ילד אחד שיחק בגן והיה חבר,
חבר של כולם.
כולם אהבו אותו, והוא אהב את כולם.
שיחק עם עצמו ועם העולם.
שמח וקפץ ורקד ואהב.
והיה לו טוב. הכי טוב שבעולם.
והוא חשב כמה שהעולם כזה מקסים.
יש בו מלא משחקים, ממתקים.
ואימא ואבא ואנשים טובים.
עד עד עד שיום אחד
הוא הלך ברחוב וצחק, ושמח, וצעק בקול גדול כי היה לו כל כך טוב.
ואיש אחד גדול שפגש, הסתכל לו בתוך העיניים השחורות, ואמר:
שקט, ילד! למה אתה צועק???
ומאז, הוא שתק.
מאז אף אחד לא שמע אותו יותר.
ואף אחד לא ידע מה הוא מרגיש.
הוא הסתכל מה כולם עושים, ועשה.
אפילו כשהרגיש שמח מאוד
כשאבא קנה לו לגו ענק,
ורצה לשאוג בקול גדול לכל העולם
שהוא הולך לבנות מגדל ענק-ענק,
הוא שתק.
הוא כבר לא צחק סתם.
וגם לא בכה, גם כשהיה לו כואב.
לא אמר לאף אחד כשנפגע.
והיה סתם כזה.
רגיל
פשוט
שותק
כמו כולם.
חבר של כולם.
כולם אהבו אותו, והוא אהב את כולם.
שיחק עם עצמו ועם העולם.
שמח וקפץ ורקד ואהב.
והיה לו טוב. הכי טוב שבעולם.
והוא חשב כמה שהעולם כזה מקסים.
יש בו מלא משחקים, ממתקים.
ואימא ואבא ואנשים טובים.
עד עד עד שיום אחד
הוא הלך ברחוב וצחק, ושמח, וצעק בקול גדול כי היה לו כל כך טוב.
ואיש אחד גדול שפגש, הסתכל לו בתוך העיניים השחורות, ואמר:
שקט, ילד! למה אתה צועק???
ומאז, הוא שתק.
מאז אף אחד לא שמע אותו יותר.
ואף אחד לא ידע מה הוא מרגיש.
הוא הסתכל מה כולם עושים, ועשה.
אפילו כשהרגיש שמח מאוד
כשאבא קנה לו לגו ענק,
ורצה לשאוג בקול גדול לכל העולם
שהוא הולך לבנות מגדל ענק-ענק,
הוא שתק.
הוא כבר לא צחק סתם.
וגם לא בכה, גם כשהיה לו כואב.
לא אמר לאף אחד כשנפגע.
והיה סתם כזה.
רגיל
פשוט
שותק
כמו כולם.