הנושאים החמים
הנושאים החמים
שיר של יום
משתמש רשום
אני מביט לחדר, הוא יושב שם, שעון מעט על אדן החלון ומצייר באצבעו על אדי החלון, אני מתקרב טיפה, מנסה לעשות את זה מבלי שהוא ישים לב אלי, הוא לא.
אני מתבונן בציור המטפטף מעט ומרגיש את הדמעות שממלאות לי את הגרון, רק אותו, מהעיניים הן לא זורמות, לא לידו.
אני נושם קלות, מסתובב ויוצא מהחדר בצעדים שקטים, רואה עדיין בדמיוני את הציור שלו, את כף היד של ילד האדים האחוזה היטב בכף יד אימהית, חומלת.
אני נוחת על הספה, מחזיק את עצמי בכוח לא להתפרק, אבל גם כוח לפעמים נשבר למול אשד דמעות מתפרץ,
אני מנסה עדיין להחניק את הדמעות וכשאני מתייאש מהניסיון הכושל אני מנסה לפחות להחניק יבבות, בוכה כמו ילד, על אף שהטיפות היחידות שהילד שלי רואה הן טיפות האדים על החלון.
רע לי, רע יותר משיכולתי לדמיין אי פעם,
אני זוכר את עצמי מבטיח בעיקר לעצמי שתהיה לי משפחה שלמה, שאני אהיה שלם, ודווקא אחרי שהבטחתי לעצמי הופצה לאוזן נוספת, לפנים מלאכיות ולבכי מלאכי, כשהבטחתי לו שיהיה לו הכל, דווקא אז לא עמדתי בהבטחתי, ולא משנה הסיבה, אשמים תמיד אפשר למצוא, אבל הבטחה שהופרה לא תימצא שוב לעולם.
משפחה,מילה גדולה, עולם קטן, זה רק אני והוא, הוא ילד שצריך לגדול חבוק, אני ספק מבוגר, הרבה ילד שביום אחד נגמל מהחיבוק שאהב, נשאר לבד, נשאר אב.
הוא כל עולמי, אני מנסה למלא את עולמו, אחרי שהיא עזבה למקום שכולו טוב, אני נשארתי כאן בעולם שלרגע היה נדמה בעיניי שכולו רע, והתפכחתי כשראיתי שהרגע מתארך קצת יותר מדיי והיה לי ילד שהבטחתי לו עולם טוב.
היה לי ילד, ילד שעצם קיומו הבטיח עולם טוב.
אני מרגיש הרבה שעיניו משקפות את עיניי ולא, זה לא האישון בצבע דבש שתואם דווקא לזה שלה, זה הכאב הזה בזויות העיניים, כאב האהבה המיותמת, כאב חסר, כאב מלא.
הוא ילד קטן, הוא עולם גדול, מלא, וכשהעולם גדול ומלא כל כך החלק החסר כואב יותר, עמוק יותר, בוער.
זכוכית מגדלת של הפסד.
הוא מכיר אותה מהתמונה הבודדת על דלת המקרר, היא מחזיקה אותו שם, פעוט קטן, פרצוף חמוץ, תינוק שרוצה להמשיך לרוץ. הוא אחוז בין ידיה, נושם את נשימותיה, לא יודע שאלו נשימותיה האחרונות, כל נשימה בשנים איתה זכורה לי כשנשימה אחרונה, אולי כי כשתם דבר מה אנו מתחילים לספור אותו בבודדים, היא מחייכת בתמונה, מחפה על חוסר החיוך שלו, על ההתמרדות הקטנה, היא תמיד חיפתה על הכל, הייתה אלופה בלטייח, לשמוח.
הדמעות זורמות ואיתן המחשבות, כרית הספה הלבנה רטובה מדמעותיי, זו הכרית שהיא בחרה, התעקשה על לבן, אמרה שזה לא יתכלכך ואם כן היא תנקה, איפה היא שתנקה, שתנגב לי את הדמעות אני חושב במרירות, נזכר בה, נזכר בו, קם, מתנער, מסתדר, חוזר לחדר, הוא ישן שם בשלווה.
אפו צמוד לדובי גדול מימדים, והוא חובק אותו בחוזקה, משל לוחש לו לא לעזוב.
בחודש הבא הוא חוגג ארבע, שנתיים שאני מגיע לגן לבדי ליום ההולדת שלו, שנה שלישית שאני אערוך נסיון כושל בהכנת עוגה מקושטת ובסוף אזמין ממאפיה סמוכה, שנה נוספת שאתלבט איתו מול המדפים עם לרכוש וופל מצופה או חטיף שוקולד, הוא יבחר את שניהם, אני אתנגד בטענה מנומקת שהוא לא ממש יבין, הוא יבהה בי בזוג עיניים תמימות יעשה פרצוף מתחנן ואני ייעתר לו, כמו תמיד, כמו השנתיים האחרונות.
אני נהנה לחושב על יום ההולדת, זה נותן לי חמצן, אני לוקח נשימה עמוקה, נותן לעצמי לרגע להיות שוב ילד ולהאמין שנשימה של חמצן מהעתיד תעזור לי גם ברגע הזה, תעזור לי לחשוב על השבוע הבא, על יום הזיכרון שלה. אני לא צריך יום כדי לזכור, אני זוכר אותה בכל נשימה, מנסה ספק לגרום לו לזכור, ספק לשכוח, עדיין מתלבט אם לקחת אותו, איתי.
עד היום לא לקחתי, רציתי שיזכור ממנה חיוך, חיבוק, נשיקה מרפרפת וכזאת חזקה ולא מצבת אבן ופיסות מילים, לא רציתי שיראה אנשים גדולים, משפחות שלמות מניחות שברי אבנים קטנות.
לא רציתי, אולי כי שמרתי עליו, אולי כי שמרתי את הרגע לעצמי, אולי כי בכלל רציתי שהכל ישמר, יגמר, שהכל יהפוך ליום זיכרון, זיכרון ותו לא. ושהחיים יחזרו לסדרן, כי הסדר הופסק אצלי מזמן.
שבוע מבולבל, סוער, והחלטה אחת ברורה.
שבוע עבר אנו עומדים צמודים מול קיר בדירה.
תמונה מפותחת, גדולה מכסה קיר בחדר.
ליד חלון עם אדים, בין בלאגן וסדר.
הוא עומד צמוד, משעין ראש
ממלמל אמא, מילה שכבר שכח ללחוש.
יום עובר, נסיעה לא קצרה, הוא עייף, מותש, רוצה הביתה, אני מנסה למלמל, יוצאות רק הברות, בולע דמעות.
מנסה להסביר איפה אמא ומה הוא הולך לראות. הוא מרים מבט, עיניים מטושטשות, ילד בן ארבע וכמה דמעות.
מצבה לבנה, הוא מחזיק לי את היד, יש קדיש, משפחה, הוא נשאר מרוכז.
כשהשמיים נצבעים בכתום, והלילה יורד, אני נכנס לחדר, שומע רק הד,
מתקרב שוב בפסיעות חרישיות, רואה אותו מלטף תמונה בלי דמעות
.הוא מסביר לתמונה, לי, לעצמו, שאמא שלו גם שם רחוק, גם פה קרוב.
שהיא איתו תמיד שם כשרע, פה כשטוב.
הוא נשכב מיטה מתבונן בה, רואה מלאך
לוחש את שלמד היום "ד' נתן, ד' לקח יהי שם ד' מבורך"
אני מתבונן בציור המטפטף מעט ומרגיש את הדמעות שממלאות לי את הגרון, רק אותו, מהעיניים הן לא זורמות, לא לידו.
אני נושם קלות, מסתובב ויוצא מהחדר בצעדים שקטים, רואה עדיין בדמיוני את הציור שלו, את כף היד של ילד האדים האחוזה היטב בכף יד אימהית, חומלת.
אני נוחת על הספה, מחזיק את עצמי בכוח לא להתפרק, אבל גם כוח לפעמים נשבר למול אשד דמעות מתפרץ,
אני מנסה עדיין להחניק את הדמעות וכשאני מתייאש מהניסיון הכושל אני מנסה לפחות להחניק יבבות, בוכה כמו ילד, על אף שהטיפות היחידות שהילד שלי רואה הן טיפות האדים על החלון.
רע לי, רע יותר משיכולתי לדמיין אי פעם,
אני זוכר את עצמי מבטיח בעיקר לעצמי שתהיה לי משפחה שלמה, שאני אהיה שלם, ודווקא אחרי שהבטחתי לעצמי הופצה לאוזן נוספת, לפנים מלאכיות ולבכי מלאכי, כשהבטחתי לו שיהיה לו הכל, דווקא אז לא עמדתי בהבטחתי, ולא משנה הסיבה, אשמים תמיד אפשר למצוא, אבל הבטחה שהופרה לא תימצא שוב לעולם.
משפחה,מילה גדולה, עולם קטן, זה רק אני והוא, הוא ילד שצריך לגדול חבוק, אני ספק מבוגר, הרבה ילד שביום אחד נגמל מהחיבוק שאהב, נשאר לבד, נשאר אב.
הוא כל עולמי, אני מנסה למלא את עולמו, אחרי שהיא עזבה למקום שכולו טוב, אני נשארתי כאן בעולם שלרגע היה נדמה בעיניי שכולו רע, והתפכחתי כשראיתי שהרגע מתארך קצת יותר מדיי והיה לי ילד שהבטחתי לו עולם טוב.
היה לי ילד, ילד שעצם קיומו הבטיח עולם טוב.
אני מרגיש הרבה שעיניו משקפות את עיניי ולא, זה לא האישון בצבע דבש שתואם דווקא לזה שלה, זה הכאב הזה בזויות העיניים, כאב האהבה המיותמת, כאב חסר, כאב מלא.
הוא ילד קטן, הוא עולם גדול, מלא, וכשהעולם גדול ומלא כל כך החלק החסר כואב יותר, עמוק יותר, בוער.
זכוכית מגדלת של הפסד.
הוא מכיר אותה מהתמונה הבודדת על דלת המקרר, היא מחזיקה אותו שם, פעוט קטן, פרצוף חמוץ, תינוק שרוצה להמשיך לרוץ. הוא אחוז בין ידיה, נושם את נשימותיה, לא יודע שאלו נשימותיה האחרונות, כל נשימה בשנים איתה זכורה לי כשנשימה אחרונה, אולי כי כשתם דבר מה אנו מתחילים לספור אותו בבודדים, היא מחייכת בתמונה, מחפה על חוסר החיוך שלו, על ההתמרדות הקטנה, היא תמיד חיפתה על הכל, הייתה אלופה בלטייח, לשמוח.
הדמעות זורמות ואיתן המחשבות, כרית הספה הלבנה רטובה מדמעותיי, זו הכרית שהיא בחרה, התעקשה על לבן, אמרה שזה לא יתכלכך ואם כן היא תנקה, איפה היא שתנקה, שתנגב לי את הדמעות אני חושב במרירות, נזכר בה, נזכר בו, קם, מתנער, מסתדר, חוזר לחדר, הוא ישן שם בשלווה.
אפו צמוד לדובי גדול מימדים, והוא חובק אותו בחוזקה, משל לוחש לו לא לעזוב.
בחודש הבא הוא חוגג ארבע, שנתיים שאני מגיע לגן לבדי ליום ההולדת שלו, שנה שלישית שאני אערוך נסיון כושל בהכנת עוגה מקושטת ובסוף אזמין ממאפיה סמוכה, שנה נוספת שאתלבט איתו מול המדפים עם לרכוש וופל מצופה או חטיף שוקולד, הוא יבחר את שניהם, אני אתנגד בטענה מנומקת שהוא לא ממש יבין, הוא יבהה בי בזוג עיניים תמימות יעשה פרצוף מתחנן ואני ייעתר לו, כמו תמיד, כמו השנתיים האחרונות.
אני נהנה לחושב על יום ההולדת, זה נותן לי חמצן, אני לוקח נשימה עמוקה, נותן לעצמי לרגע להיות שוב ילד ולהאמין שנשימה של חמצן מהעתיד תעזור לי גם ברגע הזה, תעזור לי לחשוב על השבוע הבא, על יום הזיכרון שלה. אני לא צריך יום כדי לזכור, אני זוכר אותה בכל נשימה, מנסה ספק לגרום לו לזכור, ספק לשכוח, עדיין מתלבט אם לקחת אותו, איתי.
עד היום לא לקחתי, רציתי שיזכור ממנה חיוך, חיבוק, נשיקה מרפרפת וכזאת חזקה ולא מצבת אבן ופיסות מילים, לא רציתי שיראה אנשים גדולים, משפחות שלמות מניחות שברי אבנים קטנות.
לא רציתי, אולי כי שמרתי עליו, אולי כי שמרתי את הרגע לעצמי, אולי כי בכלל רציתי שהכל ישמר, יגמר, שהכל יהפוך ליום זיכרון, זיכרון ותו לא. ושהחיים יחזרו לסדרן, כי הסדר הופסק אצלי מזמן.
שבוע מבולבל, סוער, והחלטה אחת ברורה.
שבוע עבר אנו עומדים צמודים מול קיר בדירה.
תמונה מפותחת, גדולה מכסה קיר בחדר.
ליד חלון עם אדים, בין בלאגן וסדר.
הוא עומד צמוד, משעין ראש
ממלמל אמא, מילה שכבר שכח ללחוש.
יום עובר, נסיעה לא קצרה, הוא עייף, מותש, רוצה הביתה, אני מנסה למלמל, יוצאות רק הברות, בולע דמעות.
מנסה להסביר איפה אמא ומה הוא הולך לראות. הוא מרים מבט, עיניים מטושטשות, ילד בן ארבע וכמה דמעות.
מצבה לבנה, הוא מחזיק לי את היד, יש קדיש, משפחה, הוא נשאר מרוכז.
כשהשמיים נצבעים בכתום, והלילה יורד, אני נכנס לחדר, שומע רק הד,
מתקרב שוב בפסיעות חרישיות, רואה אותו מלטף תמונה בלי דמעות
.הוא מסביר לתמונה, לי, לעצמו, שאמא שלו גם שם רחוק, גם פה קרוב.
שהיא איתו תמיד שם כשרע, פה כשטוב.
הוא נשכב מיטה מתבונן בה, רואה מלאך
לוחש את שלמד היום "ד' נתן, ד' לקח יהי שם ד' מבורך"
