הנושאים החמים
הנושאים החמים
כבר שבוע אני מנסה לדלות רעיון לסיפור עבור התחרות, ואין. האמת שגם יותר מדי זמן לכתוב אין.
אבל פתאום נזכרתי בסיפור הזה שכתבתי בעבר לתחרות סיפורים בפורום הנשי, משום מה נראה לי קשור איכשהו לנושא.
אני כמובן לא שולחת לתחרות, כי לא ממחזרים חומרים
אבל אני יותר מאשמח לקבל פידבק וביקורת.
יש שכר לפעולתך
שתי נקישות קצרות והדלת נפתחת. היא ממהרת למחות את עיניה בגב ידה ומסדרת את המטפחת שנשמטה. יודעת שהיא מכאיבה לו, אבל גם לה כואב. כל כך כואב. אצבעותיה מתהדקות שוב סביב הסורגים הלבנים, ממאנות לעזוב, להפרד.
רחל? היא שומעת בקולו את התקווה הקטנה, הקלושה , שאולי הערב הזה ימצא אותה מקפלת כביסה, מגהצת או אפילו - ואולי לזאת הוא כבר לא מעז לייחל - סתם יושבת וקוראת ספר או מפטפטת עם חברה. אבל רגליו כבר מוליכות אותו לחדר, והיא חוששת להרים את מבטה אליו ולפגוש את ים הכאב בעיניו, כאב שהיא, שקועה בצערה, רק מוסיפה לו.
"שלום, איך היה היום?" מנסה בכח לחזור לתפקיד הרעיה הכשרה, הממתנת. "ברוך השם, הסוגיה קשה, התעיפתי ממש", מאיר באמת נשמע מותש ומצפונה שוב מכה בה: "ילדך הלך לבלי שוב, אבל יש לך בעל אוהב ודואג שרוצה לראות אותך מתאוששת וחוזרת לחיים נורמליים. את לא יכולה להמשיך כך! כבר עבר מספיק זמן", גיחוך עולה בה – 'וכי מי זה מחליט מתי עבר מספיק זמן? כנראה שלי הזמן עוד לא מספיק...'
ליד השולחן הערוך בכוחות משותפים, נראה הכל נורמלי. זוג צעיר יושב ואוכל בצוותא ארוחת ערב, פסטורלי ממש... דמעה קטנה מבצבצת בזוית העין, והיא דוחקת אותה פנימה בכח, חוששת להעכיר את האוירה שוב. אבל נראה שמאיר החליט לעשות זאת במקומה: "רחל, אני לא רוצה להכאיב לך, אבל אולי תחשבי על זה שוב? העריסה הזו צריכה לצאת מהבית שלנו, היא לא עושה לך טוב" הוא כבר נשמע נחרץ יותר הפעם, וגווה מתקשח "אני יודעת טוב מאד מה עושה לי טוב. אני לא מסוגלת להפרד ממנה, למה אתה לא מבין? אין לי ילד, אין לי אפילו חלקת אדמה לבכות עליה, אז יש לי עריסה. יש לי מזרון תכול להריח, ושמיכת קטיפה ללטף. בשבילי, המיטה הזו היא הקבר שלו" הבכי מחלחל בגרונה והיא נודמת. גם מאיר שותק, והדממה מצווחת סביבם באלפי קולות "המיטה הזו היא הקבר שלך"...
בבוקר היא מתעוררת לעוד יום משמים של חופשה. חופשת לידה לאוצר שנולד, וכבר עלה לו בסערה השמימה. היא מלטפת את המזרון התכול, הקטן , בוהה בעריסה הריקה. העינים שוב נשטפות דמעות, היפחות עולות בה, חסרות שליטה והיא גועה בבכי, שוכחת מהעולם כולו.
הצלצול העקשני מנער אותה, מגששת אחר הטלפון ופולטת "הלו" מותש. "שלום, זה בקשר לעריסה" קול לא מוכר מעבר לקו, "בקשר למה?" היא בטוחה שאזניה מטעות אותה. "בקשר לעריסה שפרסמתם ביד2, רציתי לדעת באיזה מצב היא וכמה זמן היתה בשימוש". רחל לא מאמינה, "העריסה לא למכירה" לוחשות שפתיה בזעם והיא טורקת את הטלפון.
'ככה מאיר? ככה ללכת מאחורי הלב הפצוע שלי ולמכור את העריסה? ובכלל, איך הגעת ליד 2 , הרי אין לך גישה לאינטרנט... כמה עוד מעורבים בסיפור שלנו? לכמה אנשים ספרת על אשתך המסכנה שלא מצליחה להתאושש וחיבים לעזור לה?'
הכעס מציף אותה בגלים גבוהים, מפחיד בעצמתו, וכל הכאב, הצער והדמעות מתנקזים לנחשול שוצף של זעם.
פרץ אדרנלין נכנס בה והיא מסתערת על הבית, מסדרת ומנקה, משפשפת בכח ומטמיעה את ים הרגשות הסוער בסמרטוט והדלי. כשהבית מבהיק, מגיע תורו של המטבח. ערימת הקליפות מתגבהת על השולחן, ואט אט שוככת הסערה. היא מכירה את מאיר כבר מספיק זמן כדי לדעת שלא יעשה לה דבר כזה. מוכרח להיות הסבר הגיוני לכל זה, תכף יגיע ויישב את כל הספיקות. מביטה סביבה ומתחיכת - נו, לפחות הרווחנו בית מסודר וארוחה טעימה…
שתי נקישות קצרות והדלת נפתחת. היא ממהרת אל הכניסה. מאיר מחיך אליה, מופתע ממראה עיניו. "איזה ריח טוב" - אושר בקולו - "והבית כל כך מסודר ונוצץ. טוב לראות אותו כך, טוב לראות אותך כך". היא משיבה לו חיוך מתוח.
הוא מכין לעצמו קפה ומתישב נינוח על הספה. מתישבת לצידו, דרוכה. "מאיר" קולה מהסס, "מישהו התקשר הבוקר, בקשר למה שפרסמנו ביד 2..." בניגוד גמור לציפיותיה, הוא לא מסמיק ולא מחויר. "בקשר למה?" פליאה אמיתית בעיניו. "מישהו שאל על העריסה שאנחנו מוכרים, אמר שראה מודעה ביד 2" היא מפרטת בקוצר רוח. "אוי" קריאת צער נפלטת מפיו, "זה בטח היה לך נורא קשה. פגע לך בדיוק בנקודה הכי רגישה." היא לא יכולה לעצור בעצמה יותר - "אם אתה כל כך מבין את זה, למה הלכת ופרסמת שאנחנו מוכרים את העריסה? אני ילדה קטנה שצריך ללכת מאחורי הגב ושלה לקוות שהיא לא תגלה את זה?" הכעס מהבוקר שב ועולה בה. להיתממות כזו היא לא מוכנה. "זה מה שאת חושבת"? מאיר נדהם, פגוע כולו - "באמת נראה לך שאני מסוגל לדבר כזה? אני מבטיח לך שאין לי קשר לזה" אומר בלהט "זו כנראה סתם טעות אומללה במספר".
רחל שותקת, אין לה מילים. יושבים שניהם על הספה, זה לצד זה, ודוממים.
בארוחת הצהריים, עדין שורר ביניהם השקט, והיא מרגישה את האוכל נתקע בגרון. "סליחה" לוחשות מילותיה, "הוא פשוט נגע בדיוק בנקודה הכי רגישה שלי. לא עלה בדעתי שזו יכולה להיות טעות. אני יודעת שאתה לא תעולל לי כך, אני יודעת" מבטם נפגש, והחיוך שב ועולה על שפתיו "זה בסדר, אני מבין אותך לגמרי" קולו רך, "ועכשיו , אולי נטעם מהמעדנים שהכינה אשתי, השפית המוצלחת בתבל?" הבדיחה הישנה מעוררת בשניהם גיחוך, והאויר סביבם הופך קל יותר.
"אתה יודע מאיר" רחל עוצרת פתאום, "אחרי שיחת הטלפון הזה כעסתי מאד, כאבתי נורא, אבל מאחורי החומות הללו, הסתתר לו גם שביב קטן של שמחה, ניצוץ זעיר של הקלה שלא העז להתלקח בלב הגעש. תחושה עמומה של חתימת פרק, של פרידה סופית" היא נרגשת ."אני מרגישה שאני רוצה לקחת את העריסה הזו, ולעשות איתה טוב למישהו. להוציא את ערימת הזכרונות הזו, למקום שבו היא תגרום אושר - ולא צער, חיוך - ולא דמעה. מגיע לאוצר שלנו, שיעשה ברכוש הקטן שהשאיר, משהו גדול".
כמה ימים אחר כך, מאיר מקפל את העריסה, ורחל מסדרת ערימות קטנטנות של בגדים בשקית, נפרדת מכל פריט ופריט. אט אט באה הרגיעה לליבה, והיא שומעת את בת הקול שאומרת: יש שכר לפעולתך....
אבל פתאום נזכרתי בסיפור הזה שכתבתי בעבר לתחרות סיפורים בפורום הנשי, משום מה נראה לי קשור איכשהו לנושא.
אני כמובן לא שולחת לתחרות, כי לא ממחזרים חומרים
אבל אני יותר מאשמח לקבל פידבק וביקורת.יש שכר לפעולתך
שתי נקישות קצרות והדלת נפתחת. היא ממהרת למחות את עיניה בגב ידה ומסדרת את המטפחת שנשמטה. יודעת שהיא מכאיבה לו, אבל גם לה כואב. כל כך כואב. אצבעותיה מתהדקות שוב סביב הסורגים הלבנים, ממאנות לעזוב, להפרד.
רחל? היא שומעת בקולו את התקווה הקטנה, הקלושה , שאולי הערב הזה ימצא אותה מקפלת כביסה, מגהצת או אפילו - ואולי לזאת הוא כבר לא מעז לייחל - סתם יושבת וקוראת ספר או מפטפטת עם חברה. אבל רגליו כבר מוליכות אותו לחדר, והיא חוששת להרים את מבטה אליו ולפגוש את ים הכאב בעיניו, כאב שהיא, שקועה בצערה, רק מוסיפה לו.
"שלום, איך היה היום?" מנסה בכח לחזור לתפקיד הרעיה הכשרה, הממתנת. "ברוך השם, הסוגיה קשה, התעיפתי ממש", מאיר באמת נשמע מותש ומצפונה שוב מכה בה: "ילדך הלך לבלי שוב, אבל יש לך בעל אוהב ודואג שרוצה לראות אותך מתאוששת וחוזרת לחיים נורמליים. את לא יכולה להמשיך כך! כבר עבר מספיק זמן", גיחוך עולה בה – 'וכי מי זה מחליט מתי עבר מספיק זמן? כנראה שלי הזמן עוד לא מספיק...'
ליד השולחן הערוך בכוחות משותפים, נראה הכל נורמלי. זוג צעיר יושב ואוכל בצוותא ארוחת ערב, פסטורלי ממש... דמעה קטנה מבצבצת בזוית העין, והיא דוחקת אותה פנימה בכח, חוששת להעכיר את האוירה שוב. אבל נראה שמאיר החליט לעשות זאת במקומה: "רחל, אני לא רוצה להכאיב לך, אבל אולי תחשבי על זה שוב? העריסה הזו צריכה לצאת מהבית שלנו, היא לא עושה לך טוב" הוא כבר נשמע נחרץ יותר הפעם, וגווה מתקשח "אני יודעת טוב מאד מה עושה לי טוב. אני לא מסוגלת להפרד ממנה, למה אתה לא מבין? אין לי ילד, אין לי אפילו חלקת אדמה לבכות עליה, אז יש לי עריסה. יש לי מזרון תכול להריח, ושמיכת קטיפה ללטף. בשבילי, המיטה הזו היא הקבר שלו" הבכי מחלחל בגרונה והיא נודמת. גם מאיר שותק, והדממה מצווחת סביבם באלפי קולות "המיטה הזו היא הקבר שלך"...
בבוקר היא מתעוררת לעוד יום משמים של חופשה. חופשת לידה לאוצר שנולד, וכבר עלה לו בסערה השמימה. היא מלטפת את המזרון התכול, הקטן , בוהה בעריסה הריקה. העינים שוב נשטפות דמעות, היפחות עולות בה, חסרות שליטה והיא גועה בבכי, שוכחת מהעולם כולו.
הצלצול העקשני מנער אותה, מגששת אחר הטלפון ופולטת "הלו" מותש. "שלום, זה בקשר לעריסה" קול לא מוכר מעבר לקו, "בקשר למה?" היא בטוחה שאזניה מטעות אותה. "בקשר לעריסה שפרסמתם ביד2, רציתי לדעת באיזה מצב היא וכמה זמן היתה בשימוש". רחל לא מאמינה, "העריסה לא למכירה" לוחשות שפתיה בזעם והיא טורקת את הטלפון.
'ככה מאיר? ככה ללכת מאחורי הלב הפצוע שלי ולמכור את העריסה? ובכלל, איך הגעת ליד 2 , הרי אין לך גישה לאינטרנט... כמה עוד מעורבים בסיפור שלנו? לכמה אנשים ספרת על אשתך המסכנה שלא מצליחה להתאושש וחיבים לעזור לה?'
הכעס מציף אותה בגלים גבוהים, מפחיד בעצמתו, וכל הכאב, הצער והדמעות מתנקזים לנחשול שוצף של זעם.
פרץ אדרנלין נכנס בה והיא מסתערת על הבית, מסדרת ומנקה, משפשפת בכח ומטמיעה את ים הרגשות הסוער בסמרטוט והדלי. כשהבית מבהיק, מגיע תורו של המטבח. ערימת הקליפות מתגבהת על השולחן, ואט אט שוככת הסערה. היא מכירה את מאיר כבר מספיק זמן כדי לדעת שלא יעשה לה דבר כזה. מוכרח להיות הסבר הגיוני לכל זה, תכף יגיע ויישב את כל הספיקות. מביטה סביבה ומתחיכת - נו, לפחות הרווחנו בית מסודר וארוחה טעימה…
שתי נקישות קצרות והדלת נפתחת. היא ממהרת אל הכניסה. מאיר מחיך אליה, מופתע ממראה עיניו. "איזה ריח טוב" - אושר בקולו - "והבית כל כך מסודר ונוצץ. טוב לראות אותו כך, טוב לראות אותך כך". היא משיבה לו חיוך מתוח.
הוא מכין לעצמו קפה ומתישב נינוח על הספה. מתישבת לצידו, דרוכה. "מאיר" קולה מהסס, "מישהו התקשר הבוקר, בקשר למה שפרסמנו ביד 2..." בניגוד גמור לציפיותיה, הוא לא מסמיק ולא מחויר. "בקשר למה?" פליאה אמיתית בעיניו. "מישהו שאל על העריסה שאנחנו מוכרים, אמר שראה מודעה ביד 2" היא מפרטת בקוצר רוח. "אוי" קריאת צער נפלטת מפיו, "זה בטח היה לך נורא קשה. פגע לך בדיוק בנקודה הכי רגישה." היא לא יכולה לעצור בעצמה יותר - "אם אתה כל כך מבין את זה, למה הלכת ופרסמת שאנחנו מוכרים את העריסה? אני ילדה קטנה שצריך ללכת מאחורי הגב ושלה לקוות שהיא לא תגלה את זה?" הכעס מהבוקר שב ועולה בה. להיתממות כזו היא לא מוכנה. "זה מה שאת חושבת"? מאיר נדהם, פגוע כולו - "באמת נראה לך שאני מסוגל לדבר כזה? אני מבטיח לך שאין לי קשר לזה" אומר בלהט "זו כנראה סתם טעות אומללה במספר".
רחל שותקת, אין לה מילים. יושבים שניהם על הספה, זה לצד זה, ודוממים.
בארוחת הצהריים, עדין שורר ביניהם השקט, והיא מרגישה את האוכל נתקע בגרון. "סליחה" לוחשות מילותיה, "הוא פשוט נגע בדיוק בנקודה הכי רגישה שלי. לא עלה בדעתי שזו יכולה להיות טעות. אני יודעת שאתה לא תעולל לי כך, אני יודעת" מבטם נפגש, והחיוך שב ועולה על שפתיו "זה בסדר, אני מבין אותך לגמרי" קולו רך, "ועכשיו , אולי נטעם מהמעדנים שהכינה אשתי, השפית המוצלחת בתבל?" הבדיחה הישנה מעוררת בשניהם גיחוך, והאויר סביבם הופך קל יותר.
"אתה יודע מאיר" רחל עוצרת פתאום, "אחרי שיחת הטלפון הזה כעסתי מאד, כאבתי נורא, אבל מאחורי החומות הללו, הסתתר לו גם שביב קטן של שמחה, ניצוץ זעיר של הקלה שלא העז להתלקח בלב הגעש. תחושה עמומה של חתימת פרק, של פרידה סופית" היא נרגשת ."אני מרגישה שאני רוצה לקחת את העריסה הזו, ולעשות איתה טוב למישהו. להוציא את ערימת הזכרונות הזו, למקום שבו היא תגרום אושר - ולא צער, חיוך - ולא דמעה. מגיע לאוצר שלנו, שיעשה ברכוש הקטן שהשאיר, משהו גדול".
כמה ימים אחר כך, מאיר מקפל את העריסה, ורחל מסדרת ערימות קטנטנות של בגדים בשקית, נפרדת מכל פריט ופריט. אט אט באה הרגיעה לליבה, והיא שומעת את בת הקול שאומרת: יש שכר לפעולתך....
