הנושאים החמים
הנושאים החמים
תמיד בעליה
משתמש מקצוען
איזה יום, באסה,
מעיפה תתיק עם ה'מתחלף' על המיטה, מתפרקדת עליה ומריחה שהגרביים לא משו.
רעב לי פתאום בבטן, אני יקום לקחת קורנפקס?! לא בא . מה עוד יש, אולי אני יחמם פסטה.
מחממת פסטות לעצמי מגיל 7. מזמינה פיצה מגיל 9, מאז שלמדתי לפלח קצת כסף.זאת אומרת להחזיר לעולם את האיזון בין אלה שיש להם הכל לאלה שגורנישט.
יש לי כסף לאיזה באגט טוב?!
מתרוממת, מושכת תילקוט, הרוכסן פתוח עוד מהכתה, חתיכת חסיכת זמן,
אואוץ'! הפתק!!
הוא נשאר על השולחן שלי בכתה. אין מצב.
אם מישו מהביספר רואה אותו אני ...מנותקת. מועפת. מסולקת. מחוסלת. עם עוד איזה יריקת פרידה לסיום.
יאללה, לכיתה. קמה. חייבת להשמיד אותו. משאירה תדלת של הבית פתוחה, כן נולדתי באוטובוס, רציני.
רצה, נפגשת באנשים, כן, אני לא רואה לאן אני הולכת, יש לכם בעיה עם זה?
הנה , רואה את המפלצת של חיי. הבית ספר.נכנסת.
עפה במדרגות לקומה שלישית. שקט בפרוזדור, לכיתה.
פותחת ת'דלת.
עומדת פריז.
הכל ריק, כתה של אחרי לימודים, ריח של קלמנטינה מעופשת באויר, המון טישויים מפוצצים מכודרדים על השולחנות ומתחת להם, לוח מחוק לסירוגין,
ובכסא שלי.
ליד השולחן הכי מקושקש וחרוט.
בשקט.
יושבת,
בעיניים עצומות. כאילו מרחפות.
המורה?!
היא פותחת עיניים, רואה אותי, היא טיפה נבהלת , ממצמצת, מסתכלת עלי כאילו יצאתי לה מהחלום.
מסתכלת עלי עוד יותר בעיניים חולמניות, מרגיש לי כאילו היא נכנסת לי למח. עושה לי בו רנטגן.
"אבל למה בכסא שלי, המורה?"
היא לא קמה. אנחנו רחוקות. אני ליד הדלת. היא על כסא תלמידה חבוט ליד הקיר, בסוף.
ואז היא מדברת, הקול שלה כמו של מישו באמצע לדמיין משו ארוך:
" נגמר היום, רציתי ללכת הביתה. אבל היה לי נקודה של כעס בלב"
אני יודעת על מי, נו,
"לא רציתי ללכת ככה, רציתי להבין יותר, חזרתי לכתה אחרי שכולן הלכו, התיישבתי במקום שלך,
ודמיינתי לי.
איך את מגיעה לכאן בבוקר, איפה את מניחה את הילקוט, מי מסתירה לך, באיזה גודל את רואה את האותיות מהלוח.
כמה זמן לוקח לך לצאת מהמקום שלך לחצר בהפסקה, איך את רואה אותי משם"
שורף לי בעיניים, אני לא אסגור אותן, שלא יזלוג.
היא קמה,אני רואה את הפתק מונח מקומט מתחת לשולחן, היא לא נגעה בו.
לוקחת את התיק שלה, מחייכת , אני זזה, מפנה את הדלת, והיא יוצאת.
הכתה ריקה עכשיו ואני כאן, והקירות.
ואני חשבתי שאני ככה בעולם הזה, אני והקירות.
אבל לרגע , עוד מישהי היתה איתי , בשקט, בלי מילים.
נכנסה, לתוך הג'ונגל הקוצני הזה, רצתה לגעת בו,
רק לגעת, ואולי להבין,
חודו של קוץ הייתה מוכנה להרגיש.
וללכת...
מעיפה תתיק עם ה'מתחלף' על המיטה, מתפרקדת עליה ומריחה שהגרביים לא משו.
רעב לי פתאום בבטן, אני יקום לקחת קורנפקס?! לא בא . מה עוד יש, אולי אני יחמם פסטה.
מחממת פסטות לעצמי מגיל 7. מזמינה פיצה מגיל 9, מאז שלמדתי לפלח קצת כסף.זאת אומרת להחזיר לעולם את האיזון בין אלה שיש להם הכל לאלה שגורנישט.
יש לי כסף לאיזה באגט טוב?!
מתרוממת, מושכת תילקוט, הרוכסן פתוח עוד מהכתה, חתיכת חסיכת זמן,
אואוץ'! הפתק!!
הוא נשאר על השולחן שלי בכתה. אין מצב.
אם מישו מהביספר רואה אותו אני ...מנותקת. מועפת. מסולקת. מחוסלת. עם עוד איזה יריקת פרידה לסיום.
יאללה, לכיתה. קמה. חייבת להשמיד אותו. משאירה תדלת של הבית פתוחה, כן נולדתי באוטובוס, רציני.
רצה, נפגשת באנשים, כן, אני לא רואה לאן אני הולכת, יש לכם בעיה עם זה?
הנה , רואה את המפלצת של חיי. הבית ספר.נכנסת.
עפה במדרגות לקומה שלישית. שקט בפרוזדור, לכיתה.
פותחת ת'דלת.
עומדת פריז.
הכל ריק, כתה של אחרי לימודים, ריח של קלמנטינה מעופשת באויר, המון טישויים מפוצצים מכודרדים על השולחנות ומתחת להם, לוח מחוק לסירוגין,
ובכסא שלי.
ליד השולחן הכי מקושקש וחרוט.
בשקט.
יושבת,
בעיניים עצומות. כאילו מרחפות.
המורה?!
היא פותחת עיניים, רואה אותי, היא טיפה נבהלת , ממצמצת, מסתכלת עלי כאילו יצאתי לה מהחלום.
מסתכלת עלי עוד יותר בעיניים חולמניות, מרגיש לי כאילו היא נכנסת לי למח. עושה לי בו רנטגן.
"אבל למה בכסא שלי, המורה?"
היא לא קמה. אנחנו רחוקות. אני ליד הדלת. היא על כסא תלמידה חבוט ליד הקיר, בסוף.
ואז היא מדברת, הקול שלה כמו של מישו באמצע לדמיין משו ארוך:
" נגמר היום, רציתי ללכת הביתה. אבל היה לי נקודה של כעס בלב"
אני יודעת על מי, נו,
"לא רציתי ללכת ככה, רציתי להבין יותר, חזרתי לכתה אחרי שכולן הלכו, התיישבתי במקום שלך,
ודמיינתי לי.
איך את מגיעה לכאן בבוקר, איפה את מניחה את הילקוט, מי מסתירה לך, באיזה גודל את רואה את האותיות מהלוח.
כמה זמן לוקח לך לצאת מהמקום שלך לחצר בהפסקה, איך את רואה אותי משם"
שורף לי בעיניים, אני לא אסגור אותן, שלא יזלוג.
היא קמה,אני רואה את הפתק מונח מקומט מתחת לשולחן, היא לא נגעה בו.
לוקחת את התיק שלה, מחייכת , אני זזה, מפנה את הדלת, והיא יוצאת.
הכתה ריקה עכשיו ואני כאן, והקירות.
ואני חשבתי שאני ככה בעולם הזה, אני והקירות.
אבל לרגע , עוד מישהי היתה איתי , בשקט, בלי מילים.
נכנסה, לתוך הג'ונגל הקוצני הזה, רצתה לגעת בו,
רק לגעת, ואולי להבין,
חודו של קוץ הייתה מוכנה להרגיש.
וללכת...
