב גם ישתנה לרעה, אין לדעת, הכל רנדומלי לגמרי. האיש יכול להכנס לעצב, או לפחד, או לכעס.
אבל ברגע שהמערכת הזדעזעה, והדבק שבין החלקיקים נחלש, מתקבלת גמישות שמאפשרת עוד ועוד שינויים, והחלק האחראי הפנימי שמחפש לנו כל הזמן את הדרך הטובה יותר, מקבל חופש פעולה להציף חלקים טובים ולהסתיר דברים רעילים, להשכיח זכרונות קשים, ולהאיר תקוות וכוחות בונים לכיוון יעדים חדשים.
אם הזכרנו חדר מרוהט, בואו נחשוב על אדם שקנה עציץ חדש לסלון.
הסלון צפוף, חייבים לדחוף את הספה ימינה, וכדי לאפשר מעבר יש להצמיד את השולחן לקיר ולהחליף את מיקום הכורסא ליד החלון ולהוציא את הקרטון של ה"גניזה" מאחורי ארון הספרים כדי שיהיה אפשר להצמיד את הארון לקיר, והנה הוילונות עכשיו גולשים ישר בלי הקפל המעצבן בצד, ובאמצע החדר נהיה מקום מרווח יותר, ועכשיו אפשר להשתרע על הספה בלי שהראש ייחבט בקצה השולחן, ונוצרה לנו פינה מדהימה של כורסא ליד החלון, מתאימה מאין כמוה לכוס קפה אחרי שהילדים נרדמו.
והגניזה?
את הגניזה נעביר למרפסת שירות בין הארון כתר למכונת ייבוש, את הארון דוחפים קצת על חשבון המטאטאים שיכולים לרדת למסתור הכביסה, ואת שק הסמרטוטים אפשר באמת לזרוק כבר. ואת הבימבה של יענקי נעביר לחדר ילדים, שאם נסדר בו את הבאלאגן נמצא לה מקום, וכו וכו וכו.
"ואו מה קורה פה" שואלת האשה המופתעת שחזרה הביתה "זה בית חדש לגמרי!"
"שום דבר, רק קניתי עציץ"
חלפנו איש על פני רעהו מבלי לעצור ומבלי להאט אפילו, ורק נענענו בראש לברכת שלום אילמת, נו, כמו שחרדים.
שלושים שניות לאחר מכן צלצל הטלפון שבכיסי, זה היה הוא.
(מה לקח לו שלושים שניות, להוריד כפפה ולהזכר באיזה כיס הטלפון? למצוא אותי ברשימת אנשי הקשר? ההתלבטות אם זה יהיה לענין?)
הוא התנצל שהוא ממהר ולא יכול לשוחח, והוא אמר לי מילה.
מילה טובה.
הודיתי לו ואמרתי שהייתי ממש זקוק לזה.
הוא אמר שהוא שמח שזה עשה משהו, או דבר דומה, הקליטה היתה משובשת ולא שמעתי היטב.
מה שאני עושה במקרים כאלו, במקום לשאול שוב ושוב "מה", אני אומר איזה רעיון לא מחייב שכולל את האלמנטים שכן קלטתי מבן שיחי, וכשזו לא "תגובה" אלא "דרשה" הסיכוי להתפדח קטן יותר.
אמרתי לו שהעולם שלנו הוא כמו מגדל קוביות וכשמזיזים קוביה אחת - שזו המילה הטובה - כל המגדל משתנה לצורה אחרת.
הוא נהנה מהענין, ואמר לי שאני צריך לכתוב על זה מאמר, שהכותרת שלו תהיה, וכאן שוב לא שמעתי ברור, משהו עם קוביה...
אז אני עושה את רצונך י. היקר. כי אני חייב לך הרבה,
אני לא כותב את שמך כי אני לא יודע אם אתה מסכים, ואם אצלצל לשאול - מי יודע אם אקלוט את התשובה ואז יהיה יותר גרוע.
אז אני כותב קצת על הנושא ואם תרצה להגיב בשמך - מצוין, בפרט אם תוסיף עוד איזה מילה טובה.
כי למרות שבנין הקוביות שלי השתנה עדיין נותרו בו כמה אזורים הזקוקים לרענון.
עמוס עוז, הוגה דעות ישראלי, אמר פעם שככל שהיהדות מתקדמת בזמן מהר סיני, היא הולכת ומתאבנת, הפרשנות הולכת ונעצרת והיצירתיות פוחתת כל הזמן, הוא מדמה זאת זה לחדר שמכניסים אליו כל הזמן עוד ועוד רהיטים שבסוף כבר אי אפשר לזוז, הכל תקוע.
אמר לו רב אחד, בשם הרב מיכאל, שהוא טועה.
מתמטית הוא טועה.
המצב הוא בדיוק הפוך.
בואו נניח שהחדר הנ"ל הוא כמו לוח שחמט, אנחנו מניחים כיסא על משבצת אחת בחדר.
כמה אפשרויות יש לנו להניח את הכסא?
ובכן הלוח הוא שמונה על שמונה = 64 אפשרויות.
עכשיו אם אני רוצה להניח שני כסאות, כמה אפשרויות יש?
64 כפול 63 לחלק לשתים (אני מעריך שלא למדתם ליבה, גם אני לא, אבל כך מחשבים את זה) שזה יוצא בערך 2000 אפשרויות.
ובשלושה כסאות (64*63*62 לחלק לשלוש עצרת) זה כבר יותר מארבעים אלף אפשרויות.
ככל שיש יותר רהיטים מספר האפשרויות לא קטן אלא גדל.
ככל שמצטברים עם השנים יותר עקרונות ביהדות וצריך להסתדר אתם כך יש יותר גיוון ויותר יצירתיות, והפרשנות באה יותר ויותר לידי בטוי.
החלל אמנם נעשה קטן, אבל חלל ריק זה לא יצירתיות, כלום זה כלום, יצירתיות זה מה לעשות עם דברים שבתוך החלל, זו המשמעות של יצירתיות.
ותעיד על כך התמונה הגורמת סחרחורת של הפרסומת של אוצר החכמה.
האיש הקטן העומד על סולם ענקי מול חומה בלתי נתפסת של כריכות ספרים צבעוניות אמור לגרום לעמוס עוז המדבר על התאבנות היהדות, לבלוע את הלשון.
נעבור כעת אל העולם הקטן כפי שמכונה נפש האדם בלשון קדמונינו.
עולמו של אדם עולם צפוף ועמוס הוא.
כללים חלומות דעות תשוקות אמונות זכרונות ציפיות פחדים רגשות, ומה לא.
האופן שבו מאופסנים כל הדברים האלו, מה ליד מה, מה מעל מה, מה עוטף את מה ומה נוגד את מה, התצרף היחודי הזה קובע את האישיות של האדם, את המבנה הפנימי שלו.
ויש אינספור אפשרויות וצרופים, לכן בני אדם שונים כל כך זה מזה, וגם האדם עצמו שונה מתקופה לתקופה, מיום ליום, ובמובן מסוים גם מרגע לרגע.
האדם אינו אוסף קוביות דוממות, הוא יצור חי, ולכל קוביה יש חיים משלה, תנועה, גדילה או דעיכה, התפתחות או תמורה, לידה ומוות.
אבל זה ברמה המיקרוסקופית, ברמת המאקרו הסדר נשמר פחות או יותר, וישנם תהליכים נפשיים שתפקידם לשמר את הצורה הקיימת, כמו הסתגלויות והרגלים והשלמה ועיבוד ונורמליזציה כדי לשמור על האישיות הכללית.
אנשים עם בעיות, העולם שלהם עוד יותר עמוס, ובדרך כלל מלא עד להתפקע, כל הזיכרון עבודה שלהם תפוס. הם מוצפים.
מילה טובה אחת.
מילה טובה אמיתית, כזאת שנכנסת.
מזיזה קוביה אחת, וכל המבנה הגדוש הזה משתנה.
המילה צריכה להיות עם בסיס אמיתי, מבוססת על עובדה מציאותית שהמקבל לא יכול להתכחש לה, מותר לה להיות מוגזמת אבל לא מדי מוגזמת. היא צריכה לצאת מלב טהור, בלי כוונות אחרות, גם לא כוונות טובות אחרות. מלבד להכנס למערכת של המקבל וליצור שם מרחב מסוים טוב, שדוחף סביבו את כל הסיסטם ומשנה את מצג החלקיקים הפנימי למשהו שונה.
כן, יתכן שהמצב גם ישתנה לרעה, אין לדעת, הכל רנדומלי לגמרי. האיש יכול להכנס לעצב, או לפחד, או לכעס.
אבל ברגע שהמערכת הזדעזעה, והדבק שבין החלקיקים נחלש, מתקבלת גמישות שמאפשרת עוד ועוד שינויים, והחלק האחראי הפנימי שמחפש לנו כל הזמן את הדרך הטובה יותר, מקבל חופש פעולה להציף חלקים טובים ולהסתיר דברים רעילים, להשכיח זכרונות קשים, ולהאיר תקוות וכוחות בונים לכיוון יעדים חדשים.
אם הזכרנו חדר מרוהט, בואו נחשוב על אדם שקנה עציץ חדש לסלון.
הסלון צפוף, חייבים לדחוף את הספה ימינה, וכדי לאפשר מעבר יש להצמיד את השולחן לקיר ולהחליף את מיקום הכורסא ליד החלון ולהוציא את הקרטון של ה"גניזה" מאחורי ארון הספרים כדי שיהיה אפשר להצמיד את הארון לקיר, והנה הוילונות עכשיו גולשים ישר בלי הקפל המעצבן בצד, ובאמצע החדר נהיה מקום מרווח יותר, ועכשיו אפשר להשתרע על הספה בלי שהראש ייחבט בקצה השולחן, ונוצרה לנו פינה מדהימה של כורסא ליד החלון, מתאימה מאין כמוה לכוס קפה אחרי שהילדים נרדמו.
והגניזה?
את הגניזה נעביר למרפסת שירות בין הארון כתר למכונת ייבוש, את הארון דוחפים קצת על חשבון המטאטאים שיכולים לרדת למסתור הכביסה, ואת שק הסמרטוטים אפשר באמת לזרוק כבר. ואת הבימבה של יענקי נעביר לחדר ילדים, שאם נסדר בו את הבאלאגן נמצא לה מקום, וכו וכו וכו.
"ואו מה קורה פה" שואלת האשה המופתעת שחזרה הביתה "זה בית חדש לגמרי!"
"שום דבר, רק קניתי עציץ"
נערך לאחרונה ב:
