הנושאים החמים
הנושאים החמים
בעצם יש פה יותר מתמונה אחת ופחות מאלף מילים... נכתב בעקבות תרגיל בקורס כתיבה.
הקיר המתכתי מתחכך בגבו. רגליו נפרשות קדימה, מתכווצות שנית. הוא מוחה את מצחו, מנגב זעה שחורה, עוצם את עיניו, פוקח אותן שוב.
ידו נשלחת לכיס מכנסי החאקי, נשלית משם כשהיא אוחזת בתמונה קמוטה. זוויות פיו נמתחות לחיוך קטן כשהוא מתבונן בה. שני ראשים קטנים מתבוננים בו בחזרה, חיוכים רחבים ממלאים את פניהם. הם אוחזים בציור משורבט של חייל מחייך בתוך טנק. החייל ירוק מדי, הטנק אדום מדי. צבעי חיים ומוות מעורבבים. בראש הציור אותיות עקומות: "לאבא שלנו, החייל הכי אמיץ בעולם, מהילדים שהכי אוהבים אותך בעולם."
אצבעותיו המפויחות מרפרפות על התמונה, נוגעות בה בעדינות.
"המפקד," ראשו של הנהג שלו נשלף מתוך הצריח הצר. "אמרו בקשר שצריך כבר לצאת, לא?"
הוא מהנהן, חותם את פניו ואת חיוכו, משיב את התמונה לכיס.
"זזים."
מתקדמים בעומק, באטיות. במילים קצרות הוא מכוון את הנהג להיכן לנסוע, מורה לטען להכין את הפגזים, בודק שהתותחן תיאם את כוונותיו.
"כאן."
הנהג עוצר. ידיו של התותחן מתכווננות. הוא מביט על הבית השרוף למחצה. באמת כאן מסתתרת מפקדה?
"לירות?" שואל התותחן.
הוא מרים את ידו, תכף יוריד אותה בפקודה.
שתי דמויות מציצות פתאום מתוך הבית הנטוש. שערם סתור, עיניהם גדולות, ידיהם אוחזות בדפים מסמורטטים ובצבעי גיר. הם לא מחייכים, הילדים הקטנים.
"המפקד, לירות?" דוחק התותחן.
"המפקד, שאסיע את הטנק קצת לאחור?" הנהג לא ראה את מה שהוא ראה.
"המפקד, אומרים בקשר שצריך כבר לסיים כאן!" קורא הטען מבפנים.
הוא ממשיך להביט בתמונת הבית השרוף והנטוש, ממשיך להביט בשתי דמויות הילדים. וידו נתקעת באוויר, מסרבת פקודה.
הקיר המתכתי מתחכך בגבו. רגליו נפרשות קדימה, מתכווצות שנית. הוא מוחה את מצחו, מנגב זעה שחורה, עוצם את עיניו, פוקח אותן שוב.
ידו נשלחת לכיס מכנסי החאקי, נשלית משם כשהיא אוחזת בתמונה קמוטה. זוויות פיו נמתחות לחיוך קטן כשהוא מתבונן בה. שני ראשים קטנים מתבוננים בו בחזרה, חיוכים רחבים ממלאים את פניהם. הם אוחזים בציור משורבט של חייל מחייך בתוך טנק. החייל ירוק מדי, הטנק אדום מדי. צבעי חיים ומוות מעורבבים. בראש הציור אותיות עקומות: "לאבא שלנו, החייל הכי אמיץ בעולם, מהילדים שהכי אוהבים אותך בעולם."
אצבעותיו המפויחות מרפרפות על התמונה, נוגעות בה בעדינות.
"המפקד," ראשו של הנהג שלו נשלף מתוך הצריח הצר. "אמרו בקשר שצריך כבר לצאת, לא?"
הוא מהנהן, חותם את פניו ואת חיוכו, משיב את התמונה לכיס.
"זזים."
מתקדמים בעומק, באטיות. במילים קצרות הוא מכוון את הנהג להיכן לנסוע, מורה לטען להכין את הפגזים, בודק שהתותחן תיאם את כוונותיו.
"כאן."
הנהג עוצר. ידיו של התותחן מתכווננות. הוא מביט על הבית השרוף למחצה. באמת כאן מסתתרת מפקדה?
"לירות?" שואל התותחן.
הוא מרים את ידו, תכף יוריד אותה בפקודה.
שתי דמויות מציצות פתאום מתוך הבית הנטוש. שערם סתור, עיניהם גדולות, ידיהם אוחזות בדפים מסמורטטים ובצבעי גיר. הם לא מחייכים, הילדים הקטנים.
"המפקד, לירות?" דוחק התותחן.
"המפקד, שאסיע את הטנק קצת לאחור?" הנהג לא ראה את מה שהוא ראה.
"המפקד, אומרים בקשר שצריך כבר לסיים כאן!" קורא הטען מבפנים.
הוא ממשיך להביט בתמונת הבית השרוף והנטוש, ממשיך להביט בשתי דמויות הילדים. וידו נתקעת באוויר, מסרבת פקודה.
