שיתוף - לביקורת תגובת נגד ל'פיליפ מוריס'

[פרפרזה]

בעקבות הסערה שפרצה כשנחשפו אחוזי הפרסום של חברת הטבק 'פיליפ מוריס' בעיתונות החרדית, אתגרתי את עצמי לנצל את כישורי הכתיבה שלי (?) בניסיון לשכנע את בני הדור הצעיר להימנע מעישון.

האתגר כלל את העקרונות הבאים:
א. סיפור אישי (לטעמי משכנע יותר מכל דבר אחר).
ב. שפה תואמת לנער בגיל 15 בערך (הגיל בו לדעתי מרבית החרדים מתחילים לעשן).
ג. מסר שנחשף רק בעומק הסיפור (כדי להקשות על הקורא לברוח ממנו...).
ד. עלילה נוגעת ומשכנעת.
ה. המסר העיקרי, מלבד הסכנה שבעישון, הוא הגחכה של הפיתוי לעשן.
ו. התמודדות של המסר עם הפיתויים והטיעונים (מטופשים ככל שיהיו...) בעד העישון.

אשמח לכל סוג של ביקורת מהחברים בקהילה (זו הרי מטרת הפרסום בפורום, לא?!)

הסיפור קצת ארוך, אז חילקתי אותו לפרקים.

יאללה, שנתחיל?!

 

[פרפרזה]

בארץ החיים

פרק 1

אני בחור מאוד חברותי. מאז ומתמיד אהבתי לשחק ולדבר עם חברים, והייתי משקיע זמן ומחשבה כדי להיות מקובל בחברה. ברוך ה' נולדתי עם ביטחון עצמי, ואני לא חושש לגשת לבחורים להציע להם להיות חברים שלי.

לעומת זאת, אחי, עזריאל, שגדול ממני בשנה וחצי, הוא ההפך הגמור ממני. הוא יותר מופנם, אין לו הרבה ביטחון עצמי, והוא לא בדיוק יודע איך ליצור קשרים חברתיים.

כשהיינו ילדים לא כל כך שמתי לב להבדלים בינינו, אבל מאז שעליתי לישיבה קטנה התחלתי להבין שאנחנו מאוד שונים.

עזריאל הצליח מאוד בישיבת "תורת דניאל", שהיא אחת הישיבות הטובות ביותר, וההורים שלנו חשבו לשלוח גם אותי לשם.

כיוון שהם חששו שזה ייצור בינינו מתח ותחרות, הם התייעצו עם דוד שלי, ר' ישראל, שהוא 'מגיד שיעור' בישיבה חשובה ופיקח גדול, והוא אמר להם שבישיבה מתמקדים בעיקר בלימוד והעניין החברתי פחות תופס מקום, ואין שום בעיה שנלמד באותה ישיבה.

על פי עצתו, שנה אחרי עזריאל נכנסתי גם אני לישיבת "תורת דניאל".

כמו עזריאל, גם אני השקעתי את כל כוחותיי בלימוד, וברוך ה' הצלחתי מאוד ונהייתי לאחד הבחורים המצוינים. בהפסקות ובבין הזמנים הייתי מבלה עם חברים. לאט לאט התחברתי לעוד ועוד בחורים, עד שכשעליתי לשיעור ב' כבר הייתי מהמובילים בשיעור - גם לימודית וגם חברתית.

אצלנו בישיבה כל שיעור מחולק לקבוצות. בדרך כלל שתי הקבוצות העיקריות הן של "הצולים" ו"הנורמליים". אני מהמובילים בקבוצה של הנורמליים. בכל הזדמנות שיש לנו אנחנו מתאספים יחד ו"מנייעסים". אתם בטח יודעים מה זה "לנייעס" - זה ביטוי ישיבתי לפטפוטי סרק, מלשון 'נייעס' - שזה 'חדשות' באידיש.

בדרך כלל הניעוסים שלנו כוללים צחוקים והתבדחויות על הצולים. אנחנו מחקים את האופן בו הם מתפללים ולומדים; את האופן בו הם אוכלים; ואפילו את צורת העמידה וההליכה שלהם.

בכל מפגש איתם מתפתחים בינינו ויכוחים אינסופיים. הם מצטטים מה'משנה ברורה' הלכות שאנחנו לא מספיק מקפידים עליהן, ואנחנו מצטטים את מאמר חז"ל "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות". בכלל, מאמר חז"ל זה הוא המוטו שלנו - אנחנו נורמליים, חלק מהעולם, מעורבים עם הבריות.

בשונה ממני, עזריאל, למרות שהוא בחור מצוין בלימוד, הוא מתקשה למצוא חברים, והוא לא משויך לאף אחת מהקבוצות בשיעור שלו. הוא לא רואה את עצמו חלק מהצולים, וכמה שהוא מנסה להתקבל לחברה של הנורמליים זה לא מצליח לו.

העניין הזה גורם למתח מסוים בבית. בכל הזדמנות הוא מזלזל בחשיבות שאני מייחס לחברים ובזמן שאני משקיע בהם. הוא רואה בזה בזבוז זמן ואנרגיות וביטול תורה.

אני תמיד מתגונן ומסביר לו שזה עושה לי טוב, ושבזכות החברים אני גם לומד יותר טוב, אבל הוא אף פעם לא משתכנע. זה מרגיש לי שעזריאל קצת מקנא בי. קשה לו לראות אותי מצליח בתחום שהוא נכשל בו.

 

[מֶנַחֵם]

בארץ החיים

פרק 1

אני בחור מאוד חברותי. מאז ומתמיד אהבתי לשחק ולדבר עם חברים, והייתי משקיע זמן ומחשבה כדי להיות מקובל בחברה. ברוך ה' נולדתי עם ביטחון עצמי, ואני לא חושש לגשת לבחורים להציע להם להיות חברים שלי.

לעומת זאת, אחי, עזריאל, שגדול ממני בשנה וחצי, הוא ההפך הגמור ממני. הוא יותר מופנם, אין לו הרבה ביטחון עצמי, והוא לא בדיוק יודע איך ליצור קשרים חברתיים.

כשהיינו ילדים לא כל כך שמתי לב להבדלים בינינו, אבל מאז שעליתי לישיבה קטנה התחלתי להבין שאנחנו מאוד שונים.

עזריאל הצליח מאוד בישיבת "תורת דניאל", שהיא אחת הישיבות הטובות ביותר, וההורים שלנו חשבו לשלוח גם אותי לשם.

כיוון שהם חששו שזה ייצור בינינו מתח ותחרות, הם התייעצו עם דוד שלי, ר' ישראל, שהוא 'מגיד שיעור' בישיבה חשובה ופיקח גדול, והוא אמר להם שבישיבה מתמקדים בעיקר בלימוד והעניין החברתי פחות תופס מקום, ואין שום בעיה שנלמד באותה ישיבה.

על פי עצתו, שנה אחרי עזריאל נכנסתי גם אני לישיבת "תורת דניאל".

כמו עזריאל, גם אני השקעתי את כל כוחותיי בלימוד, וברוך ה' הצלחתי מאוד ונהייתי לאחד הבחורים המצוינים. בהפסקות ובבין הזמנים הייתי מבלה עם חברים. לאט לאט התחברתי לעוד ועוד בחורים, עד שכשעליתי לשיעור ב' כבר הייתי מהמובילים בשיעור - גם לימודית וגם חברתית.

אצלנו בישיבה כל שיעור מחולק לקבוצות. בדרך כלל שתי הקבוצות העיקריות הן של "הצולים" ו"הנורמליים". אני מהמובילים בקבוצה של הנורמליים. בכל הזדמנות שיש לנו אנחנו מתאספים יחד ו"מנייעסים". אתם בטח יודעים מה זה "לנייעס" - זה ביטוי ישיבתי לפטפוטי סרק, מלשון 'נייעס' - שזה 'חדשות' באידיש.

בדרך כלל הניעוסים שלנו כוללים צחוקים והתבדחויות על הצולים. אנחנו מחקים את האופן בו הם מתפללים ולומדים; את האופן בו הם אוכלים; ואפילו את צורת העמידה וההליכה שלהם.

בכל מפגש איתם מתפתחים בינינו ויכוחים אינסופיים. הם מצטטים מה'משנה ברורה' הלכות שאנחנו לא מספיק מקפידים עליהן, ואנחנו מצטטים את מאמר חז"ל "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות". בכלל, מאמר חז"ל זה הוא המוטו שלנו - אנחנו נורמליים, חלק מהעולם, מעורבים עם הבריות.

בשונה ממני, עזריאל, למרות שהוא בחור מצוין בלימוד, הוא מתקשה למצוא חברים, והוא לא משויך לאף אחת מהקבוצות בשיעור שלו. הוא לא רואה את עצמו חלק מהצולים, וכמה שהוא מנסה להתקבל לחברה של הנורמליים זה לא מצליח לו.

העניין הזה גורם למתח מסוים בבית. בכל הזדמנות הוא מזלזל בחשיבות שאני מייחס לחברים ובזמן שאני משקיע בהם. הוא רואה בזה בזבוז זמן ואנרגיות וביטול תורה.

אני תמיד מתגונן ומסביר לו שזה עושה לי טוב, ושבזכות החברים אני גם לומד יותר טוב, אבל הוא אף פעם לא משתכנע. זה מרגיש לי שעזריאל קצת מקנא בי. קשה לו לראות אותי מצליח בתחום שהוא נכשל בו.

קטיפתי וקל לקריאה
ממש מזכיר את הסגנון של חיים ולדר

 

[חנש]

סיפור מעניין.
בקשר למטרה זה אולי להעלות את הנושא למודעות שזה חשוב מאוד,
אבל לשכנע להפסיק - זה לא עובד ככה,
יש ספר להפסיק לעשן -שמי שקורה אותו ורוצה להפסיק יכול, ויש לו עקרונות אחרים. (לא שכנוע)
ויש גם טיפול בהיפנוזה.
אולי תקרא ותסמוך דבריך על הספר.

 

[מֶנַחֵם]

ממש כמו הפרסומות של פיליפ מוריס,
גם הסיפור הזה לא נועד לשכנע את המשוכנעים, לכאן או לכאן
המלחמה היא על אלה שלא התחילו, ומתלבטים
וגיל הבחרות הוא ממש קהל היעד...

 

[פרפרזה]

פרק 2

יום אחד, כשחזרתי מהישיבה, ראיתי את אמא שלי בוכה. היא סיפרה לי שגילו אצל ר' ישראל את המחלה הנוראה והוא יצטרך לעבור טיפולים קשים.

הבשורה הזו העציבה אותי מאוד. ר' ישראל הוא האח הגדול של אמא שלי. הוא תלמיד חכם גדול, צדיק ועובד ה'. הוא הדמות המרכזית במשפחה, וכולם מתייעצים אתו בכל עניין בגלל הפיקחות הנדירה שלו.

חשבתי לעצמי שאם הוא לא היה חולה אמא הייתה צריכה להתייעץ אתו על המחלה שלו...

מאותו יום הבית שלנו השתנה. אמא נסעה המון לבית חולים. אחותי הגדולה ניסתה למלא את מקומה, אבל זה לא היה אותו דבר. הרבה פעמים לא היה אוכל מבושל, הכביסה לא הייתה נקיה והבית לא היה מסודר. רק אז הבנתי כמה אמא שלי משקיעה בבית. היו אפילו כמה שבתות שאמא נסעה לבית חולים. כשהיא הייתה חוזרת היא הייתה בוכה המון והייתה בבית אווירה של דיכאון.

כל המשפחה קיבלה קבלות לרפואתו של ר' ישראל. עזריאל קיבל על עצמו ללמוד 'חפץ חיים' ולעשות תעניות דיבור, ואני לקחתי על עצמי לארגן מנייני תפילות בכותל.

בכל התקופה הזו לא ידעתי מה המצב של ר' ישראל. בכל פעם ששאלתי את אמא, היא ענתה לי שהוא באמצע טיפולים ומקווים שבעזרת ה' הוא יבריא.

ביקשתי ממנה כמה פעמים ללכת איתה לבקר אותו אבל היא לא הסכימה. היא תמיד ענתה לי: "חיים, בית חולים זה לא מקום לילדים!". שכנעתי אותה שאני כבר בשיעור ב' ואני מספיק בוגר, אבל זה לא עזר.

פעם אחת אמא הציעה לי ולעזריאל שנצטרף אליה לבקר את ר' ישראל. עזריאל מיד אמר שהוא לא מעוניין, אבל אני שכל כך חיכיתי לזה קפצתי על ההזדמנות ונסעתי עם אמא לבית חולים.

כשהגענו לחדר של ר' ישראל הייתי בהלם. לא העזתי להיכנס ונעמדתי בפתח. היה שם ריח נוראי שגרם לי כמעט להקיא. ר' ישראל היה מחובר למלא מכשירים וצינורות והיה נראה נורא. תמיד היה לו זקן ארוך ומכובד ופתאום הוא היה קרח ונראה כמו נהג מונית. הוא שכב במיטה חלש ותשוש עם גמרא ביד.

אחרי כמה דקות ר' ישראל שם לב שאני עומד שם, הוא חייך אלי וסימן לי להיכנס. התיישבתי בכיסא על ידו ושתקתי. לא ידעתי מה לומר.

ר' ישראל התחיל לדבר בשקט דיבורי אמונה. שאנחנו צריכים לומר תודה על כל יום שאנחנו בריאים; שאנחנו לא יודעים חשבונות שמיים ולא מבינים בדרכיו של הקב"ה; שעלינו מוטל לעשות את ההשתדלות שלנו, אבל בסוף הקב"ה הוא זה שמחליט מה יהיה אתנו.

הדיבורים שלו חיזקו אותי מאוד. הם יצאו מעומק הלב, ונכנסו לי עמוק לתוך הלב.

כשיצאנו לא הפסקתי לבכות. התחרטתי שהלכתי. כנראה שאמא צדקה שבית חולים זה לא מקום לילדים. דודי החשוב ר' ישראל נראה ממש חולה. רק עכשיו הבנתי שכנראה אמא רצתה שאבקר אותו כדי שאזכה להיפרד ממנו.

 

[פרפרזה]

פרק 3

כמו בכל הישיבות, גם אצלנו בישיבה אסור לעשן. בשיעור א' כולם פוחדים מהמשגיח ולא מעזים לעשן, אבל בשיעור ג' רוב הבחורים כבר מעשנים מאחורי הישיבה.

כשעלינו לשיעור ב' היינו רואים את שיעור ג' מעשנים ויצאו לנו העיניים. היינו שומעים אותם מתווכחים ביניהם על סוגים של סיגריות - אחד אומר שהסוג הזה הכי טעים והשני אומר שהסוג ההוא הכי טעים. זה היה נשמע לנו כמו משהו מיוחד וקסום, משהו של מבוגרים. הרי לצעירים לא נותנים אפילו לקנות סיגריות... אף אחד לא יודה בזה, אבל החלום של כל אחד מאתנו היה לעשן. הרגשנו שזה מה שייתן לו תעודת בגרות רשמית...

דרך אגב, זה אחד הדברים שהיינו מתווכחים עליהם עם הצולים. הם כל הזמן היו אומרים לנו שהעישון מסוכן ואסור על פי ההלכה, והיו מראים לנו מכתבים מכל הרבנים שאסור לעשן, ואנחנו היינו טוענים שזה עוזר לנו ללמוד, וגם היו הרבה צדיקים שעישנו, ובכלל, אנחנו רק מעשנים קצת ואין סיכוי שנתמכר לזה ונהיה חולים בגלל זה.

בבית, אמא תמיד הזהירה אותנו שלא נעז לעשן. היא כל הזמן אמרה לנו שזה מסוכן, שזה ממכר ושזה מגעיל.

אף פעם לא אמרתי לה, אבל ידעתי שעזריאל מעשן. ידעתי גם שעם כל הכסף שיש לו הוא קונה סיגריות ומחלק לבחורים מהשיעור שלו. הבנתי שככה הוא מנסה להיכנס לחברה. הוא מרגיש שכדי להיות חלק מהחברה של הנורמליים הוא חייב לעשן, ושהדרך היחידה שלו למצוא חברים היא על ידי שהוא ייתן להם סיגריות.

בפעם הראשונה שהוא עישן הוא לא הרגיש טוב כמה ימים. בכלל, בכל התקופה הזו הוא היה משתעל בלי סוף. אמא תמיד הייתה מציעה לו כל מיני סירופים לשיעול, אבל הם כמובן אף פעם לא עזרו. כשהוא היה מגיע הביתה הוא היה רץ לשטוף את הפה ולהחליף בגדים כדי שאמא לא תדע שהוא עישן.

ראיתי כמה שהוא נהיה מסכן בגלל העישון, כמה שהשיגעון הזה סוחף אותו. אבל ריחמתי עליו, חשבתי לעצמי שאם זה הסיכוי היחיד שלו למצוא חברים אולי זה שווה את המחיר.

 

[הנף מקלדת]

כתוב ממש טוב. אתה מצליח לתאר את הסיפור ברמה גבוהה למרות האורך.
אני באופן אישי הייתי מתחבר יותר לסיפור שמוצג בפחות תמימות.
אביסלע ציניות לא הרגה אף אחד, במיוחד שהולך להגיע מסר בסוף.
כי ברגע שמגיע המסר, במיוחד מסר שמעורר אנטי אצל הקורא הפוטנציאלי, אוטמטית מנגנון ההדחקה מופעל. לא משנה באיזה פרק דחפת אותו, ואיזה תיאורים מרטיטים הוספת לפני.

לכן לדעתי, תגחיך את המעשן כבר בהתחלה, כדי שהקורא לא ירגיש צורך להגן עליו, בבוא הרגע שיתברר שהוא מעשן.

 

[פרפרזה]

כתוב ממש טוב. אתה מצליח לתאר את הסיפור ברמה גבוהה למרות האורך.

תודה רבה!
על המחמאות ועל הביקורת

לכן לדעתי, תגחיך את המעשן כבר בהתחלה

הבעיה היא שגיבור הסיפור גם מעשן פוטנציאלי...

מלבד זאת, לדעתי כדי לשכנע את הקורא להימנע מעישון צריך להיכנס לראש שלו, ובראש שלו זה לא כל כך גרוע לעשן - אולי להיפך...

כדי שהקורא לא ירגיש צורך להגן עליו, בבוא הרגע שיתברר שהוא מעשן.

יכול להיות שבסוף הסיפור דעתך תשתנה.
אשמח לשמוע אותה גם אז.

 

[שלחן עורך]

אשמח לכל סוג של ביקורת מהחברים בקהילה (זו הרי מטרת הפרסום בפורום, לא?!)

סיפור יפה. מפוסק מעולה.
כפי שכבר כתבו, קשה להחזיק את הקוראים זמן רב בלי מתח או רגש מיוחד, או לכל הפחות הומור או חידודי לשון טובים.
ולמרות שאין בסיפור הנ"ל כלום מזה, הפשטות ה'וולדרית' יוצרת קריאה נעימה וזורמת. כמעט נשברתי באמצע, אבל בסוף שרדתי.

אני בחור מאוד חברותי.

פתיחה קלאסית של הסופר הנ"ל...

הוא ההפך הגמור ממני. הוא יותר מופנם

משפט לא הגיוני. אי אפשר להתחיל ב'היפך גמור' ולסיים ב'יותר מופנם'. אפשר 'הוא ההיפך הגמור ממני. הוא ממש מופנם'.

הניעוסים

?
אולי הניועסים. או ללא עי"ן.

אני תמיד מתגונן ומסביר לו שזה עושה לי טוב, ושבזכות החברים אני גם לומד יותר טוב, אבל הוא אף פעם לא משתכנע. זה מרגיש לי שעזריאל קצת מקנא בי. קשה לו לראות אותי מצליח בתחום שהוא נכשל בו.

לפחות בסוף פרק צריך להכניס איזה שהוא מוטיב מושך לפרק הבא. איזה משהו שמתפתח, איזה רמז מסקרן לפרק הבא.
למרות שאני מבין שרק מפני האורך חילקת לחלקים את הסיפור, עדיין כדי שיקראו החברים את הפרק הבא, מומלץ ליצור נקודת סיקרון.

 

[פרפרזה]

סיפור יפה. מפוסק מעולה.

תודה רבה

כפי שכבר כתבו, קשה להחזיק את הקוראים זמן רב בלי מתח או רגש מיוחד, או לכל הפחות הומור או חידודי לשון טובים.

נדרש גם ב'סיפור מהחיים' (...)?

משפט לא הגיוני. אי אפשר להתחיל ב'היפך גמור' ולסיים ב'יותר מופנם'. אפשר 'הוא ההיפך הגמור ממני. הוא ממש מופנם'.

כבודו עצר את המשפט באמצע. במכלול שלו הוא ההיפך הגמור -

הוא יותר מופנם, אין לו הרבה ביטחון עצמי, והוא לא בדיוק יודע איך ליצור קשרים חברתיים.

לפחות בסוף פרק צריך להכניס איזה שהוא מוטיב מושך לפרק הבא. איזה משהו שמתפתח, איזה רמז מסקרן לפרק הבא.
למרות שאני מבין שרק מפני האורך חילקת לחלקים את הסיפור, עדיין כדי שיקראו החברים את הפרק הבא, מומלץ ליצור נקודת סיקרון.

יישר כוח!

 

[שלחן עורך]

כבודו עצר את המשפט באמצע. במכלול שלו הוא ההיפך הגמור -

כבודי לא הובן נכון.
ראיתי את המשך המשפט.
אך משפט שמתחיל ב'הפוך לגמרי' לא מסתדר עם 'יותר מופנם', כי יותר זה אומר שהוא כמוהו רק קצת יותר.
אולי אם יהיה כתוב 'הפוך ממני, הוא הרבה יותר מופנם, יילך יותר טוב בעין. ככה זה צרם לי. סורי.

 

[פרפרזה]

פרק 4

עברו כמה שבועות ור' ישראל נפטר. בלוויה כולם בכו בלי הפסקה. הוא היה כל כך צעיר, רק בן 45, והיו לו שלושה ילדים בבית שעדיין לא התחתנו. בשבעה אמא לא הפסיקה לבכות. כמה שניסו לנחם אותה היא לא נרגעה.

לאחר השבעה דיברנו בבית על ר' ישראל ומה שהיה. אמא סיפרה לנו שכבר כשהוא היה בישיבה קטנה הוא היה מתמיד גדול מאוד. עד שיעור ב' הוא הספיק להיבחן בעל פה על כל מסכתות בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא.

היא דיברה בהתלהבות על הזכות שהייתה לה לעזור לו בכל מה שהוא היה צריך. כשהוא היה מגיע הביתה בימי שישי אחר הצהריים היא הייתה מכינה לו בגדי שבת, ומיד בצאת השבת לפני שהוא נסע לישיבה היא הייתה מכינה לו אוכל ובגדים לכל השבוע.

ואז היא הוסיפה שהוא תמיד היה מבקש ממנה לקנות לו סיגריות. הוא היה אומר לה שזה עוזר לו להתרכז ולהישאר ערני גם מאוחר בלילה. והיא, שכל כך רצתה לזכות בלימוד התורה שלו, הייתה קונה לו.

פתאום אמא התחילה לבכות. היא אמרה שהרופאים אמרו שר' ישראל קיבל את המחלה שלו בגלל העישון והיא מרגישה אשמה בפטירה שלו. היא מבינה שהיא עשתה טעות איומה שהיא קנתה לו סיגריות. אפילו שאולי זה עזר לו ללמוד, אבל בלי העישון הוא היה ממשיך לחיות עוד הרבה שנים והיה יכול ללמוד הרבה יותר.

כולנו פרצנו בבכי. הרגשנו כמה אמא מתחרטת על מה שהיא עשתה כשהייתה בחורה צעירה לפני המון שנים.

אני אזרתי אומץ ושאלתי אותה למה היא לא שכנעה אותו להפסיק, הרי כולם יודעים שהעישון גורם למחלות קשות?

היא ענתה לי שאז לא ידעו שזה כל כך מסוכן. ידעו רק שבאופן כללי זה לא הכי בריא. וחוץ מזה, היא ניסתה לשכנע אותו להפסיק בגלל שהיא לא סבלה את הריח של הסיגריות, אבל היה לו מאוד קשה, כי הוא כבר התמכר לעישון והגוף שלו התרגל לחומרים שיש בסיגריות. הווידוי הזה של אמא טלטל אותי.

עזריאל ששמע את הדברים של אמא נכנס לדיכאון. הוא היה מכונס בתוך עצמו ולא רצה ללכת לישיבה.

אמא חשבה שזה בגלל שהוא לקח קשה את הפטירה של ר' ישראל, אבל אני ידעתי שזה בגלל שהוא מעשן. ידעתי שיש לו נקיפות מצפון, והוא פוחד להיות חולה.

 

[מֶנַחֵם]

חשבתי לעצמי שאם הוא לא היה חולה אמא הייתה צריכה להתייעץ אתו על המחלה שלו...

טיפה'לה גמלוני
הייתי כותב בצורה כזו: חשבתי לעצמי שזה מוזר, כי הראשון שאמא היתה שופכת את הלב אצלו על כאלה סיפורים היה ר' ישראל, וכעת, דווקא הוא מכולם היה צריך לחלות...

 

[מֶנַחֵם]

פרק 4

עברו כמה שבועות ור' ישראל נפטר. בלוויה כולם בכו בלי הפסקה. הוא היה כל כך צעיר, רק בן 45, והיו לו שלושה ילדים בבית שעדיין לא התחתנו. בשבעה אמא לא הפסיקה לבכות. כמה שניסו לנחם אותה היא לא נרגעה.

לאחר השבעה דיברנו בבית על ר' ישראל ומה שהיה. אמא סיפרה לנו שכבר כשהוא היה בישיבה קטנה הוא היה מתמיד גדול מאוד. עד שיעור ב' הוא הספיק להיבחן בעל פה על כל מסכתות בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא.

היא דיברה בהתלהבות על הזכות שהייתה לה לעזור לו בכל מה שהוא היה צריך. כשהוא היה מגיע הביתה בימי שישי אחר הצהריים היא הייתה מכינה לו בגדי שבת, ומיד בצאת השבת לפני שהוא נסע לישיבה היא הייתה מכינה לו אוכל ובגדים לכל השבוע.

ואז היא הוסיפה שהוא תמיד היה מבקש ממנה לקנות לו סיגריות. הוא היה אומר לה שזה עוזר לו להתרכז ולהישאר ערני גם מאוחר בלילה. והיא, שכל כך רצתה לזכות בלימוד התורה שלו, הייתה קונה לו.

פתאום אמא התחילה לבכות. היא אמרה שהרופאים אמרו שר' ישראל קיבל את המחלה שלו בגלל העישון והיא מרגישה אשמה בפטירה שלו. היא מבינה שהיא עשתה טעות איומה שהיא קנתה לו סיגריות. אפילו שאולי זה עזר לו ללמוד, אבל בלי העישון הוא היה ממשיך לחיות עוד הרבה שנים והיה יכול ללמוד הרבה יותר.

כולנו פרצנו בבכי. הרגשנו כמה אמא מתחרטת על מה שהיא עשתה כשהייתה בחורה צעירה לפני המון שנים.

אני אזרתי אומץ ושאלתי אותה למה היא לא שכנעה אותו להפסיק, הרי כולם יודעים שהעישון גורם למחלות קשות?

היא ענתה לי שאז לא ידעו שזה כל כך מסוכן. ידעו רק שבאופן כללי זה לא הכי בריא. וחוץ מזה, היא ניסתה לשכנע אותו להפסיק בגלל שהיא לא סבלה את הריח של הסיגריות, אבל היה לו מאוד קשה, כי הוא כבר התמכר לעישון והגוף שלו התרגל לחומרים שיש בסיגריות. הווידוי הזה של אמא טלטל אותי.

עזריאל ששמע את הדברים של אמא נכנס לדיכאון. הוא היה מכונס בתוך עצמו ולא רצה ללכת לישיבה.

אמא חשבה שזה בגלל שהוא לקח קשה את הפטירה של ר' ישראל, אבל אני ידעתי שזה בגלל שהוא מעשן. ידעתי שיש לו נקיפות מצפון, והוא פוחד להיות חולה.

מתחיל להיגמר הסיפור?
כך זה מריח...

 

[פרפרזה]

מתחיל להיגמר הסיפור?

עוד פרק אחד

 

[פרפרזה]

פרק 5 ואחרון

ניסיתי כמה פעמים לדבר אתו ביני לבינו ולהסביר לו שבכל רגע הוא יכול להפסיק לעשן ורק מי שמעשן הרבה זמן נהיה חולה, אבל הוא הסביר לי בדמעות שהוא אף פעם לא רצה לעשן ושזה עושה לו ממש רע, אבל הוא מרגיש שרק זה מה שיכול להכניס אותו לחברה, ורק ככה יש לו סיכוי למצוא חברים.

הוא יודע שהדבר היחיד שהבחורים מוצאים בו זה הסיגריות שהוא מחלק להם. הוא התחיל לבכות שהוא נולד בלי כישורים חברתיים, ושאני לא יכול להטיף לו כי אני לא במקום שלו. הוא אמר לי שהוא אוכל את עצמו שכמה בחורים התחילו לעשן בגללו, בגלל הטיפשות שלו. שבגלל הנחיתות שלו מהבחורים שיגידו שהוא "צול" הוא סיכן את עצמו ואת החברים שלו.

לא גיליתי לו שגם אני שאני מאוד חברותי מתפתה לעשן כדי להיות חלק מהחברה. רק אז הבנתי כמה עזריאל צדק שההשתעבדות שלנו לחברה מעבירה אותנו על דעתנו...

אחרי כמה ימים של מחשבות אמרתי לו שאני בתור בחור מוביל בחברה אנסה לעשות את ההיפך. אני אעשה צחוק מהבחורים שמעשנים. אני אראה להם כמה הם קטנוניים שהם מוכנים לסבול בשביל קצת תשומת לב, בשביל להרגיש חברה'מנים.

חזרתי לישיבה וסיפרתי לחברים על המחלה של ר' ישראל, על הפטירה שלו ועל מה שאמא סיפרה לנו. בהתחלה הם שתקו מרוב הלם, אבל אז קם אחד הבחורים ועשה מכל העניין צחוק. "חיים, אתה יודע כמה אנשים שלא עישנו אף סיגריה חלו במחלות קשות?". ניסיתי להסביר לו שאם הוא היה רואה בן אדם חולה הוא היה מבין שגם אם יש סיכוי של אחוז אחד לחסוך מעצמו את הסבל הזה הוא היה קופץ על זה. וזה לא אחוז אחד - זה הרבה יותר מכך!

כשראיתי שזה לא מעניין אותו התחלתי לעשות צחוק מהמעשנים. הוכחתי להם שגם הם סובלים מהעישון, והם עושים את זה רק בשביל המעמד החברתי. הסברתי להם שמי שלא מתרגל לעשן לא מרגיש שמשהו חסר לו, ולעשן זה רק עניין של לחץ חברתי.

הראיתי להם איך שזה נובע מנחיתות. לעשות דבר שכולם יודעים שהוא לא טוב ולא בריא וסובלים ממנו כל כך הרבה, רק כדי לקבל קצת צומי מהחברים שגם הם יודעים שזה לא טוב ולא בריא והם סובלים ממנו כל כך הרבה - נובע מנחיתות עמוקה מאוד!

בן אדם שמאמין בעצמו ויש לו ביטחון עצמי לא מוכן לסבול מדבר מטופש ומסוכן רק כדי שהחברים שלו יעריכו אותו כביכול!

לאט לאט הצטרפו אלי עוד ועוד בחורים מהשיעור והחלטנו שאנחנו לא מעשנים. יש לנו מינימום של כבוד עצמי כדי לא להיסחף אחרי הטיפשים שמסכנים את עצמם וסובלים כל כך כדי לקבל אישור מהחברה שהם מספיק בסדר.

הדברים שלי עשו רושם גם על שיעור ג' והרבה בחורים הפסיקו לעשן. כשסיפרתי את זה לעזריאל הוא שמח מאוד. הוא הסכים לחזור לישיבה וקיבל ביטחון להפסיק לעשן.

אחרי תקופה קצרה כל שיעור ג' הפסיקו לעשן! היום אין אף בחור בישיבה שמעשן! נראה לי שלא היה דבר כזה מאז שהישיבה נוסדה!

הראש ישיבה והמשגיח מסרו בישיבה שיחות מיוחדות על הכוח של היחיד שיכול להשפיע לטובה על הרבים. זה מאוד החמיא לי. הבנתי שהקב"ה נתן לי את הכישורים החברתיים כדי לנצל אותם לדברים טובים.

איך אמר לי ר' ישראל כשביקרתי אותו? "עלינו מוטל לעשות את ההשתדלות שלנו, והקב"ה הוא זה שמחליט מה יהיה אתנו!". בשבילי זו הצוואה שלו. אף אחד מאתנו לא יודע מה נגזר עליו, אבל אנחנו צריכים לעשות את ההשתדלות שלנו כדי לשמור על החיים והבריאות שלנו.

אני עשיתי את ההשתדלות שלי, ואני מקווה שהיא תהיה לעילוי נשמתו של ר' ישראל בן ר' חיים זצוק"ל.