הנושאים החמים
הנושאים החמים
''שכחתי לקחת אוכל''
זוהי המחשבה הראשונה שלה לאותו היום, והיא ליוותה אותה עד ההפסקה הראשונה.
בהפסקה שחררה את עצמותיה הקפואות מהישיבה הממושכת, ורצה לשער כדי לגלות שהשומר הדייקן כבר נעל את השער טרם בואה.
היה צפוי, נאנחה בשקט ופנתה לעבר החצר האחורית.
אולי לא מתאים לבת חמש עשרה לטפס על עצים, אבל לה לא מתאים להשאר רעבה.
הטיפוס על העץ הראשון היה קל למדי, מהעץ הראשון טיפסה בקלילות לעץ השני שהיה מעט יותר גבוה, ומשם השתלשלה על ענפים הדקים למדרכה המחוספסת.
אזור התיכון שומם למדי, ובמיוחד בשעה שהיא לא בוקר ולא צהריים, אין אנשים ואין מכוניות.
חמש דקות מהירות, היא נמצאת במאפיה, לחמנייה מתוקה מקמח רגיל, מצרפת פחית קולה, לא זירו, מקריאה למוכר את מספר כרטיס האשראי מהזיכרון ורצה בחזרה לשער.
הפעם השער פתוח, כנראה הסגנית באה כעת, חולפת מחשבה מהירה במוחה, מתחמקת בזריזות ונכנסת לכיתה בצלצול של סוף ההפסקה.
בשעור שלאחריו הלחמנייה מקבלת טעם נפלא,
לא טבעי, כאילו מעריכה אותה על מאמציה בהפסקה האחרונה.
בשלוק האחרון של הפחית המורה עצרה אותה.
''לסגנית, מייד!''
''אני רק מברכת ברכת המזון''
יללה ברחמים. לא שאכפת לה ללכת לסגנית זו או אחרת, אף אחת לא תתקשר להורים שלה להתלונן, וחתימה מהמחנכת זה דבר שיכול להיות נפלא, במיוחד אם היא דודה קרובה ואוהבת, שתזמין אותה לכוס תה אחר הצהריים ותנסה להבין מה קרה.
הסגנית פוקחת עיניים גדולות ''לא מבינה אותך, עשירה, אולגה לא הכניסה לך את האוכל לתיק?''
ועשירה הישירה מבט עצוב ושותק.
''אני מחכה להסברים כעת'', לאטה הסגנית, ''הפעם זה לא יעבור בשתיקה''.
המשך יבוא
זוהי המחשבה הראשונה שלה לאותו היום, והיא ליוותה אותה עד ההפסקה הראשונה.
בהפסקה שחררה את עצמותיה הקפואות מהישיבה הממושכת, ורצה לשער כדי לגלות שהשומר הדייקן כבר נעל את השער טרם בואה.
היה צפוי, נאנחה בשקט ופנתה לעבר החצר האחורית.
אולי לא מתאים לבת חמש עשרה לטפס על עצים, אבל לה לא מתאים להשאר רעבה.
הטיפוס על העץ הראשון היה קל למדי, מהעץ הראשון טיפסה בקלילות לעץ השני שהיה מעט יותר גבוה, ומשם השתלשלה על ענפים הדקים למדרכה המחוספסת.
אזור התיכון שומם למדי, ובמיוחד בשעה שהיא לא בוקר ולא צהריים, אין אנשים ואין מכוניות.
חמש דקות מהירות, היא נמצאת במאפיה, לחמנייה מתוקה מקמח רגיל, מצרפת פחית קולה, לא זירו, מקריאה למוכר את מספר כרטיס האשראי מהזיכרון ורצה בחזרה לשער.
הפעם השער פתוח, כנראה הסגנית באה כעת, חולפת מחשבה מהירה במוחה, מתחמקת בזריזות ונכנסת לכיתה בצלצול של סוף ההפסקה.
בשעור שלאחריו הלחמנייה מקבלת טעם נפלא,
לא טבעי, כאילו מעריכה אותה על מאמציה בהפסקה האחרונה.
בשלוק האחרון של הפחית המורה עצרה אותה.
''לסגנית, מייד!''
''אני רק מברכת ברכת המזון''
יללה ברחמים. לא שאכפת לה ללכת לסגנית זו או אחרת, אף אחת לא תתקשר להורים שלה להתלונן, וחתימה מהמחנכת זה דבר שיכול להיות נפלא, במיוחד אם היא דודה קרובה ואוהבת, שתזמין אותה לכוס תה אחר הצהריים ותנסה להבין מה קרה.
הסגנית פוקחת עיניים גדולות ''לא מבינה אותך, עשירה, אולגה לא הכניסה לך את האוכל לתיק?''
ועשירה הישירה מבט עצוב ושותק.
''אני מחכה להסברים כעת'', לאטה הסגנית, ''הפעם זה לא יעבור בשתיקה''.
המשך יבוא
