הנושאים החמים
הנושאים החמים
נכנס בצעדים מהוססים לבית המדרש. הגעתי בשעה מוקדמת יחסית. עדיין ריק ושקט, כך יכול אני לתפוס בנחת את הכיסא בפינת בית המדרש. מתיישב לי שם עם הגמרא הישנה והטובה ומתחיל להתנועע אל מולה.
אותיות פורחות באויר ומשתלבות במוחי. קדושת קדומים אופפת אותי ונוסטלגיה אהובה מחממת את ליבי. מרותק ומשולהב, ממשיך אני בלימודי ופתאום הגבאי דופק על הבימה ומכריז כי הגיע זמן של קריאת שמע.
ואני תפוס שרעפים ומחשבות. הרי כל כך נהניתי. ערבה התורה לחכי. נאים דבריה לנשמתי. שלמה דעתי בגינה. מדוע זה כל ימות השנה אנו כה רחוקים זה מזו? מדוע איננו יכולים לשהות אחד במחיצת השניה יותר מדקות מספר? כיצד זה שכל התסכולים והקושיות הנלוות אליה כל השנה התמוססו להם ונעלמו בלילה מיוחד שכזה?
מתפלל אני תפילת שחרית ומוסף בהתרגשות יתירה. לבי נקרע בעת קריאת מגילת רות. האם אמשיך בהידבקותי עד הסוף, כמו רות אחר נעמי, או שמא אפרוש בהשלמה עם המצב ואשוב לסורי, כעורפה.
כך, עם המחשבות הללו, יצאתי מבית הכנסת. העייפות ממני והלאה. זו העת לבחור. הזמן להבין ולנתח את התהליכים בתוכי. לא עוד הליכה עדינה בינות לשני הסעיפים.
אט אט ההבנה מחלחלת בתוכי. קושיותי והפרעותי בימים של שגרה לא נובעים מהתורה עצמה. יש קשיים עם החברה סביב. עם אנשים המגדירים עצמם בני תורה. עם אנשים הקרואים גדולי תורה ועוד. על כן נתמלאתי בריאקציה מכל דבר שבקדושה.
השלכתי מהסביבה אל חיי שלי. שקעתי במרה בעקבות התנהגות האחרים, כפי שאני שפטתי אותם. מצאתי לי דאגות וטרדות על מנת להרחיק עצמי מעולם הטוהר והתום. הצטדקתי במגוון תירוצים ומניעות.
האם כך אכן עלי להגיב? וכי אתן לאותם האנשים לרוקן אותי מתכני? וכי אתן להם למנוע אף ממני מלהיות בן תורה? והרי אני סולד מהם בתחושת עליונות עצמית, כיצד זה יכול אני למרר עצמי בגינם?
לא עוד. מהלילה הזה אני יוצא אדם חדש. מהיום בן לתורה אני. עבד לה'. לא עוד מביט סביבי ומבקר את כולם. לא עוד דן את עצמי ביחס לשכן זה, לרב נכבד שכזה או לאיש מהעיתון.
שבתי לביתי שמח וטוב לב. קידשתי את היום מתוך תקווה חדשה שנצנצה בתוכי. שלוות עולמים נסנכה בקרבי. חיים חדשים מפעפים בנשמתי. קרבת אלוקים לי טוב. לו יהי.
אותיות פורחות באויר ומשתלבות במוחי. קדושת קדומים אופפת אותי ונוסטלגיה אהובה מחממת את ליבי. מרותק ומשולהב, ממשיך אני בלימודי ופתאום הגבאי דופק על הבימה ומכריז כי הגיע זמן של קריאת שמע.
ואני תפוס שרעפים ומחשבות. הרי כל כך נהניתי. ערבה התורה לחכי. נאים דבריה לנשמתי. שלמה דעתי בגינה. מדוע זה כל ימות השנה אנו כה רחוקים זה מזו? מדוע איננו יכולים לשהות אחד במחיצת השניה יותר מדקות מספר? כיצד זה שכל התסכולים והקושיות הנלוות אליה כל השנה התמוססו להם ונעלמו בלילה מיוחד שכזה?
מתפלל אני תפילת שחרית ומוסף בהתרגשות יתירה. לבי נקרע בעת קריאת מגילת רות. האם אמשיך בהידבקותי עד הסוף, כמו רות אחר נעמי, או שמא אפרוש בהשלמה עם המצב ואשוב לסורי, כעורפה.
כך, עם המחשבות הללו, יצאתי מבית הכנסת. העייפות ממני והלאה. זו העת לבחור. הזמן להבין ולנתח את התהליכים בתוכי. לא עוד הליכה עדינה בינות לשני הסעיפים.
אט אט ההבנה מחלחלת בתוכי. קושיותי והפרעותי בימים של שגרה לא נובעים מהתורה עצמה. יש קשיים עם החברה סביב. עם אנשים המגדירים עצמם בני תורה. עם אנשים הקרואים גדולי תורה ועוד. על כן נתמלאתי בריאקציה מכל דבר שבקדושה.
השלכתי מהסביבה אל חיי שלי. שקעתי במרה בעקבות התנהגות האחרים, כפי שאני שפטתי אותם. מצאתי לי דאגות וטרדות על מנת להרחיק עצמי מעולם הטוהר והתום. הצטדקתי במגוון תירוצים ומניעות.
האם כך אכן עלי להגיב? וכי אתן לאותם האנשים לרוקן אותי מתכני? וכי אתן להם למנוע אף ממני מלהיות בן תורה? והרי אני סולד מהם בתחושת עליונות עצמית, כיצד זה יכול אני למרר עצמי בגינם?
לא עוד. מהלילה הזה אני יוצא אדם חדש. מהיום בן לתורה אני. עבד לה'. לא עוד מביט סביבי ומבקר את כולם. לא עוד דן את עצמי ביחס לשכן זה, לרב נכבד שכזה או לאיש מהעיתון.
שבתי לביתי שמח וטוב לב. קידשתי את היום מתוך תקווה חדשה שנצנצה בתוכי. שלוות עולמים נסנכה בקרבי. חיים חדשים מפעפים בנשמתי. קרבת אלוקים לי טוב. לו יהי.
